יש כאלה שאומרים עליו שהוא מסוכן. אחרים אומרים שהוא טיפוס חתרני, בעל מחשבה חתרנית. ויש שאומרים את שני הדברים גם יחד. אני שייך לאלה החושבים שהאלוף גרשון הכהן, הידוע כמושך אש מזה שנים רבות, הוא קליבר אינטלקטואלי מהדרגה העליונה. כשישתחרר איש שם בעתיד - הלא רחוק כנראה - צה"ל יפסיד ראש גדול, והציבור הישראלי האזרחי ירוויח קול של דיסידנט בשממת הטוטליטריות המחשבתית שהשתררה באקדמיה, בתקשורת, במגזר הפקידותי ובמערכת המשפטית.
יותר מקצינים בכירים אחרים, השאיר האלוף הכהן עקבות ברורים מאוד של השקפתו. באופן לא שגרתי הוא הצליח למסגר לעצמו מרחב של חופש ביטוי בתוך צה"ל, שהאלופים בדרך כלל לא מרשים לעצמם. הוא לא נמצא בתוך העדר השועט לגיוס שווה לכולם ובייחוד חרדים. "ההצדקה לכך שאני משרת ממש לא עוברת דרך הסיפור שבסוף החובה חלה על כולם... (וכיו"ב) 'למה דווקא אני'. נקודת המבט שלי אומרת משהו אחר לגמרי", הוא אמר בקיץ האחרון בראיון לביטאון 'השריון'. "לשרת זאת מתנה גדולה שלא כל אחד ראוי לה.
"...מדינה איננה רק ישות משפטית, וכאשר ממלאים חובות כלפי המדינה זה לא נעשה רק מתוקף החוק. המדינה כאמצעי לא באה לשרת רק את הצרכים הפרטיים של כל אזרח ואזרח, אלא גם את צורכי האומה על שאיפותיה ומטרותיה".
האלוף הכהן לא צנזר את עצמו כשתקף בראיון את סוג הדמוקרטיה שהאליטה האינטלקטואלית האקדמית הצליחה להשליט בממסד הישראלי. "לא כל אדם ראוי לשרת", הוא אמר כנציג של השקפה הרואה לנגד עיניה אליטה משרתת. "נקודת המוצא שלי נובעת מכך שאני ממש לא נמצא בתוך השקפת העולם הליברלית. אדם כמו פרופ'
מרדכי קרמניצר, למשל, שהיה אחראי לגיבוש תוכנית הלימודים באזרחות, המליץ שילמדו אזרחות על בסיס ערכי הדמוקרטיה הליברלית. אבל קיימות עוד אופציות. יש גם דמוקרטיה רפובליקנית... בתפישת עולמי, שאכן אינה ליברלית, הציבור קודם לפרט".
הבעיה של גרשון הכהן היא שערכי חופש המחשבה ו
חופש הביטוי שהוא דוגל בהם הם דווקא כן ליברליים. הכפפת הפרט לכלל נובעת אצלו ממערכת ערכים אחרת. "קודם יש ציבור ויש אומה, ורק אחר כך פרטים. זה הסיפור של בן-גוריון, זה הסיפור שבאמצעותו נבנתה מדינת ישראל".
עיקרון נוסף שהוא מאבחן במחשבה הישראלית השלטת הוא מה שנקרא "בסופו של יום". את הדטרמיניזם הזה מביאים לכל מקום, החל ממדינה פלשתינית בגבולות 67' דרך שלום תמורת הגולן ועד העברתו של צה"ל לקיום של "צבא שכיר מקצועי". הכהן הוא תנועת התנגדות של איש אחד, בתקווה שיהיו עוד כמה שיקומו מהמחסות שלהם ויסתערו איתו: "אני לא מקבל את הביטוי 'בסופו של יום'. כי אני נאבק על איך ייראה המחר". זו מפלגת "על המחר אחים נטוש המאבק" מבית מדרשו של הפלמ"ח בגרסתו האדומה.
"והמחר הוא פתוח", ממשיך הכהן. "זאת אומרת ביני לבינם (סטיוארט כהן ויגיל לוי, המטיפים להפיכת צה"ל לצבא שכיר) יש מחלוקת על איך ייראה המחר. כשהם אומרים לי שמחר כבר ברור איך הוא נראה, אז אני עלול להתייאש ולרדת מהמאבק".
אבל מה שהכי מלחיץ את אלה שמבינים על איזה תדר משדר האלוף הכהן הוא הלגיטימציה המחודשת שהוא עושה למושג "משיחיות". הוא אורי צבי גרינברג בלבוש אקדמי, ניאו מרקסיסטי, המדגיש את הצד הפרקטי הפרגמטי של המשיחיות. בכך קשה לסתור אותו, כי הפרגמטיזם השליט בחיינו, כשהוא נטול אמונה משיחית, הפך לפרגמטיזם משתולל, פקידותי, מסוכן לסביבתו.
אני מבקש להפנות את ידידי המלומד למאמר גדול שפרסם הכהן בחוברת יולי האחרונה של 'עיונים בביטחון לאומי' תחת הכותרת 'חלוציות לפני המחנה - חזון, מציאות ומאבק'. המאמר המבריק, הלא שגרתי, המזעזע, נכתב על בסיס ההרצאה שנשא ביום עיון מיוחד שנערך ל
כבודו כשפרש בחודש דצמבר 2011 מתפקידו כמפקד המכללות. הכהן מכיר בסכנות המשיחיות כפי שהיא מופיעה בדרך כלל: דחיית החזון לאחרית הימים, או היפוכה, קרי החתירה למימוש החזון המשיחי כאן ועכשיו בלי להתחשב בקשיים. אבל ישנה הדרך השלישית: "לחיות בין שני המעגלים. להכיר בקשיי המציאות, ובכל זאת לבקש יום יום לעשות משהו למימוש החזון. לדרך הזאת אני קורא 'משיחיות מעשית'. זוהי, בעיניי, מהות הפרמגטיות".
|
|
|
|
הכהן. מהפכות סמויות מן העין [צילום: דו"צ]
|
|
|
|
|
|
|
| הכהן מתאר את מצבו האומלל של הישוב מי-עמי, שאינו מסוגל להתרחב באמצעות מכרזים ביודעו שערביי אום אל-פחם באמצעות ערביי כפר-שמריהו יחסלו את היישוב. "שאלתי את השופטת ביניש אם היא מכירה בכך שפגעה במיעוט מקופח שחי במי-עמי. היא השיבה לי: 'מה לעשות שמי-עמי כל כך קרובה לאום אל-פחם?'" | |
|
|
|
לאחר מכן יורד הכהן מהספירות התיאורטיות להתגלמות הטרור של שלטון הפרוצדורה בחיים הישראלים: קיבוצי עוטף עזה. אלה מצאו דרך נכונה לאכלס את עצמם באנשים טובים באמצעות השכרת דירות. אלא שאז הם "קיבלו מכתב ממנהל מקרקעי ישראל שבו הודיעו להם שהקרקע שעליה הם יושבים היא קרקע מנהל מקרקעי ישראל... ובפועל (במעשה ההשכרה) הם הופכים את הקרקע לנדל"ן... לכן כל עוד ישכירו את הבתים לצד ג' תימנע מהם כל זכות בנייה".
הכהן מבסס את התיאוריה שלו על המהפכות הסמויות מהעין, המהפכות שעברו מתחת לרדאר של הציבור הישראלי אך הגיעו לידי עריצות בהכנעת אותו ציבור שלא ידע בכלל מה התרחש על סף דלתו. כולם כבר יודעים על המהפכה החוקתית שעברה מבלי משים בכנסת לפני עשרים שנה בדמות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הכהן מבקש להפנות את תשומת הלב למהפכה נוספת, אולי רדיקלית יותר, המעבירה את השליטה במדיניות ההתיישבות והקרקע במדינה לידי פקידים אלמונים. זוהי תוכנית תמ"א 35 שהתקבלה בזמן ממשלת שרון בשנת 2005.
בשני המקרים איש לא חשד שהמערכת המשפטית-פקידותית תהפוך את החלטות הגופים הריבוניים למנוף שיאפשר לגופים שונים לעשות שימוש-לרעה מהפכני בכלים החוקיים נגד האינטרס הלאומי. במקרה הראשון נעשה שימוש לרעה באידיאל של זכויות האדם, במקרה של תמ"א 35 נעשה ניסיון "לארוז את חיינו במסגרת עריצה של האידיאל הירוק".
הכהן מתאר את מצבו האומלל של הישוב מי-עמי, שאינו מסוגל להתרחב באמצעות מכרזים ביודעו שערביי אום אל-פחם באמצעות ערביי כפר-שמריהו יחסלו את היישוב. "שאלתי את השופטת ביניש אם היא מכירה בכך שפגעה במיעוט מקופח שחי במי-עמי. היא השיבה לי: 'מה לעשות שמי-עמי כל כך קרובה לאום אל-פחם?'" כותב הכהן. אין ספק שתשובתה של ביניש מגלמת את מימוש האידיאל העריץ של שתי המהפכות הסמויות, במשולב עם האג'נדה של הקרן לישראל חדשה והארגונים של ערביי הגליל.
"למי ששולט במרחב התודעתי-תרבותי, יש כלים לשלוט גם במרחב הפיזי", כותב האלוף הכהן. כדי להבין כמה רחוק נמצאים אנשי האקדמיה ששולטים במרחב התודעתי מעולם העובדות, צריך לקרוא מה פסקה השופטת שרה דברת (15 במרס 2012) במשפט ערקיב לגבי חוות דעתו של הגיאוגרף פרופ' אורן יפתחאל, שבמקרה הוא גם יו"ר 'בצלם': "חשתי חוסר נוחות בחקירתו הנגדית של פרופ' יפתחאל כשהתברר שהוא סמך על מקורות וציטט אותם מבלי שטרח לקרוא בהם, אלא ציטט מתוך ציטוטים שהופיעו במקור אחר. התפתלויותיו של המומחה על דוכן העדים בעניין זה לא רק שהשאירו תחושה לא נוחה, יותר נכון מביכה... המומחה צריך להיות לא רק אובייקטיבי בהגשת חוות הדעת, אלא שעליו לפחות לקרוא את האסמכתאות אליהן הוא מפנה, או שיאמר מיד ללא התחמקויות שסמך על מקורות משנה... תחת לעבור חקירה ארוכה ומביכה ובסופו של יום להודות בכך וכל המוסיף גורע".
האם כוונת השופטת שיפתחאל ניסה להתחמק מלומר את האמת? ייתכן. חוות דעתו, שלפיה הייתה בעבר התיישבות בדווים בשטחים מסוימים, הוכחה באמצעות שני מומחים נוספים כחסרת כל יסוד של ראיות בשטח. זו רמתו של מי שנחשב לאחד מבכירי החוקרים בנושאי קרקעות. אבל ייתכן שפשוט איתרע מזלם של הבדואים ושל אורן יפתחאל, ואם זו הייתה הנשיאה לשעבר דורית ביניש או מי מחסידיה, הכול היה אחרת.
|
|