"בסוף, הכלכלה היא שתכריע"

עמדתו העקרונית בנושא ברורה: הוא בעד פטור משירות, ומעבודה, לכל מי ש"חי כבן תורה" - ובאותה נשימה מחייב שירות קרבי מלא לכל מי שאינו עומד בסטנדרט הזה. "המושג בן תורה הוא מושג שמעבר ללימוד תורה. זה כמובן מחייב את הקדשת חייך ללימוד תורה, אבל גם את עיצובה של אישיות תורנית. אישיות של אדם שלא חי כדי 'ליהנות מהחיים', כשהתורה בשבילו היא קרדום לחפור בה, אלא שכל-כולו תפוס בחיי תורה. בהשקפה החרדית, כפי שאני למדתי אותה, ברור שצריך צבא וברור שכל אחד חייב לתרום את חלקו לעם. אבל ההשקפה הזאת אומרת שיש חלק מסוים בציבור שתרומתו הגדולה היא בהתמסרותו לחיי תורה, והחברה צריכה לאפשר זאת. לא בגלל הנחה מיסטית שהתורה שלהם תציל אותנו, אלא מפני שלמען קיום התורה דרוש גרעין של אנשים שמקדישים את כל זמנם לתורה. בעיקרון, רק מיעוט קטן מתאים וצריך לחיות כך, אבל אחרי השואה הייתה תחושה שכל מי שמוכן להיכנס לאורח חיים כזה, צריך לקחת אותו".

מה שקרה, אומר בלוך, הוא שבמשך הזמן נוספה לעמדה העקרונית הזאת, שמחייבת כמובן את גיוסם של מי שאינם חיים כבני תורה, חרדת החילון, והחשש שהצבא עלול להפוך לגורם חילון מרכזי. "לכן עודדו גם את מי שאינם בני תורה שלא להתגייס, או אפילו מנעו מהם להתגייס, כדי שיישארו דתיים. במשך השנים, אחרי שהציבור החרדי התרגל שצבא וחרדים הם שני עניינים מנוגדים, נוצרה גם דחייה אינסטינקטיבית כלפי הצבא, שכבר לא קשורה לשום נימוק ריאלי. אבל האמת היא שאם הצבא דואג שתוכל לשמור על אורח חייך החרדי, אז למי שאינו בן תורה אין שום הצדקה שלא להתגייס".

זה היה הרקע להקמת העמותה: ליזום את גיוס החרדים שאינם בני תורה, תוך הבטחת אורחות חייהם במהלך השירות. השותף החילוני למהלך היה תא"ל (מיל.) יהודה דובדבני, שלזכותו זוקף בלוך הן את שכנוע הצבא שהמהלך אפשרי, והן את יצירת המסגרת שעומדת עד היום בכל ההתחייבויות לחרדים: "אני אומר לזכות צה"ל שהם קיבלו על עצמם לשמור את כל מה שהעמותה האזרחית שלנו תגדיר כנורמות מחייבות. בקרוב אמור להיחתם הסכם רשמי ברוח זו, אבל גם בכל השנים עד היום נשמרה ההבנה הזאת גם בלי הסכם, והצבא עמד בה באופן מלא. מובן שגם אנחנו הגדרנו את הדרישות שלנו תוך התייעצות והתחשבות בצורכי הצבא". כך, למשל, הוסכם בין העמותה וצה"ל שבנות יהיו מחוץ לתחום לחיילי הגדוד החרדי, גם בלי שהדבר ייכתב במפורש, מתוך התחשבות בקושי של צה"ל לקבל על עצמו התחייבות מפורשת מעין זו.

לדבריו, אנשי העמותה עצמם חשבו שהשירות החרדי צריך להיות קרבי: "קודם כול, למי שאינו בן תורה וצריך להתגייס, אין שום הצדקה שלא לשרת בקרבי. חוץ מזה, דווקא מבחינה דתית, להיות ג'ובניק שחוזר כל יום אחרי הצהריים הביתה ואין לו מה לעשות, זה יוצר מצב של בטלה שהיא אם כל חטאת. אז גם מבחינה דתית עדיף שיהיו עסוקים בשירות קרבי". אגב, הקרביות היא גם גורם משיכה מרכזי של החיילים עצמם: "המגייס של החיילים, צוריאל פילץ (בהעדר מדיניות שיווק פורמלית של הגדוד, מחשש לתגובת-נגד חרדית, משרד הביטחון מינה אדם מיוחד שתפקידו להסתובב בריכוזים חרדיים ברחבי הארץ ולאתר מועמדים פוטנציאליים. י"ש), טוען שאם הגדוד החרדי היה ממוקם בגולני ולא בכפיר מספר המתגייסים היה מזנק, כי חטיבת גולני נחשבת יוקרתית יותר גם בעיניהם. דיברתי על כך עם מח"ט גולני, אופק בוכריס, שהוא תלמיד שלי מהמדרשייה, אבל הוא לא מוכן לשמוע על זה כי גם כך יש לו תחושה שיש יותר מדי דתיים בגולני וזה פוגע באופי הכלל-ישראלי של החטיבה".

גם מצד הצבא, הגדוד החרדי בהחלט זכה להערכה על יכולותיו המבצעיות. הראיה, אומר בלוך, היא שפעילותו המבצעית שודרגה מאזור הבקעה לאזור ג'נין הקשה יותר, והוא אף זכה לציונים לשבח על עמידתו במשימות: "שום דבר מזה לא פורסם בעיתונות החרדית, למרות ניסיונות חוזרים ונשנים שלנו. הם פשוט חושבים שכל ידיעה כזו תיחשב לגיטימציה לשירות הצבאי. במקרה הטוב, הם מרגישים שהם עושים לנו טובה בזה שלא תוקפים אותנו".

למה זה קורה? בלוך: "יש בדיחה ישנה שאומרת שכל רוסיה מפחדת מעכבר. כי רוסיה מפחדת מהצאר, הצאר מפחד מאשתו, ואשתו מפחדת מעכברים. גם אצלנו, כל אחד מפחד מהקיצוני יותר שלצדו, ובסוף כולם מפחדים מהוועדה הרוחנית של 'יתד נאמן', ועכשיו מ'הפלס' (העיתון שהקימו לאחרונה נאמני הרב אלישיב, לאחר השתלטות נאמני הרב שטיינמן, הנחשב מתון יותר, על 'יתד נאמן'. י"ש). העצוב הוא שאפילו 'יתד נאמן' שאחרי המהפך, שלכאורה השתחרר מהפחדים, עדיין מפחד מה יכתבו ב'הפלס'. אפילו ב'רדיו קול חי', שמלכתחילה לא פועל לפי הוראות רבנים, לא הסכימו אף פעם לפרסם דברים חיוביים על הגדוד, אלא כמודעה בתשלום. פעם פרסמתי מאמר באתר 'כיכר השבת'. אמרתי שלפני שאתה מבקר את הצבא, לפחות תהיה לך הכרת הטוב על זה שמגִנים עליך, ששומרים עליך. כל כך מקומם הדבר הזה, שבכלל לא קשור להשקפה חרדית, סתם להתנהגות ראויה. אבל אצלנו רווחת המחשבה שאם תגיד מילה טובה על הצבא, זה כבר נותן לגיטימציה לשירות, ואם הצבא הוא חיובי, אז למה בעצם לא לשרת בו".

העליהום נגד הגיוס חריף כל כך, עד שהוא מרתיע אפילו את מי שמוגדרים כגדולי התורה, מנהיגי הציבור עצמם: "לפני שהקמנו את הגדוד אמרו לי שאלך לרב שטיינמן. לא רציתי ללכת, כי הנחתי שאיש כמוהו מבין שזה צריך להיות הכיוון, אבל לא ירצה לתת גושפנקה רשמית. אבל לחצו עליי, ובסוף הלכתי. ובאמת הוא אמר: תעשו את זה דרך ש"ס או גורם אחר. הוא איש שלום ולא רוצה לריב עם הקיצונים, ואם הוא היה נותן אישור רשמי היו מחרימים גם אותו, הופכים אותו לאאוטסיידר שחורג מהקו הרשמי. ובאמת אנחנו מעולם לא טענו שהוא נתן לנו אישור רשמי, ואלה שבאים לגדוד ממילא לא חיים לפי הוראות הרבנים ולא מבקשים את האישור הזה. אגב, אני גם לא חושב שהוא באמת בעד גיוס מטעמים עקרוניים. כמו הרב שך, הוא חושב שחשוב שמי שלא לומד יתגייס, כדי שהמדינה לא תפגע בבני התורה שכן לומדים".

מן הרגע הראשון נוצר לגדוד החרדי דימוי 'שבאבניקי' (הכינוי לצעירים החרדים שנפלטו מכל המסגרות ולמעשה כבר עברו לאורח חיים נהנתני ומאוד לא חרדי במהותו), ובלוך מודה שלפחות חלקית יש לכך הצדקה. "מההתחלה היו בגדוד מיעוט של בחורים חרדים שבאמת רצו לעשות צבא, רובם חוצניקים, וגם כמה חרדים ישראלים שבאמת חשבו שהם צריכים לתרום לצה"ל. אבל רוב המכוּנים חרדים היו למעשה 'בעלי רקע חרדי'. אנשים שהוגדרו חרדים לא על-פי אורח חייהם, אלא על-פי הרקע שלהם, כי לצבא היה חשוב שהגדוד יגייס אנשים שלא היו מתגייסים בלעדיו.

"צריך להבין: החיילים שלנו באים לגדוד הזה לא בגלל אופיו החרדי, אלא למרות אופיו. הם היו מעדיפים גדוד פחות נוקשה בנורמות ההלכתיות שלו. אני זוכר בגיוסים הראשונים את החבר'ה אומרים שהם רוצים טלוויזיה בגדוד, ודובדבני החילוני אומר להם תשכחו מזה, לא תהיה שום טלוויזיה. עד היום המפקדים אומרים לנו: אתם דורשים מאיתנו עמידה בנורמות מחמירות של כשרות ובנות מחוץ לתחום, אבל כשהחבר'ה יוצאים הביתה רבים מהם הולכים לחברות שלהם, וכשהם רק יכולים הם הולכים למטבח צבאי רגיל. ואנחנו מתעקשים על הנורמות האלה, כי אנחנו רוצים שזה יהיה מודל גם לאחרים. מודל שאומר שחרדים יכולים להתגייס ולשמור על הנורמות החרדיות שלהם. ופה אני מוכרח לומר, מדין הכרת הטוב - כל ראשי אכ"א לדורותיהם עמדו בנורמות שהבטיחו לנו, במאה אחוז. לפעמים היו ויכוחים על רמת שמירת הנורמות כשהחבר'ה יוצאים לקורסים מחוץ לגדוד, כמו קורס חובשים. אז בהתחלה היה מצב שהעדיפו לשלוח לקורסים האלה את הכיפות הסרוגות של הגדוד (בגדוד שולבו במשך השנים גם חיילים חרד"לים, חרדים-לאומיים, ראו בהמשך. י"ש), שלהם פחות אכפת. אבל במשך הזמן נוצרה נורמה שגם קורס חובשים עושים בתוך הגדוד, עם הנורמות הרגילות שלו.

"הייתה לי תקווה שברגע שהחבר'ה ייכנסו תחת העול הצבאי גם תחזור אליהם תודעת העול הדתי. זה לא תמיד קורה. אבל הם כן נהיים בני אדם. הם לא פריקים, לא זרוקים, ורבים מהם היו כאלה לפני השירות. במובן הזה הם בהחלט השתנו לטובה. מה שעוד גילינו הוא שהרבה מאוד תלוי בהתייחסות הבית לשירות. אם ההורים מקרבים את הבן החייל – לא מסתפקים באמירה 'נו טוב, אז לא נזרוק אותך מהבית', אלא באמת מתעניינים בו ומעודדים אותו - יש סיכוי טוב שהבן יחזור לשורות החברה החרדית.

"כדי להתגבר על הדימוי השבאבניקי, רציתי שחלק מהחיילים יהיו מרכזניקים, שההקפדות ההלכתיות שנשמרות בגדוד חשובות להם. הלכתי לרב יהושע מגנס (אחד מראשי ישיבת 'מרכז הרב', י"ש), וביקשתי שישלחו חלק מהתלמידים לגדוד. אז הוא אמר לי: התלמידים שלנו רוצים לשרת עם כלל ישראל. אמרתי לו: החרדים הם לא חלק מכלל ישראל? בסוף דווקא הגיעו לא מעט חרד"לים, עד שאכ"א התחיל להקפיד שלכל היותר רבע מחיילי הגדוד יהיו 'מרכזניקים'. עדיין יש לגדוד דימוי הרבה יותר מזרוחניקי מכפי שהוא באמת, וזה נובע לא רק מהמספר הממשי של חיילים חרד"לים, אלא מזה שחלק מהחרדים בגדוד מעדיפים להסתובב בכיפות סרוגות, כי כך יותר נוח להם להיכנס בסופי-שבוע למועדונים או לכל מיני מקומות אחרים שהם הולכים אליהם".

אחרי 13 שנות קיומו של הגדוד החרדי, בלוך מרגיש שהיחס, לפחות בקרב הציבור החרדי הרחב, בהחלט השתנה. "ודאי שהחבר'ה עצמם לא מתביישים בשירות. רבים מהם היו 'מורעלים' על הצבא עוד לפני הגיוס, ומי שלא - נעשה 'מורעל' תוך שבועיים. לצערי, יש הורים שעדיין מתביישים בשירות של הבן, אף שרובם ככולם מודים שהמצב של החבר'ה בצבא הרבה יותר טוב מכפי שהיה קודם: הם נמצאים במסגרת ששומרת לפחות פורמלית על הנורמות החרדיות שלהם, הם רוכשים מקצוע (השנה השלישית בשירותם של חיילי הגדוד מוקדשת לרכישת מקצוע. י"ש), אם כי עדיין לא הגענו למצב שהם מדברים בשבח עצם התרומה לעם ישראל. גם פרויקט שח"ר (שילוב חרדים, פרויקט נוסף המיועד בעיקרו לנשואים המשולבים במקצועות טכנולוגיים. י"ש) עזר ללגיטימציה של המדים. כשרואים שלא רק שבאבניקים אלא גם בוגרי ישיבות מכובדים מסתובבים במדים, זה עוזר גם לחיילים הקרביים.

"גם הרבנים ברמה המקומית-קהילתית משתדלים לקרב ולעודד את החבר'ה, ואנשי העמותה נמצאים כל הזמן בקשר עם הרבנים המקומיים, כדי שיהיו בקשר תמיכה עם החיילים. הניסיון שלנו מראה שמי שנשאר עם הנורמות החרדיות, ובשבת לובש חליפה ואת כל הלבוש החרדי, נשאר מקובל בחברה. לצערי, בשוק השידוכים עדיין יש בעיה. כל שבאבניק שלומד בישיבת נושרים נחשב יותר מהחיילים האלה. לכן, חלק מהתפקיד שהעמותה לקחה על עצמה הוא לא רק לדאוג לצרכים הדתיים של החבר'ה בצבא – הכשרות, השיעורים וכו' – אלא גם לדאוג להם אחרי הצבא, כולל בשידוכים".

על העימות שנוצר בסוגיית הגיוס בחודשים האחרונים, בעקבות פסיקת בג"ץ בנושא והקמת ועדת פלסנר, אומר הרב בלוך: "יש הבדל גדול בין מה שהמסבירנים החרדים אומרים ובין מה שבאמת קורה. המסבירנים מבקשים להפחיד את הציבור ולטעון שכל עניין הגיוס הוא בעצם תרגיל של החילונים 'לשלב אותנו בחברה הישראלית'. כלומר, להוציא אותנו מאורח החיים החרדי. בעצם סוג של שמד. חלק מהקהל ודאי קונה את התעמולה הזאת, למרות שהמסבירנים והעסקנים עצמם יודעים שזה לא נכון. הם הרי מכירים את הציבור החילוני עוד יותר ממני, ויודעים שהעולם החילוני כבר מזמן לא במקום שבו הוא היה בשנים הראשונות של המדינה, שאז באמת היא רצון אידיאולוגי להפוך את כולם לחילונים. בעולם הפוסט-מודרני של היום זה לא קיים. אני זוכר שהרציתי פעם בקיבוץ עין-שמר, ואמרתי שבשבילנו עצם שמו של הקיבוץ הוא סדין אדום, בגלל שבשעתו, במעברת עין-שמר, היה ניסיון לחלן את העולים החדשים. אז קם איזה יהודי מבוגר ואמר: די כבר עם השנאה המיושנת הזאת. עד היום אנחנו מקבלים מכתבי שטנה על הדבר הזה, כשבכלל מדובר במעברה ששכנה ליד הקיבוץ, לא בקיבוץ.

"היום, גם כשהציבור החילוני מדבר על הרצון שלו שהחרדים 'ישתלבו בחברה הישראלית', זה לא שם קוד לחילון, אף על-פי שאצלנו יש שמפרשים זאת כך. הם באמת מתכוונים לשותפות בנטל. אני לא מפחד מהחילוניות כאידיאולוגיה, כי היא כבר לא קיימת, אלא מהפיתויים החילוניים. אבל אם ידאגו שלא נהיה חשופים לפיתויים האלה, אני באמת לא רואה סיבה לחשוש. אגב, בניגוד לעבר, כשהצבא חשש מתוספת של גדודים חרדיים, היום הם אומרים שהם באמת רוצים עוד גדודים חרדיים, אם כי לא בחטיבה מרוכזת אחת, ולדעתי טוב שכך יהיה. כי אם תהיה מלחמה וחיילים של חטיבה חרדית ייפגעו בהמוניהם, תמיד תהיה טענה ששלחו דווקא אותם בכוונה לאזור הסכנה.

"צריך לחזור להשקפה החרדית המקורית, שאמרה שמי שלא חי חיים של בן-תורה חייב להתגייס, ולו כדי שבגללו לא ייפגעו הלומדים באמת. בשעתו, הרב יחזקאל אברמסקי, ראש ועד הישיבות, אמר שמי שלא לומד ולא מתגייס יש לו דין 'רודף' (כי הוא מסכן את מעמדם של שאר החרדים. י"ש). היום, העסקנים שלנו מציגים את הדרישה לגייס את הלא לומדים כרדיפה מצד החילונים. הייתי רוצה לראות קבוצה של רבנים יוצאת ואומרת את המסר הזה באופן חד-משמעי: מי שלא חי חיים של בן-תורה חייב להתגייס. לדעתי, זה היה מוריד מאוד את הלהבות וגם מאפשר לציבור החילוני להתייחס בצורה הרבה יותר רצינית לדרישה שלנו שמי שאכן לומד ברצינות וחי חיים של בן-תורה אכן ייפטר משירות".

בפועל, הוא מעריך – ממש כמו קרל מרקס בשעתו – שהכלכלה היא שתכריע הכול. "כשאמרתי את זה בעבר, האשימו אותי שאני מזמין לחץ כלכלי על החרדים. לכן חשוב לי להבהיר: אני כמובן לא מזמין שום לחץ, אבל ברור לי שבפועל הכלכלה היא שתכריע. שום כוח בעולם לא יעמוד מול הצורך והרצון של אדם לפרנס את משפחתו. כרגע, כשלא נוצר חוק חלופי לחוק טל, המצב הוא ששני הצדדים, החילונים והחרדים, עומדים ומחכים מי ימצמץ ראשון. אבל בסוף אני מעריך שייווצר תהליך של ברירה טבעית בעולם הישיבות, שבו רק הרציניים יישארו בישיבות – לא בגלל הלחץ החיצוני, אלא כי רק להם יהיה מספיק חשוב לעמוד במחיר הכלכלי של אי השירות. להערכתי, זה לא רק מה שיקרה בפועל, אלא גם מה שרצוי שיקרה. לדעתי הרב שטיינמן מבין שזה הכיוון והוא מוליך לשם, אבל בשקט, בלי הכרזות.

"מהצד השני, כדי שזה יקרה ויותר חרדים אכן יגיעו לצבא, חשוב שגם הצבא יבין, כפי שהבין עד היום, שחשוב שהוא ייתן לחרדים לשמור על אורחות חייהם, כולל הפרדה מלאה. הקצינות בצבא לא אוהבות את זה, אבל אני מאמין בעיקרון שחומות גבוהות יוצרות שכנות טובה. אם המדינה רוצה שותפות של חרדים במאמץ הביטחוני, היא צריכה לספק לנו את החומות בין גברים ונשים. זה נכון במיוחד ביחס לציבור החסידי: אצלם הרי אין אידיאולוגיה של למדנות, ומצד שני יש הקפדה הרבה יותר חמורה מהליטאים על נורמות צניעות. מבחינתם אפשר היה להתגייס לצבא ולהיכנס לשוק העבודה במספרים הרבה יותר גדולים מאלה שיש היום, אם היו מספקים להם את נורמות ההפרדה שהם רגילים להן. היום אני שומע שב-8200 (יחידת האיסוף של חיל המודיעין, י"ש) מדברים על הקמה של בניין נפרד לחרדים. אם זה יקרה, זה ירבע את מספרי החרדים שמשרתים ביחידה".

בגלל ההנחה שהכלכלה היא הגורם המרכזי שיניע את תהליכי ההשתלבות, הרב בלוך גם לא מקבל את התסריט המדבר על הפיכת הסדר הקיים, באמצעות הקדמת פתיחת שוק העבודה לחרדים לחובת הגיוס (מתוך הערכה שכניסה לשוק העבודה תשלב את החרדים בחברה כך שמרצונם החופשי הם יגיעו בסופו של דבר גם לצבא): "אם החרדים ישתלבו בעבודה, ולא יהיה עליהם לחץ כלכלי להגיע לצבא, אין סיבה שיגיעו לצבא. שוב, אני כמובן לא ממליץ על לחץ כלכלי, אבל ברור לי שהלחץ הכלכלי הוא זה שיביא את החרדים גם לצבא וגם לעבודה".

הערכתו את חשיבות הגורם הכלכלי מגיעה גם לביקורת חריפה על השלכות העוני על החברה החרדית: "צריך לומר לזכותה של החברה החרדית שהיא בין הקבוצות היחידות בחברה שנשארו אידיאולוגיות, ומוכנה לספוג מחירים כבדים למען האידיאולוגיה שלה, וזה בהחלט מרשים וגורם לי תחושת גאווה בהשתייכות לציבור הזה. אבל אי-אפשר גם להתעלם מהמחירים. אחד מהם הוא שוק השידוכים, שנעשה בעייתי מאוד, כאשר הורים רבים פשוט נסחטים על-ידי החתנים המיועדים. התוצאה השנייה היא ריבוי המחלוקות. כשאנשים מרגישים לחוצים וללא תחושת סיפוק מחייהם, כי בסופו של דבר רק מעטים נעשים תלמידי חכמים גדולים, וכל השאר פשוט לא מצליחים לפרנס את משפחותיהם, התוצאה היא שאתה מוצא את הערך שלך בהדגשת ההבדל האידיאולוגי בינך לאחרים, וביצירת תת-תת-קבוצות שכביכול טובות יותר מהאחרות".

להערכתו, העוני מסכן אפילו את עצם זהותה הדתית של החברה החרדית. "יותר מהצבא, יותר מהפיתויים של העולם החילוני, העוני הוא הסכנה הכי גדולה לזהות הדתית. תקופות של עוני גדול תמיד היו גם תקופות החילון הגדול. חותנתי סיפרה לי פעם שמבנות גילה בירושלים רק כמה בנות בודדות נשארו דתיות: היא, המשוררת זלדה, ועוד כמה נשים. למה? כך היא אמרה: 'כי ברחוב יפו אכלו במסעדות, ובקיבוצים גם היה אוכל, ואנחנו היינו רעבים'. אז מספרים שזו המשיכה לציונות, והמשיכה לאצ"ל וללח"י, אבל בעצם זה היה העוני. גם בגולה היו מקומות שאבות שלחו את בנותיהם לגימנסיה של הגויים, אפילו שידעו שיהיו חילוניות, כי לא יכלו לסבול את המחשבה שיהיו רעבות. היו מצבים שבחורי ישיבה התחתנו רק בגיל מבוגר מאוד, אם בכלל, כי אף אחת לא רצתה להתחתן עם בחור שיבטיח לה חיי עוני והשפלה. אמרתי את זה פעם לאחד העסקנים שלנו: היום אנחנו עוד איכשהו מצליחים להחזיק את הראש מעל המים. אבל ברגע שנרד עוד קצת, והעוני יהפוך לחרפה, זו הסכנה הכי גדולה לזהות הדתית".

בלוך מבכה כמובן את העדרה של הנהגה שתחשוב באופן אסטרטגי על העתיד ותיערך לו, והוא תולה זאת בעיקר בגילם המבוגר של המנהיגים החרדים, שכבר לא מאפשר להם להוביל את המהפכות הדרושות: "הרב חיים גריינמן היה האחרון שהוביל מהפכות אמיתיות, גם כלפי חוץ. הוא הקדים את ש"ס בדאגה לציבור הספרדי כשהקים את המתיבתות, והקים את ארגון 'ערכים'. זה התאפשר בזכות גילו הצעיר". הוא מדגיש שלא מדובר בביקורת אישית על גדולי התורה המבוגרים, אלא בהערכה שבאופן טבעי אנשים מאוד מבוגרים מתקשים להוביל את השינויים הדרושים.

כמי שמכיר את הרב בלוך לאורך שנים כבעל נשמה חופשית, אני מבקש לקראת סיום השיחה לאתגר אותו בשאלה האם רמת הפיקוח והדיכוי בחברה החרדית לא מהווה, לפחות עבורו אישית, ואולי גם עבור המגזר כולו, בעיה חריפה אפילו יותר מסוגיית העוני. "אנחנו בלי ספק חברה מפוקחת", הוא פותח. "בעקבות השואה והקמת המדינה חיינו במצב של מאבק קיומי. כדי להצליח בו נבנתה מערכת שבה אסור לחשוב אחרת, וכל מי שחושב אחרת הוא אפיקורוס. זו מילת קוד שמחסלת כל מחשבה אלטרנטיבית. בשלב הבא, מי שהדעות שלו לא טובות, כל מה שהוא עושה לא שווה. אתה יכול להיות צדיק גמור, אבל אם אתה 'מזרוחניק' אז כל מה שאתה עושה בתחום הדתי לא שווה. אין ספק שזה מבנה יעיל מאוד. לא שזה תוכנן מראש כדי לשרת את העסקנים, אבל אין ספק שהפיקוח והסנקציות שנלוות אליו משרתים היטב את הסדר הקיים. התמימים יותר בכלל פוחדים לחשוב אחרת כי אמרו להם שלגדולי התורה יש איזו סייעתא דשמיא מיסטית, שהם יכולים להחליט בכל תחום. מאותו רגע אתה פוחד לחשוב אחרת מהם".

הוא עצמו, כפי שמוכח לאורך כל השיחה, לא נכלל בהגדרה הזאת. היו אומנם מקומות לאורך השיחה שבהם הוא ביקש שלא יצוטט, אבל בקשה כזו רווחת לא רק בראיונות עם חרדים, אלא עם כל פוליטיקאי, צעיר או בכיר. הוא מעז לא רק בראיון ל'מקור ראשון', אלא גם בחברה החרדית פנימה. הוא מפרסם מדי פעם מאמרים מאתגרים באתר 'כיכר השבת', או בבלוג הפרטי שלו, שנשלח לקבוצה מוגדרת היטב של מכותבים, ונושא את השם הפרובוקטיבי כשלעצמו 'נטפי שפיות'.

כליטאי מן הסוג הישן, כזה שמאמין בעליונותו של הרציונליזם הלמדני ולא בשעבוד לשום גדול תורה (בניגוד להערצה הסמי-חסידית שרווחת כיום גם כלפי גדולי תורה ליטאים, עד כדי השתטחויות על קברו של הרב שך, כאילו היה אחרון ה'באבות'), הוא כאמור מרשה לעצמו לחשוב באופן עצמאי, ולחלוק על הנורמות הרווחות בסביבתו. אבל הוא עצמו מודה שחלק מהחופש הזה נרכש "בזכות העובדה שאת המשכורת שלי אני מקבל מהמזרוחניקים, ואת השידוכים לילדים שלי לקחתי ממקומות שהם לא המיינסטרים".

את עצמאותו הוא מייחס גם להשפעת מורו ורבו, ר' גדליה נדל – תלמיד חכם שהיה מגדולי תלמידיו של החזון אי"ש, חרדי קנאי "שהקפיד להגיע לחתונות חרדיות עם לחם שאפה בעצמו בבית", ועם זאת בעל דעות עצמאיות שהאמין שהחרדים חייבים לעבוד, וגם נהג כך בעצמו. "זה אדם שהתנדב לשירות צבאי במלחמת השחרור, ובמלחמת ששת הימים הלך לעזור בחפירות. ההיגיון היה אצלו חזות הכול. מין יהודי רמב"מיסט כזה. אם משהו נראה לו בלתי מוסרי או לא הגיוני, אז אף אחד אחר, גדול ככל שיהיה, לא יוכל להגיד לו אחרת. אדרבה, גם יהודי כמו ר' חיים קנייבסקי, שבאופן אישי הוא הפוך ממנו, התייחס אליו כמו לפוסק שלו. אז העובדה שיודעים שאני תלמיד של גדליה נדל היא חלק ממה שמאפשר לי להחזיק בעמדותיי. אם יש לך רב שאתה הולך בעקבותיו, זה בסדר".