|
"משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם"
|
|
|
|
יליד 1962, איתקה, ניו-יורק; בן לפרופסור לפילוסופיה ומורה לאנגלית; היה מורה בקולג', סופר, מסאי ומחבר סיפורים קצרים; קיבל פרסים רבים גם לאחר מותו בהתאבדות בגיל 42 (2008, קליפורניה); סגנונו מוגדר כפוסט מודרניסטי, ריאליזם היסטרי ומטה מודרניזם.
|
|
|
|
קניתי לחג חמישה ספרים. אחד מהם, של האמריקני דיוויד פוסטר וואלאס, הוא בעל כותרת ארוכה: "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם" (הוצאת ספריית פועלים). שם נדיר לספר. לפני שהלכתי הביתה עם הספרים, התחלתי לקרוא את "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם". לאחר כארבעה עמודים סגרתי את הספר בבהלה. התחלה כל כך כיפית של ספר. ומה יישאר לי לקרוא בחגים אם עכשיו אסיים את הספר בן 119 העמודים?
משימה עיתונאית
אחרי התדהמה של קריאת הפרקים הראשונים הקורא נשאב מדף אל דף אל הסגנון המיוחד (ריאליזם היסטרי?). הספר הוא סיכום של משימה עיתונאית שכתב פוסטר וואלאס על נסיעה בת שבוע במגה אוניית שעשועים במסע מפורט-לודרדייל (פלורידה) לאיים הקריביים. מי שיצא לו להיות בפורט-לודרדייל פלורידה, עיר זניחה וחסרת ייחוד, יודע שאם אתה יושב באחד מבתי הקפה על חוף האטלנטיק אתה צופה אחרי הצהריים ביציאה היומית של כמה אוניות ענק הנושאות כ-5,000 נוסעים, נופשים, פלוס הצוות בדרך לקרוז מפואר באיים הקריביים. כל אונייה נראית כיצור ענק בגודל שכונה של גורדי-שחקים שטה על המים. האוניות פונות בנקודה מסוימת שמול החוף ואז נעלמות מן העין, תוך שנייה אחת, כאילו בלע אותן הים.
ככתבה עיתונאית על הקרוז הימי בהדרכת אנשי יחסי הציבור של חברת ההפלגות, פוסטר וואלאס הצעיר בסוף שנות ה-30 לחייו מתאר כפי שלא תיאר איש לפניו, מאות פרטים ואולי אלפי פרטים על כל דבר שקשור בקרוז הזה, על האונייה הספציפית שעלה עליה לשבוע נופש ומסע באיים. אוניות המגה-חופשה במגה-פאר משוטטות להן בכמה מסלולים (חברות ספנות שונות שטות להן לפינות שונות באזור), הכוללים את ג'מייקה, גרנד קיימן, קוסומל, פוארטו ריקו, איי הבתולה, מרטיניק, ברבדוס ומיירו.
לפרטי פרטים
פוסטר וואלאס הוא אשף הפירוט המדויק של פרטי הפרטים על האונייה, כדי להעביר לקורא את ההרגשות, התחושות, המראות והאווירה. הוא מתאר הכל מהקירות ומהרצפות, התקרות והצינורות, הברזים והאסלות, המסדרונות, הסיפונים, הכיסאות, השולחנות, התאורה, הבריכות, הברים, חדרי האוכל והמסעדות השונות, החנויות, הכלים, חדרי הכושר, המגבות, הניקיון הטוטאלי והבלתי מתכלה והשאר.
הוא מתאר לנו את הצוות - מלצרים, קציני ים, חדרניות, ברמנים, פועלי תחזוקה, מנקים וכולי. אליהם הוא מפתח רגשות מיוחדים, בין חיבה לתיעוב, ערב-רב של בני עמים שונים מאולפים ומתורגלים למלא את משימות חברת הספנות להפוך את החופשה היקרה, עבור הלקוחות, לתענוג רב-זיכרונות. הוא מתאר את האוכל והמשקאות, המוזיקה והתנהגות האורחים, הנופים והמראות הנשקפים מן הסיפון, המפגש עם ספינות דומות החונות בנמלים שבדרך, הקנאה והתחרות בין חברת ספנות אחת לשנייה.
האמריקני העצוב
הוא מתאר את תעשיית התענוגות כשוק המונים, לוקסוס אבסורדי, המבליט את תאוות הצרכנות והקניות של האמריקני, שהוא לדעתו עצוב ומגוחך. על האונייה שעיקר הקליינטים שבה הם מעל גיל חמישים (גיל שעבור הסופר הצעיר נראה מעבר להרי החושך ורגע לפני ריקבון טוטאלי של הגוף והמוח) כצפוי, רוקדים, מתעמלים, אוכלים ושותים אלכוהול, מרכלים, מתבטלים, מצייתים להוראות ולחוקי האונייה וכדומה. להערכתו של פוסטר וואלאס העיתונאי, את עיקר הרווח עושות החברות מהאלכוהול הנמכר על האונייה וצריכת המשקאות, שכן ההוצאות של החברה על הסעת אלפי הנופשים ופינוקם, תחזוקה והפעלת הספינות לא מאפשרות רווחים כספיים.
הספר "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם", הוא ספר על אוניית תענוגות שגורמת לסופר לראות את הצדדים המגוחכים של החיים (באמריקה?), את עליבותם של בני האדם במהלך התענגותם על מה שהם יכולים לקנות בכספם ועל כל מה ששוטפים להם את מוחם באמצעות פרסומות מלוקקות. הסופר לא מתענג בשיט התענוגות, הוא מתבונן, מעיר את הערותיו וממלא בנאמנות את המשימה העיתונאית. מי שרואה בספר מדריך למסע לקריביים באוניית פאר ירוץ לקנות כרטיסים. האחרים, יסתפקו, כנראה, בתענוגות מסוג אחר.