זוג מוזר ומופלא כבן 170

מלבד הציור הייתה לשרי הנאה נוספת בחיים - נשים. הן נמשכו אליו כמו דבורים לצוף הפרחים. שרי בעל כריזמה מיוחדת, פרא-אדם, חופשי באופיו ואמן בנשמתו, ונשים נכנסו ויצאו מחייו במהירות. כל זה עד לפגישתו עם יעל לבית כ"ץ באירוע אמנותי בעת מלחמת ששת הימים.

"יעל היא קורבן מלחמת ששת הימים, מאז שהכרנו לא נפרדנו", דברי שרי. יעל, צברית, בת לאב יוגוסלבי ואם הונגריה, ילידת גבעתיים, בניגוד לשרי שמעולם לא לקח שיעורים סדירים באמנות, למדה והשתלמה אצל טובי המורים בארץ וביניהם גם מרסל ינקו.

עבודתם האמנותית שונה בתכלית. יעל מעודנת יותר בציוריה. אהבה, נשיות, אסתטיות, רומנטיקה, מוזיקה, רכות - מוטיבים אלו הם הדומיננטיים בציוריה בניגוד לציורים ולפסלים הארציים, הגסים, הציניים, הגרוטסקיים והטראגיים של שרי.

הכרתי את יעל ושרי ב-1969, כאשר עדיין גרו בדירתם הקודמת ברחוב ישראליס. קשה היה למצוא באותה דירה כיסא פנוי שעליו לא מונחים קנבסים, מכחולים וציורים בכל הגדלים. איכשהו מצאתי פיסת ספה או קצה כיסא ותמיד כובדתי בקפה שחור והשיחות התנהלו באין מפריע עד לשעות הקטנות של הלילה. לאחרונה עברו לדירה מרווחת יותר לא רחוק מהים. "יופי", חשבתי לעצמי, "הם אולי התברגנו במקצת והדירה תשמש אותם למגורים נוחים וחדר אחד או שניים נוספים יהוו את הסטודיו".

והנה בוקר אחד עניתי לצלצול הטלפון בביתי. "איפה את אישה, את לא חושבת שהגיע הזמן שניפגש?" מהצד השני נשמעו שני קולות מוכרים, של יעל ושרי ביחד. "את מוזמנת לארוחת צהריים במסעדה חמודה הקרובה אלינו, אך קודם בואי לדירתנו". "בשמחה", עניתי והם שואגים לי: "החניה של השכן פנויה לשעות הביקור, דיברנו איתו". תכנון מאורגן להפליא בהתחשב בשני ידידיי המבולגנים.

הגעתי לכתובתם וחניתי במקום השייך לשכן האדיב. שרי ויעל חיכו לי בחיוך רחב. אני מסתכלת עליהם ואני בהלם מוחלט. שרי עם שיער מלא וארוך עד לכתפיו ולבן כשלג, זקן ארוך מעבר לחזה משלים את מראהו כ"סבא-כריסטמס", עיניו השחומות מחייכות והשובבות שבהן חיה וקיימת. יעל לצידו אף היא עם שיער לבן, קצר וקצוץ. נראה כי הם השלימו עם אותות הזמן והזיקנה. נכון יותר - הזיקנה היא שהשלימה איתם.

באותם רגעים גלשתי במנהרת הזמן וראיתי אותם בשנות ה-70 המוקדמות לפני נסיעתם לפריז. שרי של אז, גבר בשנות הארבעים המאוחרות עם בלורית אפרפרה ושפם שחור וארוך, עיניו מלאות חיים ומקרינות עוצמה ושובבות. והן נשארו כשהיו. יעל של אז, גבוהה ותמירה, שיער כהה מתולתל, שקטה, צנועה במראה ולבושה - היפוך מוחלט לדמותו של שרי.

התאוששתי מההלם הראשוני, נכנסתי לדירה ועיניי חשכו. במבט ראשון זה נראה כמו אוסף של פריטים שמיועדים לפינוי של פועלי הניקיון, לאחר שכל החפצים האחרים פונו מן הדירה. הבלגן עוד יותר גדול מאשר היה בשעתו ברחוב ישראליס. כל החדרים, למעט חדר השינה שאף הוא בחלקו הפך עורו לחלקיק של סטודיו, כולם הפכו לערימות של ציורים, פסלי עץ, ברונזה, נייר, קרטון, גלילי נייר טואלט שהפכו להיות מיצג צבעוני מקסים, ציורים מיניאטוריים, שרבוטים ורישומים על נייר עיתונים, על תווי מוזיקה שהפכו לדפי ציור.

המרפסת עמוסה בפסלי עיסת נייר שחלקם פונה לרחוב. הקירות עמוסים בציורי שמן, אקוורל, הדפסים וחיתוכי עץ. מסוכן ללכת בדירה שמא אדרוך ואהרוס יצירת אמנות. אלבומים שלמים עם היסטוריה וצילומים ותמונות מכל עבר, כני ציור, מברשות ומכשירי חיתוך וכן, מזוודות ישנות נושנות כמו פעם, עליהן מצוירים הדיוקנאות של הטורקים הבולגרים מימי ילדותו של שרי.

זה לא סטודיו מודרני. זאת הסביבה הטבעית שלהם, מפעל חיים שלא נפסק מעולם. כאשר שרי קיבל את התפקיד של איש הביטחון ונהגו של אשר בן נתן, שגרירנו בצרפת, ארזו הוא ויעל את מזוודותיהם ועברו לפריז לחמש שנים, בין 1971 ל-1976. שרי עבד ועודד את יעל להמשיך ולהשתלם ולהציג את עבודותיה בעיר האורות. מלבד תערוכות בגלריות שונות היא ערכה תערוכה בחסות השגרירות הישראלית בפריז וזכתה להצלחה גדולה.

אשתו של אדמונד דה רוטשילד, נדין, קנתה ציור של יעל. בָטיק גדול של שנים-עשר השבטים, יצירה נוספת של יעל, הוצג בשגרירות הישראלית כאשר עברה לבניין חדש ומרק שאגאל שהגיע למקום התפעל מהטכניקה ומהיצירה והחמיא ליעל.

וכך הפלגנו לעבר כאשר אנו יושבים בתוך כל האי-סדר והבלגן. אני מצאתי קצה של ספה אך שרי ויעל מיד מפנים כיסא נוח יותר ומכריחים אותי לשבת עליו וחוזרים להווה. שרי, על-אף גילו המתקדם, 88, נוהג כצעיר ומלא אנרגיה. הדחף לצייר קיים אצלו בכל מקום ובכל תנאי.

הוא מפסל, מצייר, משרבט, ידו נמשכת אינסטינקטיבית למברשת, למכחול, לחומרים מכל הסוגים, הוא אמנות מהלכת על שתיים ועדיין לא על שלוש, הוא צעיר ברוחו ובנפשו. יעל לעומתו מצטנעת כמו תמיד, גם היא ממשיכה לצייר ולרשום אך לא באותו קצב ונראה שהיא מבטלת את עצמה לפני שרי. הוא ממשיך ליצור ולרטון שהיא לא מנצלת את כשרונה הגדול לאין ערוך משלו... וכך הם ממשיכים להתווכח.

הבלגן בדירה לא מפריע להם כהוא זה. ממש לא איכפת להם. שניהם חיים ונושמים את החיים ובמרכזם האמנות. זה הסוד הנפלא שהם חולקים - איכות החיים שלהם מתמקדת באמנות, אבל באותה מידה אנשים יכולים להתמקד בתחום אחר; החשוב הוא שהם ימצו אותו עד תום, יעסקו בו וימצאו בו את טעם החיים. זה המתכון שעוזר לקבל את השיבה בעדנה. זו גם הבשורה לאנשים רבים בגיל מתקדם, בעיקר בעידן שלנו, כשהרפואה המודרנית מצליחה להאריך את החיים, ובמדינתנו כשאוכלוסיית בני גיל הזהב מתקרבת למיליון ואף עברה אותו.