נכנסים בהם דרך ההוצאות

בתי המשפט כורעים תחת הנטל בין היתר בשל הליכי סרק המתנהלים בהם, כאלו שברור שלא היה כל מקום שיגיעו לבית המשפט. יש יותר מאשר סיבה אחת ליצירתם של הליכים כאלו: רצונם של עורכי דין לקבל שכר טירחה, אי הכרה מספקת של עורכי דין עם החוק והפסיקה, התעקשות של צד אחד או שניהם ללכת עד הסוף.

הדרך הטובה ביותר להיאבק בתופעה זו, הפוגעת בציבור כולו, היא דרך כיסיהם של מי שיוזמים או מאריכים הליכי סרק. קרי: להטיל עליהם לשלם לצד שכנגד סכומים משמעותיים, עד כדי חיובם לכסות את מלוא שכר טירחתו של עורך דינו. מובן, שיש לנקוט בצעד כזה רק במקרים קיצוניים של ניצול בית המשפט לרעה, וחזקה על השופטים - החורצים גורלות בעניינים מורכבים ורבי-משמעות - שיידעו מתי להשתמש בצעד חריף זה.

אלא שנכון להיום, מעטים הם השופטים המביעים את מורת רוחם באמצעות פסיקת הוצאות. רובם כנראה סבורים, ששמירת הגישה החופשית לערכאות מחייבת להטיל הוצאות סמליות למדי, כדי שהצדדים לא יחששו לנהל את ההליך שמא הדבר יפגע בהם מבחינה כספית. אך אולי ניתן לראות ניצנים לשינוי בגישה זו.


בית המשפט למשפחה מחייב ב-50,000 שקל


מדובר בארבעה פסקי דין שהגיעו לשולחננו ביום אחד (יום ד', 2.5.12). הם ניתנו בתאריכים שונים ובארבע ערכאות שונות, ולכן ודאי שאי-אפשר לדבר על מדיניות מכוונת. צריך יהיה להמתין ולראות, האם מדובר בצירוף מקרים בלבד, או שמא יותר ויותר שופטים יעשו שימוש בכלי היחיד העומד לרשותם כדי להגיב על הליכי סרק: פסיקת הוצאות.

• המקרה הראשון -

החלטתו של שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, ד"ר עמירם בנימיני, לחייב את עו"ד חנוך גולדברג בתשלום הוצאות בסך 105,000 שקל לאחר דחיית בקשתו לתביעה ייצוגית בסך 82 מיליון שקל נגד אקסלנס-נשואה. בנימיני מתח על גולדברג ביקורת חריפה ביותר, תיאר אותו כבעל "בורות מדהימה" בתחום המניות, קבע שהוא לא יכול להיות גם התובע וגם המייצג, ופסק שהתביעה הייתה חסרת יסוד.

• המקרה השני -

המקרה הבולט עוד יותר מן הקודם, הוא החלטתה של שופטת בית המשפט למשפחה בתל אביב, חנה ריש-רוטשילד. היא חייבה אם בתשלום של 50,000 שקל לבעלה-לשעבר, במסגרת מאבק ביניהם על משמורת בתם הקטינה. בית המשפט למשפחה אינו נוטה להטיל הוצאות, ודאי לא בסכום כה משמעותי. אבל ריש-רוטשילד אומרת, כי קבעה סכום זה "בהתחשב בתוצאות ההליך ובאופן ניהולו". בפסק הדין האחרון יש שני הדים להתנהגות זו של האם: היא עברה מבית לבית עם בן-זוגה הנוכחי, תוך שהם מותירים אחריהם שובל של חובות ומטלטלים שוב ושוב את הילדה, מבלי להודיע לאביה; והאם העלילה על בעלה-לשעבר שהוא פוגע בילדה מבחינה מינית.

• המקרה השלישי -

תביעה של מבוטח נגד קרנות הפנסיה שבניהול חברת הפניקס, אשר התקבלה בידי שופט בית משפט השלום בחיפה, אייל דורון. התובע ביקש לפסוק לעורך דינו שכר טירחה של 20% + מע"מ, בעוד הפניקס טענה שדי בתעריף המינימום של לשכת עורכי הדין - 5,000 שקל. דורון קבע שהפניקס תשלם 43,000 שקל והוסיף:

"פסיקת הוצאות יכולה וצריכה להוות כלי מחנך כלפי חברות ביטוח, גם אם בכובען כקרנות פנסיה. על קרנות פנסיה, בדומה לחברות הביטוח שכיום הפכו לבעליהן, לדעת כי עליהן להשיב ולהתייחס לפניות מבוטחיהן או לפנות לעורכי דינם, וכי התעלמות מפניות כאלה אינה מקובלת". על קרנות הפנסיה, הוסיף דורון, "להתנהל מול המבוטח בתום לב ובאופן ענייני תוך גרימת מינימום טרחה למבוטחיהן, ותוך ידיעה שאם לא יעשו כן ייאלצו לשלם הוצאות לא מבוטלות בשל כך".

• המקרה הרביעי -

לבסוף, גם בית המשפט העליון תורם את חלקו. יגאל ראובן נפצע קל בתאונת דרכים בעת שירותו הצבאי, טען שהפך לנכה אך בית המשפט המחוזי דחה את תביעתו תוך שקבע שמדובר במתחזה. חוקר פרטי הנציח את ראובן כשהוא קם מכסא הגלגלים שלו ורוקד, ונוהג במכונית בעלת הילוכים רגילים. ראובן ערער על ההחלטה לבית המשפט העליון, והשופטת מרים נאור החליטה ללמד אותו לקח: בהסכמת השופטים עוזי פוגלמן ונעם סולברג, חויב ראובן בתשלום הוצאות בסך 35,000 שקל - סכום גבוה מאוד בעליון, כאשר לא מדובר בחברה עסקית.

כאמור, אי-אפשר לומר על סמך פסקי דין אלו שמדובר בשינוי מגמה, אך בהחלט ניתן לקוות שאכן כך הוא. משום שזוהי הדרך הטובה ביותר, ואולי אפילו היחידה, לצמצם בצורה חדה את מספרם של הליכי הסרק הפוגעים בציבור כולו.