התמודדות עם התעצמות האויב

א. התפישה הפסיבית הטוענת שאין יכולת לטפל בכל האיומים המתהווים, מה עוד שטיפול בהם עלול להסלים לכדי מלחמה ואף להגדיל את המוטיבציה של האויב לפעול לבניין כוחו. היעד של ישראל הוא להשיג תקופות שקט ארוכות ולכן לא יהיה זה נכון לפעול כנגד התעצמות ולקצר את תקופות השקט. יש לבנות כוח מרתיע וההתמודדות עם יכולות האויב ונטרולן תתרחש רק כשהאויב יתקוף את מדינת ישראל. תפישה זאת הובילה את מי שהתנגד לתקיפת הכור העירקי ב-1981 ואת מי שלא אישר פעולות נגד התעצמות חיזבאללה לאחר הנסיגה מלבנון ב-2000 או לאחר מלחמת לבנון השנייה ב-2006.

ב. התפישה האקטיבית הטוענת שמחיר ההתעלמות מאיומים עתידיים ומבנין כוח שעלול לגבות ממדינת ישראל מחיר כבד, או אפילו לאיים על עצם קיומה, מחייב - במקרים הרלוונטיים - לפעול להסרת האיום הפוטנציאלי גם במחיר סיכוני תגובה והסלמה.

בעשור האחרון ניהלה מדינת ישראל שלושה מבצעים גדולים כנגד ארגוני טרור - ב-2006 מול חיזבאללה בלבנון וב-2009 ו-2012 כנגד החמאס ברצועת עזה. בכל אחד מהעימותים האלה לא הייתה כוונה להשיג ניצחון מוחץ ("מיטוט החמאס") ואלו גם לא היו מטרות המבצעים. אלה נועדו להשיג שקט בצפון ובדרום ולחזק את ההרתעה הישראלית. עם זאת, בשלושת המקרים היה ברור שיש לטפל גם בהתעצמות העתידית של ארגוני הטרור לאחר ההגעה להפסקת אש. המנגנונים לטיפול בהתעצמות היו אמורים להיות חלק מהסכמי הפסקת האש - במקרה של חיזבאללה - החלטת האו"ם 1701, ובמקרה של "עופרת יצוקה" - החלטה 1885 והתחייבות מצרית ואמריקנית. שני המנגנונים כשלו באופן מוחלט. ב-2012 לא הייתה אפילו מראית עין של הקמת מנגנון לטיפול בהתעצמות. כך נשאר הנושא כדילמה אסטרטגית ומבצעית על שולחנם של מקבלי ההחלטות בישראל.

קיימים ארבעה שיקולים מרכזיים בדיון מסוג זה:

1. קיומה של יכולת מודיעינית ומבצעית לעצור את ההתעצמות. ללא יכולת זאת, אין משמעות לשיקולים האחרים.

2. הערכת הערכיות של פעולת המנע - ברור שאין טעם להסתכן בהסלמה ותגובת אויב באם סיכול התעצמות אינו ערכי. עם זאת, התעצמות בעלת משמעות אסטרטגית - יכולות לא קונוונציונליות, מערכות הגנה אווירית מתקדמות, טילים ארוכי טווח - היא יעד המחייב לשקול בכובד ראש את האפשרות של סיכולה.

3. עלויות וסיכונים מהפעולה - האם הסיכונים מהפעולה, ובמרכזם תגובת היריב הצפויה, הפוטנציאל להסלמה, חשיפת מקורות מודיעין ויכולות מבצעיות, מצדיקים את ההישג מפעולת המנע. מה המאזן ביניהם לבין העלויות והסיכונים של אי נקיטת פעולת מנע והימנעות מפגיעה בהתעצמות האויב? ברור שכדי להצדיק פעולת מנע יש להראות, כי משוואה זו מצביעה על מחיר גבוה יותר של מדיניות פסיבית.

4. שיקולים שמעבר לסוגיית ההתעצמות הנקודתית וסיכולה - עמדת המעצמות, הקרנה לזירות אחרות, תרומה להרתעה וסוגיות מעטפת רלוונטיות נוספות.

אנסה לבחון ישימות שיקולים אלה לתקיפה הישראלית, על-פי מקורות זרים, של נשק מתקדם שהועבר לחיזבאללה.

1. לאור תוצאותיה של התקיפה המוזכרת לעיל ברור כי בידי המבצעים היו קיימים מודיעין מעולה ויכולת מבצעית מרשימה לביצוע התקיפה.

2. באופן ברור, נמנעה העברת יכולת מבצעית מתקדמת, שהייתה עשויה לאתגר את העליונות האווירית הישראלית בעימות עתידי בלבנון או להציב מארב לטיסות ביון הכרחיות לאיסוף מודיעין על בניין הכוח והתעצמותו של חיזבאללה.

3. הערכה של תגובת היריב.

סוריה - למשטר אסד אין אינטרס להגיב מיד ובעוצמה על התקיפה. המשטר נמצא בקרב הישרדות ובעיצומה של מלחמת אזרחים. צבאו של אסד עסוק בעיקר במאבק זה ויכולותיו מול ישראל נשחקות. אסד מבקש למנוע התערבות בינלאומית שתשנה את מאזן הכוחות במאבק בסוריה, ולכן אין לו אינטרס לפתוח חזית חיצונית מול גורם כוח משמעותי ביותר כמו ישראל. שיקול נוסף הוא הפגיעה האפשרית בקשריו של אסד עם פטרונו במוסקבה. העברת נשק רוסי לחיזבאללה איננה לגיטימית ומהווה הפרה של הבטחות הסורים לרוסיה, בעלת ברית חיונית של סוריה, המגנה עליה במועצת הביטחון ומונעת התערבות בינלאומית בטבח שמתרחש בה. מסיבה זו סוריה מיהרה לפרסם, כי התקיפה בוצעה על מכון מחקר צבאי ולא על שיירת נשק. אסד לא ירצה לסכן את הברית החשובה לו עם רוסיה ולכן יימנע מהסלמת האירוע.

חיזבאללה - לארגון אין לגיטימציה להגיב על פעולה זו - הוא איננו "מגן סוריה", ומכיוון שהתקיפה נעשתה על אדמת סוריה העם הלבנוני לא יסכים לפעולה שעלולה לערב את לבנון בלחימה, כדי לשמור על אינטרסים זרים-סוריים. חיזבאללה הוא גם מפר סידרתי ומתמשך של החלטת מועצת הביטחון 1701 באשר לאיסור העברות נשק ללבנון. הארגון אמור לשמש בעיקר כמכשיר צבאי אירני כנגד ישראל למקרה שבו משבר הגרעין יתפתח לעימות צבאי. בשל כול אלה הלגיטימציה של חיזבאללה לתגובה על התקיפה נמוכה בתוך לבנון ומחוצה לה.

לסיום - שתי נקודות חשובות שיש להמשיך ולעקוב אחריהן:

ישראל לא לקחה אחריות על הפגיעה בסוללת ה-AS-17, שהייתה בדרכה לחיזבאללה. עובדה זו אפשרה לסורים ולחיזבאללה מרחב הכחשה. אכן לא הייתה תגובה צבאית מיידית, וזאת אף שסוריה וחיזבאללה בחרו לא להיכנס למרחב ההכחשה. עם זאת חשוב לציין שגם אם לא הגיבו מיידית ולא הסלימו את העימות, חיזבאללה וסוריה מחזיקים באפשרות להגיב במועד מאוחר יותר, לסגור חשבונות פתוחים ולעשות זאת בזירות רחוקות, ומבלי לקחת אחריות על התגובה.

העברות הנשק - כולל נשק איכותי שחוצה את הקווים האדומים של ישראל - ימשכו ויאתגרו את מקבלי ההחלטות בישראל גם בעתיד. ישראל תידרש להמשיך ולשקול בכובד ראש את סכנת ההסלמה, שתתגבר מאירוע לאירוע. המתכננים המבצעיים בישראל צריכים להניח, כי כל יכולת מבצעית, ידע ואמל"ח שקיים בסוריה או באירן עלול להגיע, או שהגיע כבר לידי חיזבאללה.