חצות ברחוב לישנסקי. השיפודיות הפזורות בין שלל תחנות הדלק כבר כיבו את מנגלי הענק שלהן, ובלי קליינטים שיאיישו את מרכזי הצריכה הרבים, אזור התעשיה החדש של ראשון לציון נראה כמו עוד מקום על הדרך לשום מקום. בלב שממת הקניונים יושבות זוג נערות בתחנת אוטובוס, לבושות בטי-שירטס של אווזי. הן ירדו ממשמרת מלצור וממתינות לאחד מקווי הלילה שייקח אותן חזרה הביתה לשוהם. "עדיף על ספיישל", הן מסבירות ונעלמות לתוך קו 501 ואל האופק של אורות הניאון.
אורן ואני נותרים לבדנו, ממתינים ל-273. קו הלילה המאסף ממריא מרחובות, עושה קונקשן בנס ציונה, אוסף את הבליינים הצעירים מראשון, ממשיך לחולון ומשם - תל אביב היא הגבול. בכרך הגדול קו הלילה ירוקן את תכולתו מנקודה לנקודה, עד לתחנה הסופית: נמל תל אביב, גטו הבילויים של עיריית תל אביב.
המיזם של
משרד התחבורה החל לצבור תאוצה במהלך שלוש השנים האחרונות, וכולל כיום ערים רבות בכל הארץ. מטרתו המוצהרת: לספק לבליינים הצעירים אמצעי תחבורה בימי חמישי ושישי, מהפריפריה אל המרכז וחזרה, כדי שיוכלו לדפוק את הראש בלי לחשוש לדפוק את האוטו.
לא מציאה גדולה 273 מופיע, הדלת נפתחת וחושפת את הרצל (38), נהג חרדי שלוגם בחיוך מתוח מפחית XL. על גבול ראשון לציון וחולון, עוד לפני שהספקנו להתמקם, אחת הנוסעות מתבררת כסוקרת של חברת קווי הלילה. ביד אחת היא אוחזת עטים ומתחת לשנייה חבילת סקרים. "שלום, אני מרים, אתה מעוניין לקחת חלק בסקר שביעות הרצון שלנו?”. "לא”, אני עונה באדיבות. "אז תרשום פה שאתה לא מעוניין למלא את השאלון”. "אני חייב?”, אני מתעניין. "כן”, היא חורצת.
עמוק בתוך חולון, עיר שהפיתוי הלילי הכי גדול בה הוא לישון, קו הלילה שלנו דוהר אל הלילה עם שבעה נוסעים בלבד - אם סופרים גם את שני העובדים של חברת קווי לילה. העובד השני הוא אבי הפוקד (68), שמנהל מעקב אחר כל העולים והיורדים מקו הלילה, כדי להעביר לבוסים דוח מדויק על השימוש בקו. "חלש היום”, הוא חושף עיניים עייפות. "כאילו, בני נוער צריכים לנסוע ככה, אבל זה לא רציני, אין פרסום. זו גם לא מציאה גדולה”, הוא לוחש, "הקו עושה סיבוב ענקי וזה לא נוח”.
ברחוב הופיין מצטרף לקו נוסע נוסף, משה (21), פועל ממוצא אתיופי במפעל הפלאפל של ג’ינה. מרים הסוקרת מתנפלת גם עליו וממלאת בחריצות את השאלון, תוך הקראת השאלות בקול רם: "מה הסיבה העיקרית שבגללה החלטת להשתמש בקווי לילה? מחיר הנסיעה, הרגשת הבטיחות, דרישת ההורים, האפשרות לשתות במהלך הבילוי, חוויית הנסיעה עם חבריך או אחר?”. העובד מפלאפל ג’ינה מביט דרך החלון בדרום תל אביב, ועונה רק: "מחיר”.
אני ניגש להרצל הנהג ומפריע לו לספור חבילת שטרות עבה באופן לא פרופורציונלי לכמות הרזה של הנוסעים. "האוטובוס הזה לא אמור לאסוף צעירים לבלות?”, אני תוהה. "זאת המטרה, אבל צעירים מעדיפים את הרכבים שלהם”, הוא אומר. עכשיו מפעילים בדן קו מיוחד עם די.ג'יי, באווירת מסיבה - והוא אכן מתמלא, אבל לא עוזר למצבת הנוכחות הקלושה בשאר קווי הלילה.
בתחנה הראשונה על רחוב אלנבי העיר הגדולה כבר מורגשת היטב, אבל הקו נותר ריק לגמרי. פרט לאבי ומרים מחברת קווי לילה, ואורן ואני שעושים את העבודה שלנו, אין בו איש. אבי ומרים מאמינים שהקו ששב מנמל תל אביב בארבע בבוקר יהיה מלא יותר. שבנו לתחנה בארבע לפנות בוקר והמתנו 45 דקות לקו 273 עד שהתייאשנו ופרשנו לטובת אמצעי תחבורה אלטרנטיבי.
בשביל לשמוע הדהוד של תוכניות המטכ"ל ושל...
