לא תמיד הנכה צודק

מי מאיתנו לא יחמול על ילד נכה? מי מאיתנו לא יתייצב לצידו, אם יטען שסבל מאפליה על-רקע מצבו? מי מאיתנו לא יאמין לאמו, כאשר תטען שחברה מסחרית סירבה להעניק לבנה שירות רק בשל מצבו הגופני? ובכן, מתברר שלא תמיד הדברים כל כך פשוטים. פסק דין של שופט בית משפט השלום בתל אביב, מיכאל תבור, מציג תמונה שונה - תמונה היוצרת לכאורה רושם של ניסיון לנצל לרעה את מצבו של הילד, ודווקא מצד אמו.

יותם זורע, יליד 1996, סובל משיתוק מוחין, לומד בבית ספר רגיל ומתנייד באמצעות הליכון. לקראת בר-המצוה שלו, ביקשו הוריו לקחת אותו לטיול בחו"ל, אך לטענתם - חברת מגה תיירות (הפועלת תחת המותג "סאן טורס") סירבה לרשום אותו בשל נכותו. אחותה של האם עובדת בחדשות ערוץ 2, ולפיכך הייתה לאם כתובת קלה לשטוח את תלונותיה.

תחקירנית של ערוץ 2 פנתה למגה תיירות, וזו עמדה בסירובה למרות שהתחקירנית הסבירה שזורע ייעזר בכסא גלגלים נייד והוריו יעזרו לו ככל שיידרש. מנכ"ל מגה תיירות, אבי סמנון, אמר בתגובה לערוץ 2, כי ילדים נכים יכולים להצטרף לטיולי החברה ואם עובד כלשהו אמר אחרת - הרי שמדובר בטעות והוא מתנצל. לדברי סמנון, במקרים כאלו נפגשים נציגי החברה עם הילד כדי להבין את צרכיו ולבדוק את התאמת הטיול לצרכים אלו. בעקבות כל אלו, הגיש הילד (באמצעות הוריו) תביעה בסך 57,000 שקל לפיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק, לפי חוק שוויון הזדמנויות לאנשים עם מוגבלות.

אלא שפסק דינו של תבור מלמד, שהתמונה לא הייתה חד-צדדית. במישור המשפטי, פתח וקבע, "הגם שמילולית יש לפרש 'שירותי תיירות' כ'שירות ציבורי', אכן חברה פרטית מסחרית אשר נותנת שירותי תיירות יכולה לסרב למבקשי שירות ממנה בנסיבות מסוימות כאשר בהתחשב ב'מהותו של המקום הציבורי או השירות הציבור', אכן אותו סירוב לא ייחשב כהפליה אסורה". למשל, אומר תבור, לא יהיה זה סביר לדרוש שכל מסלול הליכה בהרי האלפים יותאם לנכים.

מכאן עובר תבור למישור העובדתי של המקרה הנדון. הוא קובע, עובדי מגה תיירות הציעו לאמו של יותם לדבר עם נציגים בכירים יותר, אך היא בחרה שלא לעשות זאת אלא לפנות לערוץ 2. ומה שחשוב עוד יותר: יותם הוצג כנכה על כסא גלגלים, בעוד שכאמור הוא מסתייע בהליכון בלבד. "עצם ההצגה של התובע כ'נכה על כסא גלגלים' מבלי לרכך את ההגדרה ולסייג אותה, גרמה לאותם נציגים מטעם הנתבעת לחשוש לצרף את התובע לטיול, שכן 'נכה על כסא גלגלים' מצריך היערכות לוגיסטית לא פשוטה, ולא בכל טיול ניתן לשלב 'נכה על כסא גלגלים'", אומר תבור.

תבור מוסיף ואומר, כי העובדה שסמנון היה מוכן לשלב את יותם באחד הטיולים, מלמדת שהאפליה לא הייתה סופית. "שאלה היא עד כמה ניתן לקבוע קביעת הפליה אסורה מקום שבו הוכח כי בסופו של דבר השירות המבוקש נשלל זמנית ורגעית ולא בפועל", הוא מעיר. "גם לו הייתה ניתנת קביעה לפיה מדובר בהפליה אסורה, בנסיבות העניין, הסכום לפיצוי שבית המשפט היה פוסק היה מזערי ונמוך בהרבה מהסכום אשר נתבע. נוסיף לכך את בחירת אם התובע לפנות לתקשורת, וטענת הנתבעת לפיה תדמיתה נפגעה מכך".

כזכור, זורע תבע 57,000 שקל. אך תבור נתן לו 3% בלבד מסכום התביעה, וגם זאת בדוחק: "כאשר קיים קושי למצוא עילת תביעה שבגינה ניתן לפסוק עוגמת נפש בגין מה שנאמר לה במסגרת שתי הפניות הראשוניות של אם התובע לנתבעת כנ"ל, כאשר אין לשלול נזק אשר נגרם לנתבעת כתוצאה מהשידור הטלוויזיוני, ובהתחשב בעבודה הרבה אשר הושקעה בתיק זה לרבות שכ"ט עו"ד אשר שולם בפועל על-ידי הנתבעת לבא-כוחה, לפנים משורת הדין, הנני מוצא לנכון לחייב את הנתבעת ולו בדוחק רב לשלם לתובע בגין עוגמת נפש, סך של 1,750 שקל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל בלבד, כאשר סכום זה כולל גם כל הוצאות ושכ"ט עוה"ד של התובע".