יומן תרבות (7)

בתאריכים שבין ה-27 בפברואר ל-2 במרס התקיים זו הפעם הרביעית במוזיאון תל אביב לאמנות פסטיבל אפוס, קולנוע עכשווי בתחום סרטי התרבות והאמנות. אפוס חוגג את החיבור בין קולנוע לשאר אמנויות. בחרתי לראות בו שישה סרטים. ביניהם: סרט הפתיחה לענק התרבות הישראלית, יוסי בנאי.

שם הסרט הוא "אלבום פרידה". כשמו כן הוא, בנאי נפרד מן החיים באמצעות השירים שכתב. בסרט משתתפים יוצרים ומוסיקאים שליוו את יוסי בדרך יצירתו האחרונה. ולא רק יוצרים, כי אם גם בני משפחה וחברים קרובים, שדרך עיניהם משתקפת התרבות הישראלית במיטבה.

הסרט השני היה "להיות איב מונטאן". איב מונטאן נולד באיטליה (תמיד חשבתי שהוא צרפתי). בעקבות עליית הפשיזם היגר לצרפת יחד עם משפחתו, כשהיה רק בן שלוש. קולו העמוק של מלך השנסון הצרפתי מלווה את הסרט. כישרון השירה שלו ויותר מאוחר גם כישרון המשחק בסרטים, מעמידים אותו בשורה אחת עם גדולי האמנים המבצעים של צרפת, בזכות עצמיותו, ובתוספת לו השחקנית, אשתו המדהימה סימון סניורה. איב מונטאן היה ידוע בקסם האישי הגדול שלו ובכיבושיו הרבים נשים יפות. כמו-כן ניצל את קסמו ואת הכריזמה שלו ללחום למען זכויות אדם ולשם כך נסע והופיע בכל מקום שהייתה בו עוולה למען חלשים ונזקקים.

הסרט השלישי היה "שיחות עם סולז'ניצין". המאה ה-19 וראשית המאה העשרים ידועות בספרות הרוסית הנפלאה. גדולי הספרות הרוסית, דוסטויבסקי, טולסטוי, טורגניב, גוגול, צ'כוב ואחרים, יכולים בהחלט להתגאות בבן עמם אלכסנדר סולז'ניצין שב-1974 הוגלה מארצו, לאחר שעונה והושפל על-ידי בני עמו. השיחות הארוכות עמו הן שיחות על חייו, מקום הולדתו בדרום רוסיה, היכן שהרוסית המדוברת והנכתבת אינה איכותית, כמו בצפון ובמרכז. הסופר מדבר על ספרות, על אמונה ודת, על מוסר, על חינוכו מגיל צעיר בידי אמו, וגידולו על-ידי סבא וסבתא שלו. בכנות אינטלקטואלית וישרה מביע הוא את רחשי לבו ותודעתו מתוך ימים קשים, כשאביו נהרג במלחמה, דרך מסע חייו המרתק.

הסרט הרביעי בו צפיתי היה "פעם היה כאן גן עדן". זהו סרט על אודות הבוהמה הניו-יורקית שגרה שנים רבות על גג הבניין העצום שבנה אנדרו קרנגי העשיר המופלג בלב מנהטן. הוא היה אוהב אמנות גדול, ורצה לסייע לאמנים בכך שיוכלו לחיות וליצור בדירות הסטודיו שהעמיד לרשותם. לא רבים הם האנשים שיודעים על המקום הזה, בו גרו מיטב האמנים, כמו מרלון ברנדו, מרילין מונרו, אייזק שטרן, ליאונרד ברנשטיין, לי שטרסברג ואחרים. אבל הקפיטליזם החזירי מודיע לדיירים שעליהם להתפנות, ביניהם נמצא הבמאי ג'וזף בידרמן אסטור, במאי הסרט הזה שמחליט לתעד את האמנים המבוגרים בימי חייהם האחרונים במקום. החבורה הססגונית שמשתתפת בסרט, משתפת אותנו בפרטים מלבבים ובסיפורים מהחיים בגן עדן שהיה פעם. כולם הכירו את כולם, דאגו אחד לשני, ביקרו זה את זה וחיו חיי שיתוף ויצירה שאינם קיימים יותר בעולם המודרני.

הסרט החמישי היה "אל חאדרה - משוררת המדבר". זוהי אישה קשת-מדבר, מבוגרת כבת שמונים, יושבת במחנה פליטים על אדמה אלג'יראית, ומתגעגעת לביתה שנלקח ממנה לפני יותר משלושים וחמש שנים בפלישה המרוקאית. אל חדארה היא משוררת מחאה, שאינה יודעת קרוא וכתוב, אך שיריה אותנטיים חזקים. היא ממציאה את השיר בראשה, וברגע שהוא מוכן מישהו כותב למענה. הדור הצעיר של פליטי המחנות מכיר אותה היטב, מעריך אותה ונותן לה כבוד גדול. היא מזכירה להם לא לשכוח את הבית שנגזל ושאליו ישאפו לחזור.

"חייה ומותה של מארינה אברמוביץ'" - הסרט השישי. הסרט עוקב אחר תהליך היצירה של האמנית, שתמונתה המדהימה מופיעה על גבי הקטלוג כולו. חייה בצל הוריה המיליטאריסטיים והאכזריים, שהיכו אותה בילדותה עד זוב דם, מביאים לפנינו סרט מרגש ואנושי, שיש עמו יסודות דרמטיים, פילוסופיים. בכישרון ענק מרינה מתרפאת דרך האמנות, בכך שהיא מעלה את השאלות הגדולות של החיים והאמנות.

מרינה זימנה אל הסרט את הבמאי רוברט וילסון וביקשה ממנו לביים את מותה. כך נפתח הסרט. אליו מצטרף המלחין והזמר אנתוני הגרטי, והשחקן ויליאם דפו. הם יצרו אופרה על חייה של האמנית. הסרט מלווה בשיחות ובראיונות עם היוצרים, ובראש ובראשונה עם מרינה, החושפת פרטים ביוגרפיים על חייה האישיים והאמנותיים.

האמת היא שיכולתי לראות יותר, אבל היה פסטיבל אישה שגם הוא נפתח באותו שבוע, אז כמה אפשר?

שמה של התערוכה - "אנצור דמעתי/עם/בוא גאולתי" - מעיד גם על תכניה. האמן מאופק ברגשותיו, מינימליסטי בעבודותיו, האוצרות מטעני חיים רבים, מחכה לרגע זוהר, מספק, משמח, בו יחלוק את מחשבותיו, רגשותיו ועמלו הרב, ברגע שיוצג. התערוכה הרחבה הזאת היא מין גאולה, שחרור הנפש, ההכרה הגדולה של אחרים בעבודותיו.

האמן החל ליצור בשנות השבעים, ותערוכתו זאת מגיעה עד ימינו אנו. אצרה אותה גליה בר-אור, תהליך שהחל עוד בימיו של ראש המוזיאון מוטי עומר ז"ל.

במסגרת לימודי האמנות שלי במוזיאון תל אביב, יצא לי רק לאחרונה להביט לעומק בתערוכת האמן הנפלא פנחס כהן-גן, שמעבר להיותו מהגר, רדוף (נולד במרוקו), הוא רואה את האחר בכל הרמות. אמן בדרך כלל מתעסק עם עצמו, וממעט לחוות חמלה ורגישות לגבי הזר, השונה, האחר. לא כן האמן שתערוכתו הרטרוספקטיבית, מקנה לו מקום מובטח בתולדות האמנות הישראלית.

אמנותו של כהן-גן היא אמנות קונספטואלית (מושגית), המלווה באובייקט. הוא אמן אינטלקטואלי ורב-תרבותי שיצירותיו מלוות גם בכתיבה, ובנתינת שמות לחלק מעבודותיו. למשל בעבודתו המרשימה על אודות השואה הוא נותן לכל עבודה שם של קהילה ולידה מספר האנשים שנרצחו באותה קהילה, כולל כמובן השמות של הקהילות הספרדיות, שאין מרבים לאזכרם בהקשר עם שואת אירופה. העבודה נעשתה ב-1992 לרגל הביאנאלה באיסטנבול, היא נקראת "ואלה שמות", וכך יוצרת יד לקהילות עם ישראל שחרבו בשואה. סביר להניח שפנחס כהן-גן מנסה בעבודה זאת, גם לסגור את הפער שבין מזרח למערב, אותו הוא חש מראשית דרכו, למרות ההכרה וההתייחסות המכובדת אל עבודותיו. הוא מרגיש כזר, כנווד ואפילו בלתי שייך.

יחד עם זאת מדבר כהן-גן על האדם האוניברסאלי, ברוח המינימליסטית של ג'אקומטי. האדם הקטן, המגומד, העומד מול אגרסיביות ואלימות של העולם. דמות זו הייתה לסימן ההיכר של האמן במשך שנות עבודותיו הרבות. על אחת העבודות הוא כותב את המשפט: "לא תרצח", בבחינת האני מאמין האוניברסאלי שלו. הוא זכה לפרס ישראל.