אלוף וחושב

יש כאלה שאומרים עליו שהוא מסוכן. אחרים אומרים שהוא טיפוס חתרני, בעל מחשבה חתרנית. ויש שאומרים את שני הדברים גם יחד. אני שייך לאלה החושבים שהאלוף גרשון הכהן, הידוע כמושך אש מזה שנים רבות, הוא קליבר אינטלקטואלי מהדרגה העליונה. כשישתחרר איש שם בעתיד - הלא רחוק כנראה - צה"ל יפסיד ראש גדול, והציבור הישראלי האזרחי ירוויח קול של דיסידנט בשממת הטוטליטריות המחשבתית שהשתררה באקדמיה, בתקשורת, במגזר הפקידותי ובמערכת המשפטית.

יותר מקצינים בכירים אחרים, השאיר האלוף הכהן עקבות ברורים מאוד של השקפתו. באופן לא שגרתי הוא הצליח למסגר לעצמו מרחב של חופש ביטוי בתוך צה"ל, שהאלופים בדרך כלל לא מרשים לעצמם. הוא לא נמצא בתוך העדר השועט לגיוס שווה לכולם ובייחוד חרדים. "ההצדקה לכך שאני משרת ממש לא עוברת דרך הסיפור שבסוף החובה חלה על כולם... (וכיו"ב) 'למה דווקא אני'. נקודת המבט שלי אומרת משהו אחר לגמרי", הוא אמר בקיץ האחרון בראיון לביטאון 'השריון'. "לשרת זאת מתנה גדולה שלא כל אחד ראוי לה.

"...מדינה איננה רק ישות משפטית, וכאשר ממלאים חובות כלפי המדינה זה לא נעשה רק מתוקף החוק. המדינה כאמצעי לא באה לשרת רק את הצרכים הפרטיים של כל אזרח ואזרח, אלא גם את צורכי האומה על שאיפותיה ומטרותיה".

האלוף הכהן לא צנזר את עצמו כשתקף בראיון את סוג הדמוקרטיה שהאליטה האינטלקטואלית האקדמית הצליחה להשליט בממסד הישראלי. "לא כל אדם ראוי לשרת", הוא אמר כנציג של השקפה הרואה לנגד עיניה אליטה משרתת. "נקודת המוצא שלי נובעת מכך שאני ממש לא נמצא בתוך השקפת העולם הליברלית. אדם כמו פרופ' מרדכי קרמניצר, למשל, שהיה אחראי לגיבוש תוכנית הלימודים באזרחות, המליץ שילמדו אזרחות על בסיס ערכי הדמוקרטיה הליברלית. אבל קיימות עוד אופציות. יש גם דמוקרטיה רפובליקנית... בתפישת עולמי, שאכן אינה ליברלית, הציבור קודם לפרט".

הבעיה של גרשון הכהן היא שערכי חופש המחשבה וחופש הביטוי שהוא דוגל בהם הם דווקא כן ליברליים. הכפפת הפרט לכלל נובעת אצלו ממערכת ערכים אחרת. "קודם יש ציבור ויש אומה, ורק אחר כך פרטים. זה הסיפור של בן-גוריון, זה הסיפור שבאמצעותו נבנתה מדינת ישראל".

עיקרון נוסף שהוא מאבחן במחשבה הישראלית השלטת הוא מה שנקרא "בסופו של יום". את הדטרמיניזם הזה מביאים לכל מקום, החל ממדינה פלשתינית בגבולות 67' דרך שלום תמורת הגולן ועד העברתו של צה"ל לקיום של "צבא שכיר מקצועי". הכהן הוא תנועת התנגדות של איש אחד, בתקווה שיהיו עוד כמה שיקומו מהמחסות שלהם ויסתערו איתו: "אני לא מקבל את הביטוי 'בסופו של יום'. כי אני נאבק על איך ייראה המחר". זו מפלגת "על המחר אחים נטוש המאבק" מבית מדרשו של הפלמ"ח בגרסתו האדומה.

"והמחר הוא פתוח", ממשיך הכהן. "זאת אומרת ביני לבינם (סטיוארט כהן ויגיל לוי, המטיפים להפיכת צה"ל לצבא שכיר) יש מחלוקת על איך ייראה המחר. כשהם אומרים לי שמחר כבר ברור איך הוא נראה, אז אני עלול להתייאש ולרדת מהמאבק".

אבל מה שהכי מלחיץ את אלה שמבינים על איזה תדר משדר האלוף הכהן הוא הלגיטימציה המחודשת שהוא עושה למושג "משיחיות". הוא אורי צבי גרינברג בלבוש אקדמי, ניאו מרקסיסטי, המדגיש את הצד הפרקטי הפרגמטי של המשיחיות. בכך קשה לסתור אותו, כי הפרגמטיזם השליט בחיינו, כשהוא נטול אמונה משיחית, הפך לפרגמטיזם משתולל, פקידותי, מסוכן לסביבתו.

אני מבקש להפנות את ידידי המלומד למאמר גדול שפרסם הכהן בחוברת יולי האחרונה של 'עיונים בביטחון לאומי' תחת הכותרת 'חלוציות לפני המחנה - חזון, מציאות ומאבק'. המאמר המבריק, הלא שגרתי, המזעזע, נכתב על בסיס ההרצאה שנשא ביום עיון מיוחד שנערך לכבודו כשפרש בחודש דצמבר 2011 מתפקידו כמפקד המכללות. הכהן מכיר בסכנות המשיחיות כפי שהיא מופיעה בדרך כלל: דחיית החזון לאחרית הימים, או היפוכה, קרי החתירה למימוש החזון המשיחי כאן ועכשיו בלי להתחשב בקשיים. אבל ישנה הדרך השלישית: "לחיות בין שני המעגלים. להכיר בקשיי המציאות, ובכל זאת לבקש יום יום לעשות משהו למימוש החזון. לדרך הזאת אני קורא 'משיחיות מעשית'. זוהי, בעיניי, מהות הפרמגטיות".