לא פראיירים ולא מרגישים פראיירים

הוא פוגש הרבה קציני מילואים שאינם מוצאים עבודה רק בגלל "הכתם השחור" של שירות מילואים. הוא מספר על מג"ד בצנחנים עם נדוניה של 70 ימי מילואים, שמובטל כבר שנה. במכרז שנפתח באחת העיריות הגדולות זרקו לפח את קורות החיים ששלח ורשימת המועמדים הופיעה בלי שמו. הימים שהוא צפוי להחסיר הם מעל ליכולתו של המעסיק. משאית מושבתת לעשרה ימים פוגעת בעסק, ובעלי הבית מעדיפים למצוא נהג אחר.

"פעם שמענו את זה על מפקדים בכירים. היום כבר שומעים את זה גם על חיילים פשוטים. אני מתעסק בזה המון", אומר תא"ל בן-ענת. "בשנה האחרונה נאלצתי לומר למפקדים שרצו תפקידי מג"ד שזה פרנסה או תפקיד. הצעתי שיעשו תפקיד אחר שדורש פחות ימי מילואים. אני רואה מה קורה היום, ואי-אפשר לעמוד בזה. המשק מתנהג אחרת והמדינה צריכה לפרגן יותר. אין ביקור בגדוד מילואים שאני לא מקבל בו תלונה שזרקו מישהו מהעבודה".

מה אתה מצפה שהמדינה תעשה?

"תטפל במעסיקים קטנים ותיתן במכרזים קריטריון נוסף, של סיוע לאנשי מילואים. שתיתן הקלות במס, כמו שנותנים בדרום למי שמעסיק בני מיעוטים. למה בני מיעוטים כן ואנשי מילואים לא? יש חברות שמתגייסות לטובת אנשי המילואים, אבל בשוק הפרטי רוצים גם סיוע של השוק הציבורי. הצבא צריך להמשיך לשמור על היבטים אופרטיביים, והמדינה תעסוק בהיבטים נורמטיביים, וזה מתוך ראייה מפוכחת ולא כוועד עובדים. מגיעה לציבור המילואים העדפה, לא על חשבון אחרים. יש מאפיינים ייחודיים שאפשר לסייע בהם, אבל בכנסת לא הצלחתי לשכנע. כמו שיש מגזרים שמקודמים בגלל העדפה מתקנת, ככה צריך להיות במילואים".

מה עם כל ההטבות החדשות?

"אנשי מילואים אומרים שהן אינן משמעותיות. אלו פריבילגיות מדומות של הנחה בשמורות טבע או רישיון טיס לדוגמה, ואנשים מבקשים תמיכה משמעותית. ביקשנו הקלות בארנונה, של חמישה אחוזים, לתת למילואימניקים הרגשה שתומכים בהם, אבל האוצר לא מאשר. יצאו לפועל מעט הטבות, כמו הנחה בקניית קרקע לבנייה, אבל בגיל שאתה בונה בית פרטי אתה בדרך כלל כבר פטור ממילואים, אלא אם יש לך אבא עשיר מאוד. אנשי מילואים גרים לרוב בבנייני קומות, ולכן הצעתי בוועדת טרכטנברג ובממשלה שהשירות הצבאי כולו, כולל מילואים, ייחשב לצבירת נקודות זיכוי בדיור למשתכן. אבל בתחום השיכון המדינה משקיעה היום חד-משמעית במגזר אחד מסוים".

והמילואימניקים הם מגזר?

"זה לא צריך להיות כך. המדינה מלאה מגזרים וכל אחד מהם הוא בעל אינטרסים, אבל מילואים הם מערך לאומי, לא קבוצה שצריכה לדאוג לאינטרסים. מגזרים נולדו כמגזרים: נשים נולדו נשים, בני מיעוטים נולדו בני מיעוטים. אבל אף אחד לא נולד מילואימניק. מילואימניקים הם קבוצה שמקבלת על עצמה לשרת. לצערי הריבון משווה אותנו כל הזמן למגזרים אחרים שזוכים לתמיכה, אבל הוא חייב להבין שמדובר באינטרס לאומי. העניין הוא לא טובתם האישית של אנשי המילואים, אלא טובת הביטחון הלאומי. מותר למדינה לעשות שימוש במשאביה כדי לחזק את המעמד הזה שמשרת".

בן-ענת גדל בבית בית"רי, לאב יוצא אצ"ל שהיה אסיר במשך שש שנים במחנה בריטי בקניה. הוריו קראו לו על שם איש אצ"ל. הוא נולד בנורדיה שבעמק חפר, אחר כך גר במושב תל-עדשים, וכיום הוא מתגורר במעלה-גמלא שבגולן. הוא נשוי ואב לחמישה בנים, שלושה כבר במילואים. את דרכו החל בגולני, ולאחר שנפצע עבר לחיל השריון ושם עשה את מרבית שירותו בסדיר ומילואים. במלחמת יום כיפור ירה לראשונה בטנק, אחרי שהוכשר במהירות הבזק, במה שנשמע כסיפור מילואים אופייני לתקופה שלפני מלחמת לבנון השנייה.

אגב שריון, בן-ענת אומר שלא מקובלת עליו ההבחנה בין מילואים בעורף למילואים בחזית. "ישיבה בטנק בטוחה יותר מהובלה של עשרות פגזים על משאית", הוא מדגים. ניסינו לתאם את הראיון איתו באחד מגדודי המילואים, אך הימים ימי חגים וצה"ל למד לאחרונה להסתדר תקופות מסוימות על בסיס הלוחמים בסדיר. "אין סיבה שאנשי המילואים יעשו את החג מחוץ לבית", אומר בן-ענת. "אנשי מילואים ייתנו את חלקם בזמנים נוחים יותר".

נוחים יחסית, כמובן. "כשהלכתי למלחמת לבנון הראשונה השארתי את אשתי עם המשק, עם ילד בן שנתיים, ועם בטן של חודש שמיני. אמרנו אז 'תסתדרי', והבנתי מי באמת המילואימניק האמיתי בכל הסיפור הזה. נשות המילואימניקים צריכות הכרה. אישה שבעלה יוצא לקורס מפקדים במילואים יכולה להיות עובדת במשרה שכותבת במקביל תזה, כשהחונך שלה לא בארץ ובכלל לא יודע מה זה מילואים וזה גם לא מעניין אותו. הצענו שמקומות העבודה ייתנו לנשים שבעליהן במילואים שעה חופשית ביום על חשבון המדינה, כדי שיהיה לה זמן התארגנות, אבל זרקו אותנו מהמדרגות".

בעבר, הוא זוכר, מי שלא הגיע לשירות מילואים נדרש לתת הסברים למכריו. היום התמונה אחרת. "המערך הזה מתמעט כי עניין השירות הצבאי כבר לא בלב האתוס, למעט בנישות מסוימות בחברה הישראלית. לפני חמש שנים אנשים בדקו למה השכן לא עושה מילואים, אבל היום אלה שבאים מבקשים שנדאג להם ולא מעניין אותם מי שלא הגיע. מילואימניקית זו שפה שדועכת". על-פי נתוני צה"ל שפורסמו לאחרונה, רק חמישה אחוזים מכלל האוכלוסיה נקראים לשירות מילואים. מתוכם, כשמונים אחוז מתייצבים בדרך כלל.

אנשי מילואים ביקשו להיפגש עם יו"ר הכנסת, ולקח הרבה זמן עד שזה יצא לפועל. מסתכלים עליכם בכלל בכנסת?

"יש חברי כנסת ששומעים אותנו ומבינים אותנו, אבל אף אחד לא מטפל בהיבט העיקרי. אנחנו רוצים שתהיה העדפה מתקנת שתיתן המדינה, רק כדי לתמוך ולא על חשבון על-אף אחד".

בפורומים צבאיים אתה מצליח להשפיע יותר?

"לדבר מילואימניקית במטה הכללי הרבה שנים זה יפה, וזה לא קל כי עולם המילואים כפוף לשני גופים - אזרחי וצבאי - משרד הביטחון וצה"ל. הצבא מבין אותנו, אבל יש לו דברים נוספים. מלחמת לבנון השנייה נתנה, בהקשר של מערך המילואים, תובנות בשוט ולא בדרך מושכלת, והצבא מתנהל לפי זה בצורה ברורה".

איפה מערך המילואים נמצא היום - אחרי המחדלים שהתגלו בו במלחמת לבנון השנייה, ולנוכח הטלטלות במדינות השכנות?

"יש מערך יציב מבחינה כמותית ומתאים לצרכים שלנו כרגע, אבל צריך להסתכל הלאה. אי-אפשר להשוות את מה שקורה היום למה שהיה לפני מלחמת לבנון השנייה. אנחנו מתאמנים טוב יותר, אבל מנגד האיום חזק ונדרשים עוד אימונים. צה"ל יצטרך את המילואים כדי להכריע, והשינויים מסביבנו ידרשו מערך חזק יותר. תמיד נרצה יותר, והרמטכ"ל מבין את הדברים ומאזן בין הצרכים. הרבה דברים נטו לכיוון המילואים".

לדעתך, ברגע האמת יגיעו אנשי מילואים במספרים גבוהים?

"אנשים יודעים שהאירוע הבא יהיה במחזור שלהם. הוא יהיה מתמשך ואי-אפשר יהיה לעצור ולחשוב, ולכן חשוב לנצל כל דקה כבר עכשיו. ביום פקודה אני מניח שנראה גיוס גדול יותר, וגם כאלו שלא באו כבר כמה שנים; אני מעריך את זה בכ-120 אחוזים. לאנשים ברור שהולך להיות קשה יותר, והמחיר יהיה כבד יותר בחזית וגם בעורף".

ומה לגבי הדור הבא של המפקדים במיל.?

"אני מתבונן קדימה בפסימיות. מי שמתקשה לעשות מילואים הם מחליפי המפקדים הנוכחיים. זה דור אחר שצריך להיות מטופל אחרת, ואי-אפשר לספר לו מה שסיפרו לי. החברה השתנתה ותומכת פחות, וכך גם שוק התעסוקה. אם לא ניקח את עצמנו בידיים יהיה אפקט לבנון השנייה. שוב נקבל נבוט בראש. אם הריבון לא יבין את זה אנחנו עלולים להגיע לשם".

מה בכל זאת ממשיך להביא אנשים למילואים בימי שגרה?

"אנשים מאמינים שהם צריכים לבוא. הרוח הציונית לא שככה. הם לא באים בגלל הכסף, וזו טעות נפוצה אצל מקבלי ההחלטות. אנשים באים כי הם מאמינים שככה צריך להתנהג. זו הציונות והאכפתיות, וזו גם הלכידות החברתית ביחידות. שאלתי את הבן שלי שנפצע בשירות הסדיר, למה לך להמשיך, והוא אמר: זה רק החברים שלי. אלה חבר'ה שהיו איתו בעשרות פעולות, וזה כיף גדול, תלכיד חברתי כזה. לא מוצאים דברים כאלו במקומות אחרים. אנחנו צריכים לשמור על הקבוצה האזרחית הקטנה הזאת".

חוק המילואים שבא להגן על המשרתים קבע כי תעסוקה מבצעית תיעשה פעם בשלוש שנים, והיתר יוקדש לאימונים. המהלך סירס את כוח המפקדים: הם דורשים יותר תעסוקה, ולו בשביל לשמור על התלכיד החברתי. בן-ענת מחזק את דבריהם. "יש אימונים שנועדו לתקן לקחים ולסגור פינות, אבל בין תעסוקות עובר הרבה זמן ומרגישים פחות מלוכדים. החוק צריך לאפשר חופש פעולה נרחב יותר, ונכון שצה"ל יקבע מה לעשות עם הימים שהוקצו לו".

הייתה פה בקיץ מחאת "פראיירים" שהכניסה בתוכה גם את אנשי המילואים. אתה עומד בראש מערך של פראיירים?

"אני ממש לא מרגיש ככה. דיברתי עם אותם מפגינים. שאלתי אותם למה הם מאחדים מילואימניקים ופראיירים. אני בטוח שלהיות פראייר זה טיעון שנמוג כבר, ושזו לא מחאה של אנשי מילואים. אנשים לא באו ממילואים להפגין במאהלים האלו. אנשי מילואים רוצים תמיכה כדי להמשיך לעשות מילואים. הם מבקשים הוגנות. הם מבקשים להיות חסונים בשירות שלהם. אם החזר נסיעה זו נורמה באזרחות, ככה צריך להיות בצבא, ואף אחד לא צריך להרגיש פראייר".

עשית הכול למען אנשי המילואים?

"ניסיתי לדפוק על כל דלת, אבל לא לשבור כלים. עצם העובדה שיושב מילואימניק שמדבר בפורום בכירי צה"ל ובכנסת, לפעמים גם בניגוד לעמדת הצבא אבל בצורה נכונה ושקולה, זה נראה לי הדבר הכי נכון. לא התביישתי למתוח ביקורת".

יש הישגים למערך המילואים בארבע השנים האחרונות?

"בנינו תוכנית עבודה וגרמנו להטות את הכף לטובת יותר אימונים וכשירויות. מנגד, לא הצלחנו במיצוב של העדפה מתקנת, ליתר דיוק תמיכה הולמת, וזה כישלון. הצבא לא עוסק בעניין הטבות, כי זה אזרחי, וגם המדינה לא עוסקת בזה. אפילו המערכת השיפוטית לא רואה בשירות המילואים סיבה למתן הטבות. לא הצלחנו לשכנע מספיק את הריבון, וכנראה מערכות לא מבינות את הטבע של אנשי המילואים. ניסיתי לעשות את המקסימום לטובת ציבור משרתי המילואים".

בקרוב ייכנס לתפקיד קצין מילואים ראשי הושע פרידמן, מפקד חטיבת המילואים כרמלי וראש מכינת 'בית ישראל' בשכונת גילה בירושלים. "הוא מאמין במה שהוא עושה, והוא יודע שהתפקיד אינו עמדה של ראש ועד עובדים ולא של מי שרוצה דרגת תת-אלוף. צריך להאמין בחשיבות הנושא ובדרך, ואמונה כזאת יש לו. הייתי מייעץ לו לא להירתע, ולדבר בשפת המילואים אל כולם בלי בושה. היתרון של איש מילואים הוא שהוא מכיר את השפה ויודע להעלות את המצוקות. אני אומר להושע, אל תירא ואל תֵחת".

אנשי המילואים שקוראים את הדברים צריכים לחשוב פעמיים לפני שהם נענים לצו הבא?

"לא, אין מה להתלבט. חובתנו להמשיך. אנשי המילואים לא נתמכים, אבל הם יודעים שהם ביחידת עילית שזכות להיות בה".