חזית ה"שלוחים" של חב"ד

"סנדי" העמידה לפני שלוחי חב"ד שלאורך החוף המזרחי בארה"ב אתגר חדש שעד כה היה מוכר במידה מסוימת רק לאלה מהם ששכנו לחופי הצונאמי במזרח הרחוק: התמודדות עם איתני הטבע. מוראות כך, למשל, פינה הרב אלי גודמן את בית חב"ד בלונג ביץ' כפי שנצטווה על-ידי השלטונות עם קבלת ההתרעה על הסופה. למחרת הסערה בא לאמוד את הנזקים ונחרד. בית חב"ד נהרס כמעט כליל, המים הציפו את קומת הקרקע והגיעו בבית הכנסת לגובה של מטר ויותר. ספרי הקודש שהיו בו הושחתו. מעצמת הרוחות נפלו גם הספרים שהיו במדפים העליונים אל המים. חפצים שונים, תשמישי קדושה וצעצועי הילדים צפו על פני המים.

"נצטרך לבנות הכל מחדש", אמר הרב גודמן. "אנחנו לא יכולים לחזור לכאן. איני רוצה שהילדים יראו מה קרה בחדר שלהם".

אבל הרב גודמן ומשפחתו לא נשארו לאמוד את הנזקים או לבכותם. העבודה רבה ויש מאות משפחות בקהילה שנותרו ללא קורת גג, מזון, מים ובגדים. למזלו, מילט את רכבו בעוד מועד ועתה החל לעבור מבית לבית ולארגן משלוחי אספקה.

באטלנטיק סיטי הצליח הרב אברהם רפפורט, מנהל בית חב"ד לובאביץ בעיר להיחלץ מ"המצור הימי" שנוצר בעקבות ההצפות כדי לארגן באמצעות הפייסבוק, הדואר האלקטרוני והטלפון, במקום שהוא פועל, מוקד עזרה למשפחות שנתקעו ללא חשמל ומזון. בתוך יום הוקמה קרן סיוע והוא הצליח להשיג משאית שאפשרה לו לנוע ברחובות הריקים, בינות שברי בתים, רעפים, מרצפות עקורות ועצים שקרסו, לאחר שהעמיס עליה בגדים, מים ומצרכים. גם ללא חשמל הצליחו בבית חב"ד להקים מעין בית תמחוי ומרכז לאספקת מזון. בשלושת הימים לאחר הסערה הוצף בית חב"ד במאות בקשות מצד אנשים שלא התפנו מבעוד מועד לבוא לעזרתם. בשבת באו רבות מהמשפחות, חלקן לראשונה בחייהן, לבית להשתתף בסעודות השבת שאורגנו עבורן.

"אם הצלחנו במשהו להעניק תחושה של הקלה ונחמה, עשינו את מלאכתנו. אני חושב שמאחורי הכול הדבר החשוב ביותר שהאנשים האלה היו צריכים הוא פנים מחייכות", מסביר הרב רפפורט, "אדם אחד לא דיבר עם איש במשך שלושה ימים ואותי הוא קיבל בחיבוק עז. פשוט שמח לפגוש מישהו ולדבר איתו. זה מה שאנחנו עושים פה".

יותר מ-4,600 שליחי הרבי הגיעו מכל פינות כדור הארץ. במשך ארבעה ימים ישבו ולמדו בעניינים שברוח ובעניינים שבחומר, שמעו שיעורים והרצאות, עברו סדנאות כיצד לייעל את עבודתם, כיצד לפנות לקהילות יהודיות ששכחו שהן יהודיות, כיצד להשתמש בתקשורת, איך לנאום, איך לשווק את בית חב"ד ואפילו כיצד לייעל את עבודת ה"שנור". בין לבין ביקרו ב"אוהל", הציון על קברם של הרבי האחרון מלובאביץ, הרב מנחם מנדל שניאורסון והרבי הקודם, חמיו, הרב יוסף יצחק, אמרו פרקי תהילים ליד קברן של חיה מושקה, אשת הרב וחנה אמו וקיימו אין סוף "התוועדויות" סביב שולחנות עמוסים בעוגות, פשטידות ונהרות של וודקה.

לכל אורכו של אותו סוף שבוע קיבלתי "מנת יתר", בהזרקה ישירה לווריד, של חב"דניקיות מרוכזת. הייתי עם ה"משיחיסטים" ועם ה"אנטי משיחיסטים" ובלי להתיימר ולומר שהבנתי כל מה שראו עיני, נוכחתי דעת שחב"ד אינה רק חסידות שנותרה לאחר הסתלקותו של הרבי מפולגת בין שתי אידיאולוגיות המדברות בשמו, אלא שהמחלוקת הזו היא תופעה בעלת חיות ועוצמה שספק אם ניתן למצוא בכל חלק אחר של היהדות.

זה התחיל ביום שישי, כשכולם נסעו לקווינס ל"אוהל" חלקת הקברים של אדמו"רי חב"ד האחרונים. בכניסה ל"אוהל" הצפיפות רבה. אלפי השליחים מחכים בסבלנות ובשקט שירשו להם להיכנס לרחבה הצרה. איש אינו נדחף או מנסה למצוא פתרונות "יצירתיים" לעקוף מסביב. בתוך הרחבה, מול המצבות, הם עומדים, קוראים פרקי תהילים, אומרים בקשות ומטילים למרכז הבור את פתקי "פדיון הנפש" שהכינו קודם לכן.

בין המצטופפים מצאתי את ברני מסידני, אוסטרליה, בן 46, שהגיע עם שליח בית חב"ד בעירו. "אינני חב"דניק אבל באתי לחות את חוויית ה"ביחד" שהוא הבטיח לי. התקרבתי לחב"ד בזמן האחרון אף שאינני דתי כלל כי רציתי קצת תוכן יהודי בחיים" הוא אומר. ואכן, חלק משליחי חב"ד הביאו עמם כמה אורחים, בני קהילתם, חלקם הגדול נמנה עם התורמים הקבועים בארצם לחב"ד. האורחים למדו מהר מאד כיצד להשתלב, לשלב ידיים ולהתחבק בריקוד צפוף וחם לקול שירה של ניגוני חב"ד המסורתיים.

או אז הבחנתי בתופעה מוזרה. את הפתקים קורעים לגזרים ורק אז משליכים אותם פנימה. מה הסיבה?

"הסיבה הפשוטה היא שכך נהג הרבי" מסביר לי בנימין וולף, שליח חב"ד באודסה, אוקראינה מזה חמש שנים. "למרות שיש כמה פעמים שהוא לא קרע אלא הניח וכמה חצופים נטלו את הפתקים, קראו מה כתב ופרסמו ברבים את תמונתם עם הפתק. היה מדהים לראות לא רק מה הרבי מבקש אלא איך מבקשים, "ווי אזוי בענקען". הגעתי לכאן לראשונה בגיל 13 וראיתי שכך עושים כולם כך שעבורי זה "גרסא דינקותא" ואני עושה זאת אוטומטית בלי לחשוב למה זה כך, כמו שבקריאת שמע מניחים את היד על העיניים. אבל האמת היא שעושים כך כי הדברים הכתובים בפתק הם ביני לבין הקב"ה ואיש לא אמור לקרוא את בקשותי".

זו לו הפעם השנייה שהוא בא לכינוס השליחים. "ביקור כזה נותן כוח לשליחות, ממלא אותי באנרגיות שאין במקום אחר".

לא כולם באים לכאן, אני אומר לו. יש רבים שמאמינים שהרבי הוא המשיח, שהוא לא מת והקבר בעצם ריק. מה אתה אומר לזאת? וולף נבוך ומתקשה לענות. "פעם יהודי סיפר לי שהוא נשאל על-ידי חסידים האם להגיע לכאן או לא. הוא ענה להם, מה פירוש, בוודאי שכן, הרי הרבי חי כאן! אני את הילד שלי מגדל על הרעיון שפה היה רבי ועבורנו זה מקום חיותו ולא משנה אם הוא מתחת למצבה או לא. לכן אנחנו נגיע לכאן ביארצייט ונדליק נר, ונתייחס למקום כמו שהרבי שלנו התייחס אליו, לרבי שלנו היה רבי ואנחנו נבוא לכאן לא בגלל שאנחנו חסידים גדולים כמוהו אלא כי לנו אין אופציה אחרת".

שלום בלאנק, שליח חב"ד במיאמי מזה 40 שנה לא נלאה מלבוא מדי שנה. "זה מרומם וממקד אותך בכל שנה מחדש במה שאתה עושה." מה כבר יכול שליח שמאחוריו ארבעים שנות שליחות ללמוד כאן, הוא יכול ללמד אחרים, אני שואל אותו. נכון באמת באתי להרצות כאן ולתת כמה שיעורים וחוץ מזה זו הזדמנות לראות את משפחתי פעם אחת בשנה." מתברר שצאצאיו של בלאנק מפוזרים בעולם, ביתו היא השלוחה במוסקבה, יש לו בן שליח בעיירה ליד פאריס, עוד בן בלונדון ובנים בשיקאגו ובלאס וגאס. כמו לבלאנק, כינוס השלוחים מהווה הזדמנות של פעם בשנה לפגוש את בני המשפחה.

גם למשפחת כץ, אצלם התארחתי לסעודת שבת, צאצאים למלוא כל הארץ. בחודש שעבר נסע הבן הצעיר לפתוח בית חב"ד חדש באיי קיימן שבקריביים. בן אחר נמצא בשליחות הרבי בסידני באוסטרליה. מחותנו של כץ הוא אחיו של דובר חב"ד המיתולוגי ברק'ה וולף ז"ל וגם לוט בני משפחה במקומות מרוחקים שהוא זוכה לראות פעם בשנה לכל היותר. שולחן השבת שם הוא משהו דינמי מאד. האורחים נכנסים ובאים ללא הרף, מקדשים, נוטלים פרוסת חלה, טועמים כזית וממשיכים הלאה. בין לבין מקימים מעין "התוועדויות" זוטא. סיפורים מחיי הרבי או מניסיונם בקהילותיהם השונות. כל שיחה כזו מלווה בהרמת כוסית "לחיים". למשקה אין קוראים חלילה בשמו. הוודקה מכונה "הלבן" ואילו הוויסקי הוא "הצהוב".

תפילת ליל שבת ב-770 היא משימה בלתי אפשרית בשאר ימות השנה, קל וחומר בשבת האחרונה לפני מחודש כסלו, חודש הימים הטובים של חב"ד שבו חלים שני ימי הגאולה (של רבני חב"ד מהכלא הרוסי). באולם היכול להכיל לכל היותר 2,000 איש נדחסים יותר מחמשת אלפים. למעשה, "נדחסים" היא אנדרסטייטמנט למה שבפועל מתרחש שם. אתה עומד בתוך ים שחור כשפניך לחוצים אל גבו או ערפו של העומד לפניך ואתה מנסה לשחרר את ידך מהלפיתה שלא מרצון של שכנך מימין ומשמאל. כל הדבוקה הזו נעה קדימה ואחורה בהתאם לכיוון האנשים המנסים להתקדם לעבר הבמה המרכזית. שלושת הצעדים שבתחילת תפילת העמידה ובסיומה נראים כגל ענק הנע קדימה ואחורה, מחזה מדהים שאין כמוהו החוזר על עצמו גם בתפילת שחרית של שבת. קולו של החזן מנסה להתגבר על הקהל והשירה האדירה נשמעת כמקהלה של חמשת אלפים קולות. את "האדרת והאמונה" שרים במנגינת ה"מרסייז", ההמנון הצרפתי, זכר לימי לימודיו של הרבי בסורבון. והתפילה מסתיימת, איך לא, בשירת "יחי אדוננו, מורנו ורבנו, מלך המשיח לעולם ועד".

התמונה המפורסמת שאין עיתון שיוותר עליה, היא זו של אלפי השלוחים המתכנסים לצילום משותף מול בית הרבי [ראה מעלה]. אין מחזה יפה של אחדות ורעות מזה של אלפי בני אדם, בעלי מטרה וכיוון דרך משותפים ניצבים יחדיו כדי לשאת בגאון את עקרי אמונתם החסידית, היהודית ואת מורשת אדמו"רי לובאביץ.

אלא שתמונת האחדות הזו יש בה כדי להטעות את המתבונן בה. מתחת לפני השטח בוערת לבה רותחת ותוססת של פלגנות ומחלוקת עם לא מעט איבה. פולמוס המשיחיות המפלג את חב"ד ידועים זה מכבר והתעוררו שבעתיים לאחר פטירתו של הרבי מנחם מנדל שניאורסון בג' בתמוז תשנ"ד. השנים אולי מתנו במקצת את חריפות המחלוקת אך זו עדיין חיה ותוססת ופוגעת בחסידות שכל תכליתה היא פנים מסבירות, אהבת היהודי והקרוב לתורה ולקיום מצוות. רבים מהשלוחים המשיחיסטים נעדרים מן התמונה המשותפת. חלק גדול מהם אף לא בא לאירוע המרכזי, ה"בנקט" הגדול בסיומו של הכינוס. במוצאי שבת הם קיימו "בנקט" משלהם ב-770 שבו השתתפו כארבע מאות איש, נישאו בו נאומים שכל כולם היו על טהרת רעיון המשיחיות (גילוי נאות, בני מתי נשא אף הוא דברים לפני באי הכינוס שבו תיאר את חוויותיו האישיות כעיתונאי שהוא גם חסיד חב"ד), ובסיומו של הערב יצאו כולם בריקוד "יחי אדוננו" שנמשך שעה ארוכה.

קצפו של דובר חב"ד, הרב מנדי ברוד, יצא על מארגני הכינוס המתחרה. "זו פעולה חתרנית שפוגעת במעמד כולו" הוא טוען, "מה בוער להם לקיים כינוס כזה בדיוק בשעה שמתקיים אירוע אחר בכינוס השלוחים?!"

הוויכוח האם להתייחס לרבי כאל משיח והאם ראוי לפרסם זאת החל בשנים האחרונות לחייו, בעיקר בתקופה שאחרי שחלה ולקה בשבץ מוחי. הויכוח אינו פשוט. האמונה כי הרבי הוא המשיח וכי הוא יקום לתחייה היא נחלת רבים, גם מאלה שאינם קרויים "משיחיסטים". רבים מאלה האחרונים אף מכחישים את עובדת פטירתו.

יסוד האמונה, כפי שהוסבר לי הוא בכך שהרבי עצמו נטע בקרב חסידיו את הרעיון של הפצת המשיחיות כזרז חשוב בדרך לגאולה. 770 הוא מעוזם של המשיחיסטים. על קירותיו כרזות ענק בדבר משיחיותו של הרבי וכל תפילה מסתיימת בשירת אותו פסוק "יחי אדוננו". הפסוק אף רקום על כיפות הקטיפה של חברי הפלג. הם קמים בבוקר ואומרים "יחי אדוננו" עוד לפני "מודה אני". על דש בגדם סיכת הדגל הצהוב עם המלה "משיח", לשמו של הרבי הם מצמידים עד היום את התואר "שליט"א" - שיחיה לאורך ימים טובים אמן ומאמינים שפטירתו וקבורתו אינם אלא אשליה או "ניסיון".

"הם מחללים שם שמים ואת שם הרבי" טוען לפני הרב בני בוטמן, שליח חב"ד בסייגון. "כשאני פותח את גוגל ומחפש את הערך "משיח" אני מקבל זה לצד זה את ישו ואת, להבדיל, הרבי מלובאביץ. הם מעוותים את דבריו. הוא לא טען מעולם שהוא המשיח ומה שהם עושים פוגעים ברצונו ומרתיעים יהודים רבים מלהתקרב לתורה ולחסידות חב"ד. הרבי התנגד לכך ואסור לעסוק בעניין הזה".

"הרבי עצמו כתב ואמר כמה פעמים יותר מרמזים כי הוא המשיח", טוען דר' יקיר קאופמן, שבחייו ה"אזרחיים" הוא מנהל המחלקה לנוירו-פסיכוגריאטריה בבית החולים "הרצוג" בירושלים ופה ב-770 הוא "חסיד מן השורה" אם כי הוזמן אף לתת הרצאה או שתיים לפני השלוחים. דר' קאופמן וחבריו מציגים קטע שכתב הרבי לפרשת השבוע, חיי שרה, ובו התייחס לחמיו האדמו"ר הקודם הרב יוסף יצחק כאל מי שעתיד להביא את הגאולה וממשיך לכתוב כי ממשיכו, שהוא הוא עצמו, הוא המשיח.

"ראינו את ההלוויה. ראינו את הקבורה. אבל האם הבנו מה באמת ראינו?" שואל אחד החסידים. "ממתי היהדות מתחשבת בערגה לרציונליות? מהי קריעת ים סוף, ושמש בגבעון דום, ומכת חושך?! מישהו יכול להסביר זאת? אז זהו, שאין הסבר הגיוני. למי שיש, שיואיל לבסס את דבריו על אחד מפוסקי ופרשני ישראל לדורותיהם. אין מה לעשות, היהדות תובעת מאיתנו להאמין גם לדברים בלתי אמינים בעליל".

עם צאת השבת, כמנהגם של בתי חב"ד בכל מקום שהוא, מוקרן קטע וידאו משיחותיו של הרבי. הקטע שבחרו להקרין השבוע היה הקטע המפורסם שבו מובל הרבי על-ידי עוזריו, לאחר שחלה, על כסא גלגלים אל המרפסת הצופה אל בית המדרש, הוילון נפתח והרבי מתגלה לעיני חסידיו. אלה פוצחים בשירה אדירה של "יחי אדוננו" והרבי מניע בראשו בחוזקה מעלה ומטה, כמאשר את השירה. המשיחיסטים רואים בכך עידוד מפורש ואישור לפרסם את האמונה כי הוא המשיח. המתנגדים לכך טוענים כי אין לראות בכך כל רמז וכי יש להסביר את דבריו בדרכים אחרות, כגון רצון לעודד את החסידים בשעה קשה לאחר מחלתו. גם להם ציטוטים נרחבים מדבריו שבהם התנגד נמרצות ומפורשות להציגו כמלך המשיח. נגד הרב שלום וולפא שפרסם חוברת בדבר משיחיותו כתב הרבי כי הוא אוסר עליו להמשיך בפעילות זו: "הנני מזהירו שיפסיק לדבר או לכתוב, ועל אחת כמה וכמה להפיץ, ועל אחת כמה וכמה להדפיס, בענייני משיח... ואם חס וחלילה יעשה משהו בזה, יידע ברור שזהו מלחמה נגדי בפרט ובכלל".

החסידים מהזרם המתון טוענים כי מצבו הבריאותי של הרבי לא אפשר לו לשמוע את תוכן השירה הסופר אלי ויזל כתב בספרו האוטוביוגרפי כי בתקופה בה חלה הרבי הוא ריחם עליו, משום שמחמת מחלתו לא היה יכול להתגונן מפני החסידים שהכתירוהו.

ארבע שנים לאחר פטירתו חתמו 300 רבנים על פסק הלכה הקובע כי הרבי הוא מלך המשיח ושיש לו דין "נביא". בין החותמים היו אדמו"רים, רבני מדינות וערים אף מחוץ לחסידות חב"ד.

המחלוקת הזו, שפרצה את גבולות הזרמים הפנימיים בחב"ד, עוררה על התנועה ביקורת קשה מצד פלגים אחרים ביהדות החרדית. ידועה התנגדותו הרבה של מנהיג הליטאים דאז, הרב שך שאף פתח במערכה אישית נגד הרבי והחסידות. לרב שך מיוחס הביטוי שחב"ד היא "הכת הקרובה ביותר ליהדות".

את החסידים המאמינים הביקורת הזו לא מעניינת. לאחר סיומו של ה"בנקט", בשעת לילה מאוחרת הם חזרו ל-770 והתכנסו שוב, חבורות חבורות , ל"התוועדויות" אחרונות עד אור הבוקר.

בתוך אחת ההתוועדויות, היה זה כבר בארבע לפנות בוקר, מושך אותי בשרוולי אחד השלוחים הצעירים: "מה דעתך", הוא שואל אותי, "אני הרי מאמין שהרבי הוא המשיח אבל איך אצליח יותר לקרב יהודים, אם אומר זאת בגלוי או שמא עלי להסתיר זאת?"

לא יכולתי לענות לו. אחרי ארבעה ימים בכינוס השלוחים הזה, אני עצמי איני יודע את התשובה.