|
המלחמה הרעה של נוני מוזס
|
|
דרור אידר
|
|
חמאס? נסראללה? אירן? הצחקתם את נוני. מה שחשוב עכשיו זה להילחם בנתניהו. לשם כך הוא מוכן גם לחבק את אויביו - ציבור החלוצים ביהודה ושומרון * הגרעין העמוק של התקשורת הישראלית ובראשה "ידיעות" נמצא ברצון להשפיע על המציאות, לקדם את רעיונותיו של חוג חברתי ואידיאולוגי מצומצם ביותר
|
|
לרשימה המלאה
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ביום רביעי, לאחר פרסום כוונתו של נגיד בנק ישראל, פרופ'
סטנלי פישר, לפרוש מתפקידו לאחר יותר משמונה שנים בתפקיד, פירסם העיתון שפעם היתה לו מדינה בכותרתו הראשית: "אי אמון בנתניהו". לצורך המשימה גויס
סבר פלוצקר, שלא ממש ידע להצביע על סיבת הפרישה, אבל קבע בוודאות שזו "הבעת אי אמון... גם אם תוכחש מפיו של פישר עצמו". לא ייאמן.
כמה שעות מאוחר יותר הוציא פישר את הרוח ממפרשי הפרשנים, ואמר שהתכוון לפרוש בתום שמונה שנים. זהו. מיצה את עצמו. המשק במצב טוב, הבנק במצב טוב. יחסית, יחסית. לא אי אמון ולא נעליים. מה זה משנה מה תאמר, סטן, סבר פלוצקר יודע טוב ממך.
הכותרת הזאת היתה מספר אלף בסידרת הנאצות והדמוניזציה ש"ידיעות" עושה דבר יום ביומו כלפי ראש הממשלה
בנימין נתניהו. לא נסראללה ולא
אחמדינג'אד קיבלו אחוז מהשנאה המופנית בעיתון הזה כלפי מי שאזרחי ישראל בחרו בפעם השלישית. האם עטרת השבחים שפלוצקר הרעיף על פישר לא מגיעה קצת גם למי שהביא אותו? לא בעיתון שפעם היתה לו מדינה, והיום הוא האויב שלה.
לא במקרה פורסמה הכותרת יום אחרי פרסום תוצאות סקר ה-TGI, שקבע שוב ש"ידיעות" שני ל"ישראל היום". עדיין, כ-37 אחוזים נחשפים אליו בימי החול ועוד יותר בשבת. הוסיפו לזה את אתר ynet ותקבלו שליטה מרשימה. מה רע, זה לא מספיק? זהו עצם העניין. עד לפני כמה שנים, העיתון הזה שלט בנו, בתודעה שלנו, בהרגלי התרבות שלנו, בפוליטיקה שלנו. כוח ועוד כוח. "ישראל היום" צימצם את הכוח להשחית הזה.
|
|
|
|
[צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
|
|
| "ישראל היום" החזיר אל מרכז השיח את קול הרוב שהושתק והודר והוגחך - קולם של כל הדמונים ש"ידיעות" שקד על העצמתם: הדתיים, המתנחלים, הימנים, הליכודניקים והמזרחים | |
|
|
|
הברנז'ה אוהבת לנפנף בדגל ה"חינם" כראיה לכך שלא מדובר ב"עיתון". הנה עיתונים נוספים חינמיים: ערוץ 2, 10, גל"צ, ynet, וואלה ועוד. רק ההדפסה קובעת? אחת ההתמחויות של השמאל הישראלי (והעולמי) היא דה-לגיטימציה ליריביו. אין התמודדות עם אידיאולוגיה או התייחסות לתכניה - הוא מעליב, מנאץ ובעיקר מסמן לעדר שכל הזדהות או התייחסות עניינית ליריב, תיחשב בגידה.
אבל הציבור הרחב מצפצף על הידענים בתקשורת ואוהב את "ישראל היום". התגובות הרבות מצד הקוראים מלמדות בעיקר ששיחררנו קול שדוכא ועכשיו קיבל במה. הניכור של אמצעי התקשורת הוותיקים כלפי המהפכה הזאת מובן; הם לא מוכנים להודות בחד-צדדיותם רבת השנים. מדובר בחרב פיפיות שתופנה כלפיהם - איש אינו קורא או שומע כיום את אמנון אברמוביץ' או נחום ברנע והמוניהם מבלי לסנן אותם במסננת הפוליטיזציה שהם עצמם הדביקו ליריביהם.
לאחר עשרות שנים "ישראל היום" החזיר אל מרכז השיח את קול הרוב שהושתק והודר והוגחך - קולם של כל הדמונים ש"ידיעות" שקד על העצמתם: הדתיים, המתנחלים, הימנים, הליכודניקים והמזרחים. לא מזמן פוטר שם יגאל סרנה והברנז'ה העיתונאית רעשה עד שהושב לעיתון. אם תרצו תמצית של השנאה המזוקקת לכל הסמלים שהזכרתי, הציצו בטור של סרנה. כמה פסקאות יספיקו לכם.
|
|
|
|
|
גינת. חובת ההוכחה עליו [צילום: בוצ'צ'ו]
|
|
|
השבוע פורסם שרפי גינת מונה למנכ"ל ערוץ 10. גינת היה עורך "ידיעות". תחת שרביטו שימש העיתון אגרוף מחץ בבטנם של המתנחלים בזמן החרבת יישובי חבל קטיף. כדי להכשיר את שרץ הגירוש הפכו המתנחלים לאויבי החברה (הדמוניזציה שלהם הושלמה בתוכניות כ"ארץ נהדרת"). "ידיעות" בלם כל ביקורת על ההינתקות. כולנו משלמים על כך. כדאי לשים לב לקשר הגורדי בין "ידיעות" לבין חברת החדשות של ערוץ 2, וכעת גם ערוץ 10.
כעת חובת ההוכחה על גינת. עליו להוכיח שאינו כלי בידיו של נוני מוזס. האם יתעלה גינת מעל קשריו הקודמים לקראת ערוץ מאוזן יותר? נחכה ונראה.
|
|
|
|
הממסד הוותיק אוהב לחבוט ב"ישראל היום". הגיבורים הגדולים הללו פחדו במשך שנים לצייץ נגד עריצותו של "ידיעות", שלא לדבר על הימנעות מפרסום תחקירים על בכירי העיתון ובעליו. כמו לכל כת, גם לתקשורת הוותיקה יש שולחן ערוך והלכות סדורות מהי עיתונות "ראויה".
בית המדרש של השמאל התקשורתי מתרכז בכתב העת "העין השביעית" הפועל במסגרת המכון הישראלי לאנחנו-נקבע-לכם-מה-זאת-דמוקרטיה. מדובר באורתודוקסיה לכל דבר ועניין. העיתונים נבחנים לפי הלכות טהרה שחוברו בידי מועצת גדולי העיתונות ומתעלמות כמעט לחלוטין מההיסטוריה של התקשורת הישראלית.
אחת מהנחות היסוד ב"עין השביעית" היא שאין ולא היה קיפוח פוליטי בתקשורת הישראלית. הכל היה בסדר עד שבאנו. ניחא. התרגלנו לכך שמי שהיו במשך שנים חלק מהממסד לא חוו את ההטיה החד-צדדית. המעניין הוא שאנשי כתב העת הזה מובאים תדיר לרדיו או לטלוויזיה כדי לפסוק בהלכות תקשורת, כאילו לא היו בעצמם בעלי עניין והשקפת עולם פוליטית ברורה.
|
|
|
הבמאי דרור מורה פצח במחול ראיונות בתקשורת האמריקנית במסגרת קידום סיכוייו לזכות באוסקר עבור סרטו "שומרי הסף". בסרט ראיין מורה שישה ראשי שב"כ. עבור הממסד הליברלי, ובמיוחד האגף הרדיקלי שלו, נתניהו הוא סדין אדום (למען האמת, גם מדינת ישראל). אשר על כן, הלך מורה בדרכי בני מינו הפוליטיים והסית בנבזיות נגד הימין הישראלי ובעיקר נגד נתניהו.
הוא מיחזר את השקר שבאחת ההפגנות שקדמו לרצח רבין, הלך נתניהו בראש ומאחוריו נישא "ארון הקבורה של רבין... אני משוכנע לחלוטין שהוא ראה אותו. הוא לא היה תמים והוביל את העצרות האלה", שבחלקן "קראו לרבין משתף פעולה עם הנאצים". אבל השקר של מורה נחשף בשידור עצמו ב-CNN, משום שבצילומי ההפגנה נראה בבירור הארון שעליו נכתב: "רבין ממית/קובר את הציונות". זה היה ארון הקבורה של הציונות, לא של רבין!
אגב, זה בדיוק מה שהסכמי אוסלו ניסו לעשות לציונות. כאנשי שמאל אחרים, מורה מבין שאם הוא רוצה לזכות בפרסים ולהתעטר בתהילת עולם, כדאי שיתכבד בקלון עמו ומדינתו ואם צריך, גם לשקר. לשנאת ישראל קונים רבים בעולם, יותר מן האמת. עכשיו, שימו לב לאיזה כלי תקשורת התחבר דרור מורה. זוכרים את הראיון שפורסם כמה ימים לפני הבחירות, עם ראש השב"כ יובל דיסקין שבדרכו ניאץ אף הוא את נתניהו? ובכן, המראיין היה אותו מורה.
|
|
| תאריך: |
01/02/2013
|
|
|
עודכן: |
01/02/2013
|
|
|
תפוס כינוי יחודי
המצביעים החדשים הם אלו שיקבעו מי יהיה ראש הממשלה הבא 
