מה תשתוחחי, נפשי?

לא הופתעתי כאשר גיליתי שהגימטרייה של 'אלוהים' ושל 'חמלה' זהה, אלא נפעמתי. הפתעה מתפרצת, בעוד שהיפעמות היא רכה יותר משום שאנו חשים כאילו פגשנו כבר בדבר שמרשים אותנו. כי 'היפעמות' היא בעיניי מלשון 'פעם', אי-אז. כלומר: אנו חשים שבעבר נתקלנו כבר בתופעה. היפעמות היא אפוא מין תחושת דה-ז'וו לנוכח יופיו של דבר-מה. הנפעם חש כאילו הושב לו רסיס מגן-העדן האבוד, ולכן, לצד האושר, צובטים בו גם תוגת געגוע, וצער על הנדודים בישימון-התכלס שהנפש התכתתה בהם עד לאיחוד עם הרסיס.

רסיסים כאלה של אושר ותוגה ניתזו מהאסטרואיד הקולנועי 'צייד בודד הוא הלב' שחלף בשמֵי הסלון שלי. הוא הותיר אחריו גם זגוגיות מנופצות של זחיחות, שבטיפשותה חשבה שראתה כבר את רוב הסרטים הטובים או שמעה עליהם לפחות. והנה בא סרט זה מ-1968, מין פילם-נואר פסיכולוגי, והוכיח שלקולנוע יש עוד כמה קלפים (גם אם ערוץ MGM שומר אותם צמוד מדי לחזה).

'צייד בודד הוא הלב', המתרחש באמריקה סטוּרת השפל של שנות ה-30, מבוסס על ספר שהוא רב-מכר, אבל אפשר להגדירו גם כ'רב-כֶּמֶר' כי היכמרות היא דמות ראשית בו לצד הבדידות. גיבור הסרט, מר סינגר, הוא אילם-חירש שחברו האילם-חירש הוא כל עולמו. מלימודי הפסיכולוגיה זכור לי המונח 'זולתעצמי' של קוהוט: זולת שתכונותיו חשובות כל כך לתחושת הערך, השלמוּת והלכידות של ה'עצמי', כמו גם למוטיבציה של ה'עצמי' לממש את שאיפותיו והאידיאלים שלו - עד כי הוא נתפס כחלק ממנו. כשאנו נותרים בלעדי זולת זה, אין מי שיחזיק איתנו את מוטות החופה של ההוויה הפנימית, והיא קורסת עלינו.

מר סינגר מגיע לעיירה קטנה בדרום כדי לפדות את חברו מהמוסד שבו אושפז בכפייה, אך הפדות אינה עולה יפה. בבדידותו, הוא מטה אוזן (באמצעות קריאת שפתיים) לכמה דמויות בעיירה, בודדות כמוהו. בודד הוא הרופא השחור שמקדיש את חייו לעניים, משום שאידיאליזם מרחיק אותך לא רק מהעדר מדובלל-הערכים אלא גם מקרוביך. בודדה היא הנערה מיק שרגישה ליופייה של המוזיקה הקלאסית ולזיוף אנושי, שהרי רגישות ליופי ולאמת היא מתכון מצוין לבדידות. בודד הוא גם נווד שרגיש לעוולות חברתיות, משום שטוּב-לב המשוטט בציוויליזציה אכזרית נגעל להציב בה אחיזה. לכל הדמויות הללו משמש מר סינגר כמלאך קשוב המכיל את כאבן, אך כאשר הוא עצמו זקוק לכך, אין איש שיַלְגִימו מגביע האמפתיה.

זהו סרט פסימי המציג טרגדיה כפולה: ככל שאדם רגיש וערכי יותר הוא בודד יותר, וגם מוּעד יותר לסבול מאנוכיות סביבתו. ואולי הבדידות בעולמנו היא פועל יוצא של מבנה החומר. הרי האלקטרונים סובבים במרחק רב מגרעין האטום, ויוצא מזה שרוב העולם מרוחק מרוב העולם.