התמונה המשפחתית ברחובה של עיר

מכל התמונות הרבות והמגוונות, המצויות באלבומים המצויים בביתי, בחרתי בתמונה המשפחתית שצולמה ברחובה של העיר קְלוֹיזְנְבּוּרְג (קְלוּז') שבחבל טרנסילבניה בהונגריה - מאז מלחמת העולם השנייה רומניה - משפחתו של בעלי ז"ל, אב, אם, בן ובת תאומים, צועדים בשנת 1940. לבושים בבגדים חגיגיים. אולי היה זה בימי חול המועד של חג הפסח או חג הסוכות. כל המצולמים בתמונה אינם עוד בין החיים, בחרתי לפנות אלייך, בלה חמותי, שלא זכיתי לפגוש ולהכיר, כי הצורר הנאצי רצח אותך בגיל שלושים ושתיים באושוויץ-בירקנאו. מותך ומקום קבורתך אינם ידועים בוודאות עד היום. ישנה סברה שנלקחת למקום כלשהו עם קבוצת נשים והספינה או כלי שייט אחר שהייתן בו טבע או הוטבע איתכן. דבר אחד ידוע עלייך, שהצעת לשלוש אחיות בנות דוד שלך, לבוא אתך למקום אחר טוב יותר שהציעו הנאצים. הן השיבו לך שהן נשארות במקום אותו הן כבר מכירות, הן שרדו ואת נעלמת לעולמי עד.

אינני יודעת עלייך הרבה. לאמתו של דבר מעט מאוד, מפני שילדייך היו בני עשר כשהתייתמו. והם עצמם נלחמו את מלחמת ההישרדות. מול ד"ר מנגלה הצורר הידוע לשמצה. צעירים מדי מכדי לזכור ולאפיין את דמותך כאישה וכאם. מלבד היותך אישה יפה ומרשימה, אולי השפיעו עלי גם התמונות, שנאספו לאחר המלחמה מבני משפחה שנותרו בחיים. בתי בלהה - נכדתך - הקרויה על שמך, שיש בה קווי דמיון חיצוניים אלייך, הייתה רוצה לדעת עלייך יותר. ראשית את סבתה, סבתא שלא זכתה להכיר ואין כבר את מי לשאול; אחיך הצעיר, שהוא כיום כבן שמונים ושלוש אינו זוכר, כי הוא עצמו היה צעיר כשנרצחת. כמו-כן לא היה בקרבתך די זמן כדי להעמיק באישיותך. אלו הדברים שאמר לי בפנותי לחקור על תולדות חייך.

אני תוהה איזה חמות יכולת להיות לו הייתי פוגשת אותך. בעלך, אברהם, המשיך לאהוב אותך גם לאחר שנשא אישה ונולד להם בן. את היית מושא חלומותיו וגעגועיו. על כך המתיק סוד עם אבי. ילדייך התאומים, ליאה ומנשה, (נָשִׁי - בשם החיבה הידוע לכל משפחתו וחבריו) לא הרבו לדבר על חסרונך בחייהם. כי בביתם היה אסור להזכיר את מוראות השואה, ובוודאי שלא אותך מול אמם החורגת, שהציגה אותם כילדיה הביולוגיים. למרות הפרש הגילים הלא סביר ביניהם. השתיקה הרועמת הפכה לטאבו. לאחר שליאה בתך, נישאה לאחיה של אמה החורגת. אני לא יכולה לשכוח את היום, כשבני הבכור - נכדך - היה בן שבע לערך, ישבתי עמו והתבוננו יחד באלבום התמונות המשפחתי, הוא התבונן בתמונה שבה ארבעתכם מצולמים בתמונת תקריב, פניכם גלויות וברורות לפרטיהן. הוא הצביע עליך ושאל "מי האישה הזו"? עניתי אמא של אבא שלך, סבתא שלך. "אבל היא לא דומה לסבתא שוריקה" אמר, עניתי, נכון, "אז איפה היא שאל"? השבתי לו היא נפטרה בשואה.

לא להמשיך לחיות בשקר

כשהגענו לחגוג את חג הפסח בביתם בירושלים, ניגש בני יוסי לסבתו שוריקה, ואמר לה, "אני יודע שאת לא סבתא שלי. הייתה לי סבתא אחרת, אמא של אבא שלי". את תודעת השיחה שלנו תרגם לעצמו. מובן שהכעס הופנה אלי. בטענה שאני אמרתי את הדברים בכוונת מכוון, ולא היא, האמירה הייתה במקומה ובזמנה, נכונה ומדויקת. לא הייתה כוונה לפגוע, אלא לומר את האמת בזמן הנכון, וברגע הנכון. שאלה תמימה של ילד שמחייבת תשובה אמיתית וישירה, לא להסתיר את קיומך ואת הקשר הביולוגי שלך לדור השני. וכמובן לא להמשיך לחיות בשקר. הידיעה לא שינתה את יחסי הכבוד שרחשנו כלפיה.

סיפורים על החיים לפני המלחמה כמעט ולא סופרו על-ידי בעלי. אולי כמה פרטים מדי פעם. על תקופת המלחמה הוא סיפר ודיבר הרבה. מאז הכרותינו סיפר לי, למשפחתי ולילדינו, כמו-כן גם לציבורים שונים ומגוונים. שרצו לשמוע עדות מניצול אושוויץ-בירקנאו, שבשעתו היה ילד בן עשר, שזכר וידע לספר. לעומת זאת, בתך ליאה, לא דיברה ולא סיפרה דבר לילדיה, למרות המספר שהיה טבוע על אמת ידה.

בבגרותו ביקש בנה ממנשה דודו, שיספר על קורותיהם. בשנה האחרונה לחייה הרבתה לדבר עלייך, (כשבנך, בעלי, זה אך נפטר) - בשיחות הטרנסאטלנטיות, שהיו לנו ממיטת חוֹלְיָה, עד כמה חסרת לה בגיל הנעורים ובהמשך החיים. יכול להיות שלו המלחמה לא הייתה פורצת, היית מביאה עוד ילדים לעולם, וילדים כמו מנשה וליאה, היה ראוי וכדאי שיהיו עוד. אני רואה את נכדייך ונינייך, וניכר מאוד, שהגנים שלך ממשיכים את השושלת. כמה חבל שאת לא זכית לראות ולו רק חלק מהם. אני מזהה אצלם קווי אופי ודמיון למשפחתך, את ארבעת אחייך זכיתי להכיר, שלושה מהם הלכו לעולמם בשיבה טובה. אותך ואת שתי אחיותייך, זכיתי להכיר רק באמצעות התמונות. אני חייבת לציין ולהחמיא, שהייתן יפות ומרשימות, על פניכן נסוך חיוך של טוב לב. כך גם אחייך שהכרתי את אופיים וכישוריהם. היה בינינו קשר חם והם אהבו להתארח בביתנו, בהגיעם לביקורים בארץ מאוסטרליה וארה"ב.

אין מקריות בעולם

בחרתי בתמונה זו מכל התמונות הרבות והמגוונות המצויות באלבומים הרבים המאכלסים את ספרייתי. כפי הנראה הדמויות המצולמות בה, נמצאות עמוק בתוך ליבי. והרי לא ידעתי לאיזו מטרה תשמש התמונה, כשהתבקשתי להביא תמונה כלשהי לסדנת הכתיבה. והיה עלי לכתוב על מי שחסר בתמונה, ובתמונה שאני מתבוננת כולם חסרים. ובהבזק של שנייה החלטתי לכתוב אלייך, בלה חמותי. זו הפעם הראשונה בחיי שאני פונה אלייך בכלל ובכתב בפרט, אך מבחינתי מדברת אלייך ישירות. אני מלאת התרגשות בפנייתי זו, אך גם מלאת סיפוק על ההזדמנות שנקרתה לידי, ליצור אתך קשר בלתי אמצעי. פיזית אינך כאן, אך רוחך ונשמתך ממשיכות ומלוות אותנו. שהרי הגוף הוא רק כסות, ומתכלה ביום מן הימים. האובדן ממלא אותנו עצב רב, כי אנו זקוקים למוחשי לקיים. אין מקריות בעולם, לנו, בשר ודם נדמה, שהכול קורה במקרה, כי בתמונה שבידי את צועדת שלובת זרוע עם בעלך אהובך אוהבך. לפניכם צועדים שני ילדיכם התאומים, ילדיכם היחידים האהובים.

משפחה מאושרת ואוהבת, כך אתם נראים ברחובה של עיר גדולה ותרבותית בהונגריה. התמונה צולמה בשנת 1940 ולאחריה החיים השתנו באחת. מנקרות בראשי השאלות על מה חשבתם בהליכתכם ברחוב שמחים וטובי מראה? האם המלחמה שהתחוללה סביבכם בפולין, או הבליץ שנחת על לונדון. האם הפלישה לצרפת ושיתוף הפעולה של ממשלת וישי לא הדאיגה אתכם? האם לא חששתם לחיי ילדיכם? ארצות נכבשו וחוקי הגזע חוקקו - ואתם כמו רבים כמוכם, ממשיכים את החיים ולא מנסים לברוח. אולי חשבתם שאין מקום מבטחים. האם על בריחה לארץ ישראל לא חשבתם? ואולי הפחד מהלא נודע שיתק אתכם? את הילדים זה בוודאי לא הדאיג. הם היו צעירים מדי, מכדי להבין את המשמעות של פלישת הצבא הגרמני לארצות שכנות להונגריה. אינני מלינה עליכם חלילה. ידוע לי שהבריחה הייתה מסוכנת וששוויצריה החזירה נמלטים מגבולה. והם נפלו הישר לידי הגסטאפו וסופם היה מר.

בתמונה ניכר שיום חג הוא או שבת. תריסי החנויות, שלידן אתם צועדים מוגפים. דגלים מונפים מעליהן. אתם הנכם שומרי מצוות, כלומר דתיים לפי אורח חייכם, לכן הסבירות היא שהיום הוא יום חול המועד של חג הפסח או חג הסוכות (כיון שבשבת וחג אסור להצטלם). שוב אני חייבת לציין, שאין את מי לשאול כי כולם חסרים. מאחוריכם צועדת משפחה; האב נושא על ידיו ילדה בהירת שיער מתולתל, לשמאלו, מעט מאחור, נראית אשתו ורק החלק הקדמי של פניה מציץ לצידי ראשו. הם אינם האובייקט המצולם, אבל אני תוהה מה עלה בגורלם במוראות המלחמה. מי מהם שרד ואולי חסרים כולם ומאימתי?

תכונות אופי דומות

אתם בולטים לעין בלבושכם המהודר. לכן כנראה, משכתם את תשומת ליבו של הצלם. לעיתים קרובות כך היו הצלמים מרוויחים את לחמם. אני מסיקה זאת, מהעובדה שאתם נראים בשעת הליכה, רגלכם האחת מורמת קדימה להמשך הליכה. לא נעצרתם לצורך הצילום. ויתכן שכלל לא שמתם לב לצלם המצלם. את בכובע ברט שחור חבוש על ראשך בזווית אלכסונית. ייתכן שמתחתיו פאה לראשך. חולצתך לבנה, צווארון תחרה מעטר אותה. על דש מעילך השחור נטוע פרח לבן, ידייך עטויות כפפות לבנות, גרבייך בהירות ונעלייך שחורות, בעלך, אברהם, לבוש בחליפה אפורה, רחבת דשים ורכוסה על כל כפתוריה. מגבעת אפורה מעוגלת בראשה. זקן סנטרי בסגנון צרפתי מעטר את פניו.

ניכר, שהוא מקפיד בלבושו ובהליכותיו, כך נהג כל חייו. חוש הטעם הטוב ניכר בכם והורשתם אותו גם לילדיכם, וכבר אני רואה סימנים אלו בנכדיכם. בני הצעיר עמיחי דומה לו בחיצוניותו. בשלושת ילדי אני מגלה תכונות אופי של משפחתך ומשפחת בעלך. תופעה זו מרתקת, כיצד הגנים עוברים מדור לדור אפילו בפרטים הקטנים. ליאה, בתך, בשמלת מלח כחולה, צווארון וחפתים לבנים, כיאה לשמלת מלח. בחזית שמלתה סרט כחול קשור כפפיון. גרביה הלבנות בגובה ברכיה, ונעליה שחורות גבוהות. מנשה בנך, חבוש בכובע מצחייה מונח באלכסון. בלייזר משובץ, חולצה לבנה ומכנסיים כחולים. גרביו לבנות ונעליו גבוהות שחורות. נעליים שלמות הן נקראו. אלו היו נעלי בריאות לפי מצוות האורטופדים. גם אנחנו, פה, בישראל, התלבשנו לפי אותה אופנה.
כולכם צעירים מגילי כיום בשנים רבות. הייתי בת ארבע כשהתמונה הזו צולמה, ואני חושבת ומהרהרת על גורלך המר, על הסבל הרב שעברת בארבע השנים, כשבעלך נלקח ממך ומילדיו לעבודות כפייה. ואת נשארת עם הילדים, וחיכית לו בציפייה אין קץ. בנך, מנשה, הפך בין לילה להיות הגבר של המשפחה הקטנה הזו, והוא רק בן שבע היה עליו לקושש עצים לחימום הדירה, לעזור לך לדאוג לצורכי הבית. הוא עשה זאת ברצון רב, אני יודעת, כי כזה היה כל חייו. הגטאות שבהם חייתם תחת כיפת השמיים, בגשם השוטף ובשמש הקופחת בתנאים קשים ביותר, ונלחמתם על הישרדותכם.

משפחת התאומים

דרכיכם נפרדו לפני שהובלתם בקרונות הבהמות לאושוויץ-בירקנאו, כי שלחת את הילדים למשפחת בעלך, לסבא וסבתא, הדודות ובני הדודים. את נשארת לחכות לבעלך, שיחזור וימצאך, כך אמרת לילדייך. ילדייך עם כל בני המשפחה עמדו להישלח הישר למשרפות. אך בעוד הם עומדים על הרמפה (הרציף) בבירקנאו ביציאתם מן הרכבת, בשעת תהליך המיון נשמעה הקריאה "צווילינגען ראוס" בשפה הגרמנית - "תאומים החוצה". קריאה זו קבעה מי למשרפות ומי לחיים זמניים. היא ממחישה בדיעבד את התמימות, שפיעמה בליבותיהם ברגעים האחרונים לחייהם. הסבא והסבתא דחפו את ילדייך מבין השורות לעבר הצורר הנאצי, ד"ר מנגלה. מתוך מחשבה תמימה, שאת מחפשת את ילדייך, התאומים מנשה וליאה. ולכן באה הקריאה לתאומים לצאת. במעשה זה קבעו את גורלם לחיים. מרגע זה ואילך לא הייתה לילדייך משפחה. כל אישה שראו מעבר לגדר נראתה להם כאמם, הם קראו בשמך ולא נענו. כל הנשים היו גלוחות ראש, מטפחת לראשן, ובגד מפוספס לגופן. משהתייאשו למצוא אותך ביקשו לחזור ולמצוא את משפחתם שאיתם הגיעו למחנה. לשאלותיהם נענו על-ידי "הוותיקים" במחנה, אתם רואים את העשן המיתמר לשמיים, והצביעו לעברו, שם נמצאים בני משפחתכם.

מכאן ואילך משפחתם הייתה משפחת התאומים בבלוק התאומים, שנדחסו בו כאלף שמונה מאות ילדים. ושם החלה מלחמת ההישרדות של ילדייך בני העשר. ליאה לא רצתה בחיים, אך מנשה החזיק בה בכוח חיוניותו ובעזרת האל עד השחרור. דודתם - גיסתך- הצעירה במשפחה שלא נישאה עדיין, לא נשלחה למשרפות אלא לעבודות כפייה. מנשה הבחין בה מספר ימים לפני צעדת המוות. יש לה שני בנים, נכדים ונינים. את ילדייך התאומים שלח דר' מנגלה הידוע לשמצה, לבלוק התאומים לצורך ניסויים. הוא רצה לגלות את סוד ההיריון מרובה העוברים, כדי להגדיל במהירות את העם הגרמני, לצורכי עבודה בתעשיית המלחמה, למילוי השורות בצבא הלוחם הסובל מחללים רבים, ולצורכי שליטה באזורים הכבושים, היו מטרות נוספות בניסויים, אך הם נשארו חסויים עד היום.

באותה עת היית במחנה הנשים מאחורי גדרות תיל מחושמלים, לא נפגשתם ולא ידעתם שאתם נמצאים במרחק נגיעה. הדרך שבה הלכת לעולמך אינה ידועה. היום, בדיעבד, ידוע, שהעבירו קבוצת נשים למקום אחר, בהבטחות לשיפור תנאי החיים. סוג של הולכת שולל. ואת האמנת וניסית לשכנע את בנות הדוד שלך גם כן ללכת. האם, שם במחנה ההשמדה, הייתה זכות בחירה? הן סרבו ונשארו. הן ביקשו ממך להישאר, ואת בחרת ללכת עם חברתך, הן לא האמינו ואילו את האמנת. האם בגיהינום עלי אדמות אפשר היה לדעת מהי ההחלטה הנכונה? כך חרץ הגורל. הן שרדו את המלחמה, הקימו משפחות ונפטרו בשיבה טובה.

שאלות רבות

בתמונה זו כולם חסרים, כולם אינם בין החיים. בחרתי לכתוב אלייך, בלה חמותי, כי את היחידה מבין הארבעה שלא זכיתי להכיר. בעלך, אברהם, נפטר בשיבה טובה, בגיל שמונים ותשע.

בנך, מנשה, שהיה בעלי במשך ארבעים שנות נישואין מאושרות, נפטר אחד-עשר חודשים לאחר מותו של אביו, בגיל ששים ושתיים. כמה געגועים וכאב מפלח את ליבי בדברי עליו בלשון עבר. בתך ליאה, נפטרה שנה וחודשיים אחריו, בגיל ששים ושלוש.

חג השבועות היה יום הולדתם, ונשמותיהם עלו השמימה בסמיכות שמעוררת שאלות רבות ותדהמה כואבת. שם חיכית להם, וקיבלת אותם אל חיקך באהבה. בתקווה שזיהית אותם אחרי כל-כך הרבה שנים של פרידה. הם כבר לא ילדים כפי שהיו כשנפרדת מהם.

סמיכות זו של מותם למות אביהם יצרה בי הרגשה, גם אם הזויה ולא סבירה, שאביהם רצה אותם איתו במרומים כדי לאחד את המשפחה. ואני חשתי כאב וחוסר צדק. המחיר יקר מדי עבורי ועבור ילדי ונכדיי, כאילו אנוכי מדי. כמה עצב ממלאת אותי המחשבה, שיכולתי להכירך ולהיות לך כלה נאמנה ומסורה, כפי שהייתי לבעלך בכל שנות היכרותנו. בנך רצה להנציח את זכרך על מצבתו של בעלך - אביו. אך בהתייעצות עמי ועם ילדינו, הצענו לו לא לעשות זאת בגלל אשתו. וכדי למנוע מבנך עוגמת נפש, עקב התנגדותה האפשרית, שעלולה לגרום למחלוקת. נהגנו בה בכבוד ובעדינות כל ימיה. נסתרות דרכי האל: כשבנך הלך לעולמו, שעות מספר לפני שאבד את הכרתו, ביקש להנציח את שמך - ואת יא' בסיוון, שנקבע כיום הזיכרון שלך - על מצבתו. כך עשינו, קיימנו את רצונו וצוואתו. ביום השלושים למות בנך וביום השנה הראשון למות בעלך, יהי זכרך ברוך לעד.