חופש הביטוי והביזוי

תמצית האירועים, למי שהחמיץ: סרן ר', קצין דרוזי מהצפון, אז מפקד הפלוגה המסייעת בגבעתי, היה צעיר שחלם להגיע רחוק בצה"ל. יחידת אגוז, סיירת גולני, מקום ראשון בתחרויות כושר קרבי, קורס קצינים. הוא קיבל על עצמו פיקוד על פלוגה מוזנחת עם יחסים בלתי אפשריים בין צעירים לוותיקים, ואתגר מבצעי של פיקוד על מוצב הנמצא במצב של לחימה כמעט מתמדת. מי שלא שירת בלבנון או בציר פילדלפי במוצבים מופגזים יתקשה להבין את הסיטואציה שם, באוקטובר 2004, גם אחרי קריאת פסק הדין המלא של סולברג. אך על-פי המסכת העובדתית שנתקבלה בפסק הדין, את הלילה העביר סרן ר' בשינה בג'יפ החפ"ק, מוכן לכל צרה שלא תבוא. היה זה שבועיים לאחר שמחבל חדר למוצב גירית הסמוך והרג קצין ושני לוחמים, ומול איום קבוע של צלפים מרפיח.

על-פי פסק הדין, כשלפנות בוקר הופיעה במפתיע דמות עם תיק גב בסמוך לשער המוצב, פתחו השומרים בירי לעברה, שכן התחום שבין המוצב לבין העיר רפיח הוגדר שטח סטרילי שאליו אזרחים אינם מורשים להתקרב. חיילי הפלוגה קפצו כשהבינו שהגיע האירוע שאליו התכוננו. אזעקת חירום הופעלה במוצב ובמערכת הכריזה נשמעה הקריאה "מחבל במוצב". החובש הפלוגתי העיר את ר' בצעקות "מחבל במוצב". הוא הבין שהמוצב מותקף ורץ מיד אל עבר שער המוצב. השומרים שם סיפרו לו כי ראו דמות עטויה כאפייה מתקרבת אל המוצב. המפקד שׂם לב לכך שאינו לובש שכפ"ץ ולקח את זה של סגנו. קודם לכן השליכה הדמות תיק שחור במקום שאליו הגיעה, סמוך לסוללה, והחלה לרוץ לכיוון מזרח. אז נפגעה מן היריות שנורו לעברה ונפלה, שוכבת מאחורי תלולית חול, נסתרת מעיני חיילי המוצב. ר', יחד עם סגנו, הקַשָּׁר שלו וקצינים נוספים, יצא בריצה מן המוצב ונשכב על הסוללה שממזרח לרחבת הרק"ם. התצפית אומנם דיווחה בשלב זה שמדובר בנערה, אך הדיווחים לא הגיעו לאוזניו של ר'. הוא הסתער עם חייליו וכשהתקרב ביצע "וידוא הריגה". תוך כדי הסתערות נורתה לעברם אש בידי צלף פלשתיני מרפיח, וקליע פגע במחסניתו של אחד הקצינים. כשהאירוע הסתיים התברר כי ההרוגה הייתה אימאן אל-האמס, תלמידה כבת 14 מרפיח שלא הייתה חמושה.

תחקירי המג"ד והמח"ט, שקיבלו גם את אישור הרמטכ"ל, קבעו שהקצין פעל ללא דופי. אך הפרשה התפוצצה בתקשורת דרך חיילים ותיקים בפלוגה, שנטרו טינה למפקד החדש והלכו לספר לעיתונאים שמפקדם ירה בנערה בדם קר. הביקורת התקשורתית החריפה והאווירה העוינת הובילו לחקירת מצ"ח ולהגשת כתב אישום, שר' זוכה ממנו לחלוטין. התחקיר ב'עובדה', שהורכב מצילומי התצפיות במוצב ומחומרי חקירה שהודלפו ושפורסם ביום הגשת כתב האישום, היה שיאו של מסע הלחץ התקשורתי.

ר' תבע את אילנה דיין על הוצאת דיבה. בסופו של משפט ממושך קבע בית המשפט המחוזי בירושלים כי "בכתבה יש דברי לשון הרע על התובע. הכתבה קובעת עובדות לגביו ושופטת אותו. הוא מוצג בה כמי שיצא מוגן לעבר ילדה קטנה ירויה, ירה בה מרובהו ואז שב וירה צרור לגופתה. הוא נשמע מורה לחייליו הוראה אכזרית לירות בכל מה שבמרחב לרבות פעוטות. הוא מוצג כאילו ניסה להסתיר את מעשיו בעת התחקירים בהפעלת לחץ על פקודיו לשקר. בחקירתו במצ"ח, עולה מן הכתבה, הוא מיתמם ומתפתל, עושה עצמו כלא מבין מה פּסול היה במעשים הללו. הצופה לומד כי חייליו, כמותו, יורים בילדה קטנה באדישות ובאטימות, מכוח צייתנות עיוורת להוראות אטומות, ולבסוף חוגגים את ניצחונם".

ועוד: "ר' היה שלוחהּ של המדינה, שליחו של הציבור. הוא התמודד עם מתיחות מבצעית יוצאת דופן, עם התקפות ירי והפגזות, עם התרעות יומיומיות על פיגועים, בד-בבד עם בעיות משמעת ואתגרי פיקוד... ביקורת על הדרך שבה פעל מבחינה טקטית-צבאית יכולה להיות לגיטימית, אולם אי-אפשר להתווכח על כך שפעל באומץ ושהוכיח מנהיגות. הוא יצא מן המוצב תוך כדי ידיעה כי מתרחשת מִתקפה על המוצב, כשהוא חשוף לרפיח ולצלפיה. הוא סיכן את חייו, למען ביטחון אזרחי ישראל ולמען שלומם של חייליו. על הרקע הזה ניכרת חומרתם של דברי לשון הרע שפורסמו עליו... ברגע קטוֹן הפך מלוחם עז נפש לבריון ערל לב; ממפקד המסתער בראש חייליו לנוכח פני אויב, הפך להורג ילדה בדם קר; מאדם שהקפיד על רגישות מיוחדת כלפי ילדים, הפך לפושע מלחמה, מתיר דמם של פעוטות".

השופט נעם סולברג הוסיף הערה מעניינת: "גם אילנה דיין סבלה. בחקירתה הנגדית הייתה נסערת, ובמהלך המשפט הִרבּתה להעיר ולתקן, לצורך ושלא לצורך... אפשר היה להימנע מכל אלה... כשלעצמי סברתי, כי מוטב היה לשדר בתוכנית 'עובדה' כתבה חדשה, עדכנית, שיהא בה כדי לתקן את פגמי קודמתהּ. דרך זו עדיפה עשרות מונים על פני ניהול משפט ארכני, יקר ומעיק. אך בשל מספר טעמים, ובהם חוסר נכונותה של אילנה דיין להודות בטעות כלשהי, לא צלחה האפשרות הזאת". כנראה שהיו לה סיבות טובות.

הלאה, דיין וערוץ 2 ערערו לעליון, וכאמור הפכו השופטים את החלטתו של סולברג. בפתח דבריו האריך המשנה לנשיאה ריבלין בשבחו של חופש הביטוי ("חופש הביטוי במשפט הישראלי חובק הכול. חופש הביטוי משתרע על כל ביטוי יהא תוכנו אשר יהא, תהא השפעתו אשר תהא, ויהא אופן הבעתו אשר יהא. נקודת המוצא במשפטנו היא שכל ביטוי, יהיה תוכנו אשר יהיה, 'מכוסה' מכוח ההגנה החוקתית").

ריבלין קיבל אומנם את המסקנות העובדתיות ("מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט קמא שלפיה מציגה הכתבה את סרן ר' באור שלילי. הוא הוצג כמי שהגיע לוודא את הריגתה של הילדה. הרושם העשוי להתקבל מן הכתבה הוא כי סרן ר' זלזל בחיי אדם. דברים אלה עלולים היו להשפיל את סרן ר', לעשותו מטרה לשנאה ולבזותו"), אך קבע כי דיין נהנית מהגנת "אמת דיברתי", שכן היא התבססה על מה שהיה ידוע לה באותה שעה, שהייתה לפני הבירור המשפטי הממצה. גם הפרטים השונים שעוותו בכתבה אינם פוגעים בטענת "אמת דיברתי" מאחר שמדובר ב"פרטי לוואי שאין בהם פגיעה של ממש".

על-פי ריבלין, העריכה המגמתית של הכתבה אינה מעלה ואינה מורידה. לכן "הצגת המסיבה והתמונות של חיילים חוגגים, שצולמו בזמן אחר ובמקום אחר, אינה מעידה על בחירה עיתונאית זהירה במיוחד. יש בה משום חוסר טעם משווע, אך טעם קלוקל אינו משמש טעם לפסילת הביטוי". היא אומנם הציגה את החיילים כמי שרוקדים על הדם, אבל ריבלין מסביר שמדובר ב"שיקולי עריכה" שהם חלק מ"מרחב הנשימה" של העיתונאי.

וזו בדיוק הבעיה, כי ההגנה בפרסום דברים על בסיס "האמת-כפי-שעיתונאי-סביר-יכול-היה-להבינה-באותה-עת" היא הגיונית ומתבקשת. בלעדיה אי-אפשר לסקר שום פרשה שעתידה להתברר בערכאות. אבל מה שקרה בפרשת סרן ר' הוא שה"אמת" הזו הייתה כמעט כולה יצירה של כלי התקשורת, שלא חסכו במשיכות מכחול נדיבות על בסיס רסיסי תמונות מפוקסלות ודהויות. החסינות של "שיקולי העריכה" היא מדרון חלקלק שמאפשר ניתוק בין התוכן לבין חווית הצופה עד כדי עיוות שדה המציאות. בשורה התחתונה, "מרחב הנשימה" של ריבלין הלבין את החנק של סרן ר'. את הגישה הפוסט-מודרנית ניסח פוגלמן מזווית אחרת: "הכתבה מוכיחה כי הכול בעיני המתבונן".

ריבלין עצמו התפתל והסתייג: "חלק מאמירותיה של דיין במהלך השידור היו מיותרות, אם לומר את המעט. ראוי היה לה כי תנקוט מידה רבה יותר של ריסון עצמי ושל צניעות לנוכח הקושי המובנה בראיית התמונה המלאה עובר לשידור הכתבה". אך אף על-פי כן הוא דחה את חובת ההתנצלות שהשית סולברג על אילנה דיין בנימוק מעניין: "החובה הפוזיטיבית להשמיע עובדות או דעות שאין המפרסם מסכים איתן – יש עמה פגיעה קשה וחמורה בחופש הביטוי ובחופש המצפון".

מעבר לתיק הנוכחי, המהפכה המשמעותית ביותר של פסק הדין הזה היא הרחבה משמעותית של ההגנה על העיתונות. כך פוגלמן: "לעיתונות חופשית יש תפקיד מפתח. בימינו, תקשורת ההמונים היא כיכר העיר, 'האגוֹרה', המקום שאליו מגיע הציבור כדי לקבל מידע ולהאזין לדעות שונות. אך תפקידה של העיתונות אינו מתמצה בדיווח על אירועים בעלי עניין לציבור, וגם אינו מסתכם במתן במה לדעות שונות. מקובל גם לומר כי התקשורת היא זו שקובעת את השיח הציבורי, באמצעות העלאת נושאים מסוימים לדיון והשמטתם של נושאים אחרים מסדר היום. תפקיד מהותי אחר הוא 'עיתונות חוקרת' המנסה לחשוף מידע הנסתר מהעין בנושאים בעלי עניין ציבורי לידיעת הציבור הרחב".

לאור זאת קיבלו השופטים החלטה דרמטית לבטל את "הלכת עיתון הארץ". המשמעות: בית המשפט הוסיף שלשום הגנה חדשה מפני תביעות לשון הרע. מעתה יוכל העיתונאי לומר שהוא היה חייב לפרסם שכן חלה עליו "חובה ציבורית" לפרסם את המידע שהגיע אליו. פוגלמן הבין שהחידוש יכול לפרוץ לחלוטין את הסכר, ולכן הגדיר שהוא חל רק על פרסום בתום לב של ידיעה שיש בה עניין ציבורי משמעותי, כאשר זו פורסמה תוך עמידה בסטנדרטים מחמירים של עיתונות אחראית".

מה מגדיר "עיתונות אחראית"? המבחנים על-פי פוגלמן הם כדלקמן: הסתמכות על מקורות אמינים, נקיטת אמצעים סבירים לאימות העובדות, אמונה של העיתונאי עצמו באמתות העובדות, נחיצות החלק הפוגעני לפרסום ופרסום תגובת הנפגע. השופט עמית הסכים עם חבריו ורק העיר ש"אין מקום להעדפה אפריורית של חופש הביטוי על הזכות לשם טוב, במקרה של התנגשות בין השניים במסגרת תביעה פרטית על-פי חוק איסור לשון הרע".

יואב מני, עורך דינו של סרן ר', תקף את פסק הדין בחריפות: "הם טוענים שאילנה הסתמכה על 'אמת לשעתה', כלומר שזה מה שהיא ידעה באותו הרגע. אבל המשמעות של ההגנה הזו היא שעיתונאי יכול לדווח שהוגשה תלונה כנגד פלוני, או שהתביעה חושבת שפלוני עשה כך וכך. אבל ברור שהיא לא מתירה לו לסלף או לסנן את העובדות שכן היו ידועות לו. במקרה הזה אילנה ידעה בוודאות שהנערה לא הייתה בדרכה לבית הספר ואף על-פי כן חזרה על כך שלוש פעמים בכתבה. היא ידעה שר' הסתער רגלית, ואף על-פי כן פרסמה תמונות של ג'יפים ממוגנים דוהרים, היא ידעה שהנערה השאירה תיק חשוד בפתח המוצב אך לא הזכירה את זה בכלל. איך כל הדברים הללו חוסים תחת התירוץ של 'אמת לשעתה'? חוץ מזה, יש כאן שפע של הלכות חדשות ומחודשות שנכנסו מתחת לרדאר, כשבמקביל בית המשפט כמעט ולא התמודד עם הטענות העובדתיות שלנו".

אז מה היה לנו כאן? היה לשון הרע בפרומו, ולכן טלעד וערוץ 2 ישלמו פיצויים, אבל אילנה דיין יצאה נקייה - ועל מה מבוסס הפרומו אם לא על הכתבה? הכנסת מנסה להעצים את חוק לשון הרע ולדרוש מהעיתונאים יותר אחריות, אבל בית המשפט - שאמון על מימוש החוק - מסמן לכנסת שהוא צועד בכיוון ההפוך ומתכוון להקל על התקשורת. ונועם סולברג - הוא קיבל מחבריו החדשים "שי לעובד".