שיפודים בפייסבוק (1)

היום הייתי בסיור עיתונאים בנמל אשדוד. מנכ"ל הנמל, שוקי סגיס, סיפר לנו משהו על הסטייקים של העובדים שהסעירו את החדשות.

זה ככה: יש מיכסה לעובדים שפורקים מכולות מאניות. אם עוברים אותה מקבלים בונוס. אבל יש גם גבול לבונוס, אז הוא החליט שמי שיגיע מעבר לגבול יקבל תלוש לארוחה. כן, כולל סטייק סינטה או אנטריקוט.

התברר שהדבר יצר מוטיבציה מטורפת, והתפוקה של הצוותים גברה באופן שההספקים עלו פי שניים. נוצרה תחרות בין הצוותים: מי יקבל סטייק.

זאת אומרת: עוד תוספת בתלוש המשכורת לא הזיזה, כי אחרים לא רואים את תלוש המשכורת שלך, אבל אם אשתו של אחד העובדים שואלת את השנייה: "תגידי, בעלך קיבל ארוחה או לא?" הבעל הזה יעבוד כמו מטורף.

הממשלה התערבה, בדקה את הנושא, ואמרה למנכ"ל: "תעצור. אי-אפשר לתת הטבה כזו".

ובכן בלית ברירה, המנכ"ל עצר את התלושים.
התפוקה ירדה מיד בחזרה לרמה הרגילה.

התעשיינים והיבואנים שראו שלא פורקים כמו קודם, זעקו.
זה הגיע לבית המשפט. השופטת אמרה : בסדר, תן הטבה על תפוקה, אבל בתלוש המשכורת. המנכ"ל זעק: אבל זה לא יביא לשום תוצאה, כי כל נושא התחרות בין הצוותים יעלם.
לא נתנו לו. המצב נותר כמו קודם.

אתם מבינים, אם אנחנו רוצים להציל את כלכלת המדינה בטרם נהייה ליוון ב', הדרך היחידה היא לעשות תחרות מי יקבל סטייק יותר גדול בסוף המשמרת.

(ומצורפת תמונה שצילמתי היום על שובר הגלים, בנקודה בה רפול נפל ונהרג. השתדלתי לא ליפול. הדברים העגולים במים הם כלובים בהם מגדלים דגי דניס, חוות גידול דגים שהעבירו מאילת כדי לא לקלקל אלמוגים).

למשרדי הסוכנות באמריקה נכנס גבר שמנמן, וניגש למנהל המשרד: "שלום אני רוצה לעלות לישראל. יחי ישראל. וואו. יש במקרה בירה?"

"סליחה, האם אתה יודע שרק יהודים רשאים לעלות?".

"או כן, גיליתי שסבתא של אמא של סבתא שלי עבדה אצל משפחה של יהודים ששולטים בעולם, וילדה בת. היא לא פגשה אף אחד תשעה וחצי חודשים לפני הלידה, כך שברור שהבת שלה יהודיה".

"אבל היהדות עוברת דרך האמא בלבד. אמא שלך אולי נכנסה להריון מיהודי אבל אתה לא יהודי."

"אני כן, בעלת הבית היהודית הייתה לסבית. הילדה היא ממנה".

"מדוע אתה רוצה לעלות לישראל?"

"עשיתי חמש מאות תוכניות, ואני חושב שאני צריך להיות מועמד לפרס הסרט הזר הטוב ביותר. למה רק סרטים זרים מקבלים פרס על הסרט הזר? זה לא הוגן".

"הומר סימפסון. אין לנו ברירה. לפי חוק השבות אתה עולה. תצטרך רק לשנות את שמך".

"בסדר, מה במקום הומר?"

"אולי תומר".

"ובמקום סימפסון?"

"אולי שמשון. ובכן, תומר שימשון היקר, מה תרצה לעשות דבר ראשון כשתגיע לישראל?"

"מה? בשביל לעלות לישראל צריך להגיע לישראל? השתגעתם? אני? אני לא יכול. השארתי חצי מגש פיצה בייקון וגבינה מתחת למיטה בבית".

במקום לקפץ בין פיגועים בהודו או בתאילנד, אהיה הערב בנתניה. אקח חלק באירוע ששמו "מלה שלי", אירוע של אגודת הסופרים לכבוד הלשון העברית. עם רפי וייכרט, טל ברודי, שרית סרי, הרצל חקק ועוד רבים ומובחרים. אגב כתבתי "מלה שלי" כפי שראיתם, ולא "מילה שלי". מילה שלי זה משהו אחר.

בסדר, חשבתי מה לומר כשאהיה על הבמה בהיכל התרבות בנתניה, ומצאתי קטע שכתבתי על לשוננו, העלולה להיות לפעמים מפתיעה כלשונה של זיקית.

זה קטע על כדורגל, תחום שאין לי בו מושג, ולכן כדי לעדכן אותו לכיוון נתניה, נכנסתי לאינטרנט ומצאתי שמות שחקנים ממכבי נתניה. זה הקטע:

מלכת הספורט

חבר שמאזין לשידורי הספורט גילה את אזני, כמו שאומרים, שהשדרנים משתמשים לאחרונה במלה חדשה: הם אומרים תיחלף במקום החליף "חן עזרא תיחלף את בן הרוש". זה נשמע יותר חזק, יותר משכנע, יותר שדרני. אם הם ימשיכו לתשדר ככה, ואין שום סיבה שיפסיקו, הרי בקרוב ישמעו השידורים בנוסח זה:

"חן עזרא תיחלף את בן הרוש ותיבעט את הכדור. השוער תיזנק ותיבלם אותו. השופט תישרק ל'חוץ'. שומוביץ' ניגש לתזרק הוצאת חוץ זו".

אני תיסיימתי.

כשהתחלתי עם הפייסבוק קיבלתי החלטה: לכתוב קטע אחד ליום. עמדתי בזה די יפה עד כה, אבל היום, למרות שכתבתי כבר קטע, טל חג'ג' בת ה-14 הקפיצה אותי למחשב לכתוב לה מהר משהו.
טל היא בת של לוחם צד"ל שלחם לצידנו ועכשיו אנחנו כמובן לא בדיוק זוכרים מי הוא. טל עלתה היום לירושלים לשבות רעב מול הכנסת.

טל, אני איתך. ברגע שאוכל, אסע לשבת קצת לידך. כדי שתביני שיש מי שמזדהה איתך.

כתבתי הרבה פעמים נגד העוול הזה שאנחנו עושים לידידינו מבין הערבים. אין כמונו להסב את פנינו מן הידידים שלו. את השונאים שלנו אנחנו מעריצים. טל, טל, אני רוצה לומר לך משהו מנחם ואין לי מה. אביך היה לוחם, עכשיו את הלוחמת. בשם כולנו. אני מקווה שכל מי שיש לו לב רגיש בארץ העוולות הזו ימהר להיות לידך באוהל המחאה שלך. אני מקווה שלא יראו את הכנסת מרוב מוחים שיבואו לאוהל הצודק שלך.

ואני מקווה גם שיחזירו להורים שלך ולך את ארץ דרום לבנון שלכם.

אנחנו לא מפסיקים לדאוג כל שנה מחדש למפלס הכינרת, בשעה שאפשר לפתור את הבעיה של גובה פני המים בכינרת, אם היינו מוסיפים בה אדמה מלמטה.

כבר אמרתי (בעיתון, וגם בספר), ואני חוזר ואומר:
לישראל אין נשק להשמדה המונית, לישראל יש רק נשק להגנה המונית.

"מאיר שלום" היו פותחים המכתבים שפתחתי, בימים בהם היו מגיעים אלי מכתבים. אותם ימים עתיקים בהם היה דואר ומעטפות שצריך לפתוח. אתם צריכים לראות את אוסף הסכינים לפתיחת מכתבים שיש לי - והשתמשתי בכולם הרבה. סתם כך שליתי שוב מכתב אחד:

מאיר שלום,

זהו מכתב לנסיכי היקר. אתה כתבת שאתה לא יודע בדיוק איך אתה בוחר את המכתבים שמתפרסמים "לעיתים נדמה שאני בוחר אהבות נכזבות, אם כי סיפורי אהבה מושלמת ואינסופית מגיעים בכמות לא קטנה", כך כתבת.

שורות אלה נכתבו מתוך המון אהבה מושלמת ואינסופית:

נסיכי היקר,
בימי המכשפות והטרולים הרעים בממלכה הקסומה באה מכשפה די רעה וכלאה בתוך גוף של צפרדעון מכוער ומפחיד את בן המלך העשיר והמיוחס. זה הסיפור על אותו נסיך, ועל אותה הנסיכה שיועדה לו עוד מהימים בהם הארמון בשמים היה פתוח למבקרים.

הצפרדע היה די ידוע בשלולית הגדולה והלא כל כך נחמדה למי שאיננו מתוכה. נסיכה די קטנה ודי תמימה התהלכה באזור שבו צומחים הנרקיסים הכי יפים בממלכה. עיניה נפגשו בעיני הצפרדע המדובר.

מה יפה הייתה פגישתם. עיני הצפרדע הנהדרות נפגשו בעיני הנסיכה, והצפרדע, ללא נשיקת הנסיכה, נהפך לנסיך המיוחל.
אמנם לא על סוסלבן, אבל הנסיך לקח את הנסיכה למקומות שהיא אף פעם לא ידעה עליהם. בהיותה כה קטנה נפתחה הנסיכה לעולמות חדשים, כאשר בכל פרק חדש בחייה המלה הראשונה באותו עמוד היתה, איך לא, "אהבה".

לנסיך שלי, ורק שלי: השנתיים שעברנו היו כה חלומיות, אני יודעת שקשיים עוד עומדים לפנינו, ומלכודות מחכות שניפול ברישתן, אך לא! אנחנו נחזיק חזק.

אני