מי את גברת לוין?

בביוגרפיה החדשה, המצויינת, "לאה גולדברג", הוצ' מרכז זלמן שזר, מביאה חמוטל בר-יוסף בעמ' 147, פיסקה מעניינת על הנשים שחיזרו אחר המשורר אברהם בן-יצחק סונה.

"...יש בספר (וגם בכמה שירים) סימנים לביקורת על אישיותו ה"אפיפיורית" של בן-יצחק: הייתה בה (בלאה גולדברג) התנגדות לשלמות עד כדי קדושה שמצאה בו, לעומת "האומץ לחולין" גם אם זה כרוך בפשרות מוסריות. ארבע שנים לאחר מכן (1950) כתבה לדן פגיס: "עולמו עולם טראגי היה. לא פסימי, דקאדנטי, אלא עולם אותן הפסגות, שהנפילה מהן נוראה שבעתיים". אחת-עשרה שנים לאחר מכן (1961) כתבה ביומנה: "אני מקנאה לורה (לוין), ולכל האנשים שנפגש איתם בירושלים. אני יודעת שאילו ראה אותי אחרי מותו (...) היה יודע - שאני הייתי זאת הקרובה לו באמת, יותר מכולם". היא המשיכה לראות בו מורה רוחני, והייתה שואלת את עצמה, גם שנים רבות לאחר מותו: "מה היה סונה אומר על כך?"

קטע יפה ומרגש, ההופך את לאה גולדברג באחת, לאשה אוהבת ומקנאה, אפילו בנוסח אדולסצנטי מסוים. קנאת נשים פשוטה ובסיסית, לאשה ולנשים האחרות, שחיזרו אחר אהובה המובהק, אברהם בן-יצחק. אבל הקורא בן ימינו שואל את עצמו מייד: מי היא גברת לוין? או בנוסח הפזמון הידוע, שבו נזכרת האשה המיוחסת להדה בושס האגדית, "מי את גברת לוין?".

אישה חולנית, בתולה זקנה

מסתבר שיש עדיין הזוכרים אותה. אלה שעבדו עם הגברת לוין, כלומר ורה לוין האמיתית, בעיתון 'הארץ'. סופרת ממכרותיי זוכרת אותה היטב: ורה לוין: לא היו הרבה ורה לוין בסצינה הספרותית של אז. ורה לוין הייתה העוזרת של יעקב הורוביץ העורך הספרותי של 'הארץ'. היא הייתה ידועה כאישה שלא היו לה מעולם קשרים רומנטיים עם גברים, להוציא את הקשר שלה עם יעקב הורוביץ, שבוודאי היה אפלטוני...

היא הייתה אשה חולנית כשהכרתיה, לא נאה, אפילו מכוערת, ואמרו עליה שהיא בתולה זקנה. מי שהכיר אותה היטב ממני הייתה יונה בחור המנוחה. צריך לבדוק ביומניה של יונה בחור ולראות האם כתבה בהם על ורה לוין. יכול להיות שגם המתרגמת דליה למדני הכירה אותה. לצערנו יונה מתה. אבל דליה עודה איתנו. שאר מכיריה כבר אינם בין החיים. היא עבדה גם עם בנימין תמוז, שהוא ואשתו היו מיודדים עמה, וגם סלדו ממנה.... בסך הכול הייתה אישה מסכנה ובודדה. היא הייתה ילידת ברלין, משכילה להפליא, בעלת תואר ד"ר לפילוסופיה. שוקן מאוד העריך אותה. אביה היה רופא ילדים בברלין, שהיה ידוע בקשיחותו. יחסיה עמו היו כנראה בעייתיים.

היה לורה לוין אח אחד באיטליה, והיא ידעה איטלקית , וגם גרמנית. ידוע הסיפור שורה לוין עוררה התפעלות בגינתר גראס כשביקר בארץ ופגש אותה. היא גם ראיינה אותו ל'הארץ'.. סביר בהחלט שהכירה את לאה גולדברג ואת אברהם בן יצחק. והיא שווה שיחקרו את חייה....

אבל המפתיע באמת בשאלה "מי את גברת לוין?" הוא הסופר בני ציפר עורך המוסף. מסתבר שהוא הכניס את בת דמותה לרומן האחרון שלו, "עלייתו השמימה של העורך הספרותי", כמזכירה הספרותית הנצחית במערכת המוסף, שלעולם אינה מתחלפת. מזכירתו של עורך ספרותי נצחי, שאף הוא אינו מתחלף לעולם. הנה כי כן ראינו שדמות שולית מספרה של חמוטל בר-יוסף, ודמות שולית בחייה של המשוררת לאה גולדברג, קמה לתחיה מוזרה לאחר שנות שכחה רבות. "מי את גברת לוין?" כבר אינה שאלה ללא תשובה. ודמותה של המחזרת הקוקטית של אברהם בן-יצחק, ורה לוין זוכה לעניין מחודש.

מצאתי בארכיון 'הארץ' מספד קצר לזכרה של גברת ד"ר ורה לוין משנת 1980. כלומר היא האריכה חיים עשר שנים אחרי לאה גולדברג... הנה הדברים:

"הד"ר ורה לוין הלכה לעולמה בשבוע שעבר. מחלה קשה ואכזרית בודדה והרחיקה את ורה לוין בשנים האחרונות מן החוג הקטן והולך של חבריה הקרובים מימי ברלין בגרמניה וכן מן הישראלים הצעירים יותר שנעשו מעריציה.... הכניס אותה בסוד השפה העברית. במשך השנים נוצר סביבה גם חוג של אנשים צעירים ילידי הארץ, שאהבו והעריכו אותה ולמדו ממנה.

במאמרים הרגישים והמצוינים שלה, אם היא כותבת על אדורנו, מרכס, ניטשה, סילונה, קלר, תורנטון ויילדר או לאה גולדברג, שהייתה ידידה קרובה שלה, אנו מגלים לא רק ידע והשכלה רחבים, אלא גם זיקה תרבותית רחבה ועמוקה. ורה לוין הייתה מושרשת בתרבות הקלאסית ובחיי הרוח האירופיים. החינוך היהודי-ציוני שלה היה משולב בהשכלה אירופית עמוקה ויסודית, שילוב נדיר לנו הישראלים. ומשום כך היה המפגש איתה, תמיד מסקרן ומעורר מחשבות.

ברשימה על מכס ברוד היא מדגישה את רגישותו הרבה לערכי התרבות האירופיים, ומוסיפה וכותבת "שהדחף המכריע הן להגותו והן למסכת הספרותית שלו הייתה היהדות. אומנם הוא לא העלים עין מערכי התרבות החיובית של תהליך ההתבוללות, אך אישית, הסיק את ספקנות [מסקנות?] היהודי-הציוני. ציונות שהמליצו עליה מרטין בובר וש. ה. ברגמן." דומה שאלו גם המסקנות שהסיקה ורה לוין עצמה. בדברים אחרים שכתבה, אנו מוצאים ביטוי לרחשי-לבה, ללבטיו, למעידותיו, להתנסות המיוחדת של יהודי ממוצא גרמני, שיש בה גם ניתוק מערכי קיומיותו, וגם לתקוותיו שכמעט ואינו מעז להשמיטן. התנסות מיוחדת זו של יהודי ממוצא גרמני בישראל ליוותה כמדומה את ורה לוין כל שנות חייה כאן, ודומה שהתמודדה אתה ברגישות רבה ובאומץ-לב אינטלקטואלי.

ורה הייתה שייכת לדור ההולך ומצטמצם מיום ליום. נראה לי, שכמו אדורנו שעליו כתבה, האמינה גם היא שההומאניות היא הכרח בשבירותו [בשרידותו?] ובסיכוייו של האדם. חיובו של אדורנו היה חיוב למרות הכול. וכדבריו, התודעה עומדת פנים-אל-פנים מול הכיליון, כאילו רצתה לשרוד אחרי הכיליון.

שבירותה של ורה לוין לא עמדה לה בפני הכיליון, והיא מתה בודדה, לבדה בעולם סגור ומסוגר, שנהפך לה בשנות חייה האחרונות לעולם של חרדה ואימים. היא הותירה אחריה כמה ידידים נאמנים, ודברים שבכתב, שתמיד אפשר לחזור אליהם וללמוד מהם".