"המדינה הזאת מספקת לנו פארסות מדי יום"

בפארסה כמו בפארסה, במיוחד כשמדובר בבית הנבחרים שלנו, שהציבור איבד בו כל אמון, בחר המחזאי להעמיס את המחזה בקלישאות. ח"כ ירדן היא אלמנה שאיבדה את בעלה בתאונת ספורט באירופה. כמו-כן יש לה עוזר פרלמנטארי צעיר ונמרץ (מורן קל) שחובב S&M אחרי שעות העבודה המרובות. דמותה של מוריה שבות (אודיה קורן), אשתו של בני, היא גרסה של דניאלה וייס. בזמן ששבות בוגד עם ירדן בדירת פאר ברחביה (השייכת למיליונר יהודי כהאניסט שחי בחו"ל), עסוקה אשתו בהחתמות כנגד פינוי המאחז. בעת הצפייה הצופה ישאל את עצמו: עד כדי חברי הכנסת שלנו הם שקרנים חסרי מצפון בוגדניים ואופורטוניסטים? פארסה יכולה לסמא את חוש הביקורת.

שמואל, יש לך אמפטיה כלשהי לבני שבות - מתנחל שהתאהב וסרח?

"יש לי אמפטיה, ודאי. הוא מתאהב המסכן. נכנע לחולשות ולתשוקות שלו. הוא בן אנוש שמנסה לרצות את כולם והבגידה שלו היא כפולה; לא רק עם תמרה, אלא במצוות הדת היהודית ובאלוהים. אני יכול להבין את בני שבות כחבר כנסת וכשליח ציבור. גם אני כשחקן מאד רוצה שיאהבו אותי. ומצד שני כאדם אני עומד על הבמה ובא לי לצעוק: 'מוכרים אותנו בנזיד עדשים'".

לימור, איך העבודה עם וילוז'ני. אתם כבר יוצאים קבוע, לא?

גולדשטיין: "עם וילוז'ני יש לי כימיה כבר שנים רבות. מ'פרק ב" של ניל סיימון, דרך 'יתוש בראש' של פיידו. רציתי גם לחזור ולעבוד עם הבמאי אלון אופיר שהכרתי לפני שנים רבות כששיחקנו יחד ב'המורדים'. אני חושבת שיש פה מיזוג של ותיקים כמו אודיה קורן ואבי טרמין ושחקנים צעירים. קאסט מרתק ומופלא".

וילוז'ני: "כן, אני נכנס עם לימור פעם שלישית למיטה בשנים האחרונות אבל בסדר, אשתי התרגלה לזה והיא מסכימה".

איך את מרגישה בגילך שהעוזר שלך בהצגה קורא לך milf?

"את המונח milf הכרתי מההצגה 'האריסטוקרטים'. השחקן עידן רוזנברג אמר לי שאני כזאת. בסדר, חייכתי. האמת שקשה לזעזע אותי".

אתם תהיו מוכנים להציג גם באריאל, בהתנחלויות?

גולדשטיין: "אני אהיה מוכנה להופיע באריאל ויחד עם זאת אני מכבדת את היוצרים והשחקנים שאינם מוכנים להופיע בשטחים. מהבחינה הזאת בגלל הממד האנושי הרחב והמנעד של הדמויות במחזה, כדאי שההצגה הזאת תוצג בכל מקום. זאת למרות שהימין הקיצוני מזמן לא מתייחס לערבים ופלשתינים כבני אדם. ראה את אנשי 'תג מחיר'".

וילוז'ני: "אני אופיע בכל מקום שיגידו לי. באריאל, בהתנחלויות, אין לי שום בעיה. אני בעד הידברות. הגישה שלי היא בוא נתווכח כדי לדעת שאנחנו בכלל אותה סירה. העניין שההצגה מראה שלא משנה באיזה צד אתה נמצא במתרס הפוליטי. בכל מקרה מימין ומשמאל, חברי הכנסת מונעים על-ידי אהבת השררה והממון ולא אהבת המלאכה".

עם מה אתם רוצה שהקהל יצא מההצגה מלבד ביזוי הכנסת.

וילוז'ני: "קודם כל אני רוצה שהקהל יצחק. מלבד זאת שהקהל יבין שאין מה לעשות. השיטה מושחתת. המנגנון הפוליטי כמו שהוא היום, בהרכב הזה של בית נבחרים עם 30 שרים הוא רקוב. והמנגנון מנצח את כל האנשים, את כל ההפגנות ואת כל המחאות. אנחנו צריכים לעשות את יום הכיפור שלנו בקשר לבחירות ולהגיד סטופ. אולי תהיה זו שעת רצון. איבדנו כיוון. יד ימין מכה את יד שמאל ויד שמאל את ימין. אני רוצה שהקהל יבין שאנחנו כעם הספר, לא נתנו ולא נותנים שום דוגמה לעולם. אנחנו מייצרים תיאטרון באחוז מזערי מהתקציב המנופח שקיים פה. אני רוצה ששליחי הציבור שלנו יעמדו גם הם בתור לקופת חולים שלא ייסעו ברכבי פאר. שהקהל ידע שהם מדושני עונג והם מגחכים עלינו".

גולדשטיין: "הקהל יצחק כי זו קומדיה טובה, הומור בטיימינג טוב שרק ילך וישתפר עם ההצגות. ברמה הלאומית אני פסימית. גם השמאל, שוחר השלום, שאליו אני שייכת, מתייחס למתנחלים כמקשה אחת עם חוסר סבלנות נוראה. אנחנו מקוטבים ותקועים בתפישת עולמנו. אם לנסות להוציא טיפה אופטימיות מההצגה הזו הרי שהקווים המשיקים בין בני אדם הם היצרים והצורך של כולנו באהבה. אבל האם המקום המשותף זה יכול לעזור ולתת מענה לחלוקה של העולם בין דתיים לחילוניים, בין שמרנים לליברלים? אני לא מאמינה שאוכל לשכנע איש שמרני להחזיק בדעות ליברליות. הניסיון הזה ארוך כאורך ההיסטוריה האנושית כולה".