נביאי הזעם נותרים על כסאם

לפני שבועיים החל הסופר יורם קניוק לפרסם בבלוג שלו יומן הנקרא "הליכתי אל מותי". קניוק חולה בסרטן ולעדותו "הגיע לשעתו האחרונה". "הדרך שנהייתה עכשיו נחושה יותר, מעניקה לי חופש לחשוב על מי שהייתי ומה שלא היה ומה שכן היה", הוא כותב. הדברים מטרידים, משום שלבד מאמירות ומחוויות אישיות, קניוק מדבר על המדינה.

כבחור צעיר לחם בשורות הפלמ"ח, ואחר כך בחטיבת הראל בקרבות על ירושלים. כך הוא כותב על המדינה, ובעצם עלינו: "המדינה שהשתתפתי בהקמתה נסתיימה מזמן. מי שהיא היום אינו מעניין אותי. היא מגוחכת, קהה, שפלה, אפלה, חולה ולא תחזיק מעמד. פעם חשבנו שיהיה זה אחרת". הוא חוזר על הדברים בווריאציות שונות. לא מהיום. אבל נוכח קיצו המתקרב, הדברים מקבלים משנה חשיבות; הם נובעים מעומק זהותו של הדובר; קניוק אינו רואה עתיד למדינת ישראל.

הדברים הללו אופייניים לרבים מאנשי הרוח שבתוכנו. אלה שקינאו בנביא החורבן הראשון, ירמיהו, ואימצו לעצמם תפקיד כנביאי זעם. רק זעם. נביאינו המקראיים לא חזו רק חורבן אלא גם ישועה וגאולה ופיוס ושיבה הביתה. לא אצל קניוק וחבריו. מבחינתם, "הִנֵּה אומרים יָבְשוּ עצמותינו ואבדה תקוותנו, נגזרנו לנו" [יחזקאל ל"ז]. אגב, על הפסוק הזה כתב נ"ה אימבר בתגובה את מילות ההמנון הלאומי "עוד לא אבדה תקוותנו". אבל קניוק אינו אימבר. הוא בן דור אחר שראה את ישראל מתקוממת מעפר, וחזה לה עתיד מסוים, אופק יחיד, מדינה בצלמו ובדמותו.

עם השנים השתנו פני החברה והמדינה. "חשבנו שיהיה זה אחרת", כתב קניוק, ומשזה לא קרה, ניתר הקשר ונותקה הברית הבלתי כתובה בין איש הרוח לעמו. "מי יִתְּנֵנִי במדבר מלון אורחים וְאֶעֶזְבָה את עמי ואֵלכָה מֵאִתָם" [ירמיהו ט']. בלכתו, הוא מבקש לקחתה עימו בחזרה לעפר.

מאז קום המדינה חוזה חלק ניכר מהספרות הישראלית את קיצנו. היזכרו בספרים שקראתם בעשורים האחרונים, וחישבו כמה פעמים נתקלתם ברעיונות כאלה. ולא רק בספרות, גם בעיתונות הפכו נביאי הזעם לדבר שבשיגרה. מאיימים עלינו בקטסטרופות ובצונאמים מדיניים, אם לא נחזור לתלם. חכמינו אמרו שנבואת זעם אינה מדד לבחינת אמת, משום שאם לא התגשמה, תמיד אפשר לומר שהאלוהים חזר בו מכוונתו וביטל את רוע הגזירה.

תפיסה דטרמיניסטית

גם נביאי הזעם שלנו נותרים על כסאם למרות מַשְׂאות השווא והמַדוּחִים שחזו לנו ושלשמחתנו התבדו. ולא רק בעיתונות, גם בתרבות.

הנה, בתוכנית הסאטירה "ארץ נהדרת", שברק אובמה העלה על ראש שמחתו - אם זיכרוני אינו מטעֵני - פרק הסיום של כל עונה עסק בסופה של מדינת ישראל. גם אם רבים צופים בה, כסאטירה היא משדרת רק לשבט קטן בתוכנו. דווקא בשל כך אפשר לראות כיצד משתקפת ישראל לפי אמונת היסוד של אותו שבט, שקניוק הוא אחד מנביאיו: "מגוחכת, קהה, שפלה, אפלה, חולה ולא תחזיק מעמד". אריה סתיו, שהשתייך פעם לשבט הזה ופרש ממנו, כינה זאת "איווי המוות הישראלי".

הציונות ביקשה להחזיר את העם היהודי אל ההיסטוריה, ממצב של מת-חי לאומה בין האומות החיה בארצה.

בראשיתה, לקראת סוף המאה ה-19, חברו נגדה באופן נדיר הקהילות האורתודוקסיות והרפורמיות בגרמניה. הן חששו שהציונות תפגע בסיכויי ההשתלבות של היהודים בגרמניה. היה שם עוד טיעון מרתק: בהחזירה את היהודים אל ההיסטוריה, אמרו המתנגדים, גזרה הציונות גם את קיצם. עַם הנצח החוזר להיסטוריה, יוצא ממצב אלמוות ונכנס למסלול שיש בו התחלה, אמצע וסוף.

צחוק הגורל הוא, שדווקא חלק נבחר מצאצאי הציונים אימץ, בתהליך היסטורי מורכב, את התפיסה הדטרמיניסטית הזאת. הנה, גם הוא חוזה לעם הנצח את קיצו.

אמיר מאמין בנו

לשמחתי, זכיתי להכיר אנשי רוח אחרים. לפני חמש שנים ראיינתי את בן דורו של קניוק - הסופר והמשורר, העורך והמתרגם, אהרן אמיר, אינטלקטואל בעל זכויות אדירות בבניין המדינה ותרבותה. שבוע לפני מותו הגעתי אליו. המחלה אכלה בו בכל פה. שנינו ידענו שהקיץ הקץ, ולכן כל אמירה וכל שיר היו כצוואה לנו, הדור הבא.

"אני יכול להגיד לך", אמר, "שאני חי בהרגשה שמלאו ימי... ואני חושב שזה הרגע להגיד שלום. מאמין שזה לקראת הסוף. ואני לא נרתע מזה, מפני שאותן 84 שנים וחצי (שחייתי) נותנות לי את העוצמה להתבונן בפני הקץ".

מה אתה אומר לנו, שאלתי, לאלה שנשארים אחריך? ואהרן ענה: "אני אומר שלא נירא ולא נֵחַת. אנחנו הולכים בקו של גידול, של צמיחה, של עשייה, למרות כל הגילויים החלולים והריקניים שמסביב. ובסך-הכל, אני חושב שלא היו הרבה תקופות כל כך חיוביות ופורחות בחיי העם הזה מאשר עכשיו".

שימעו את איש הרוח הזה, כיצד הוא מאמין בנו, בנצח ישראל, בהתפתחות החיובית של ההיסטוריה לטובתנו. שימעו כיצד הוא מעודד ומחזק אותנו. לא אדם דתי היה. רחוק מזה; מראשי תנועת העברים הצעירים. בכל זאת, ביושבי שם, מול עיניו הנוקבות, הרגשתי כיצד הוא מרומם אותנו מעל מדמנת החולין והבעיות הרבות - גם הוא לא הכחישן - לראות את הדברים בפרספקטיבה היסטורית רחבה יותר מאורך חיי איש, גדול ככל שיהיה. היכן היינו עד לא מזמן, והיכן אנחנו כעת.

איילת השחר

לפני 70 שנים ויותר היינו במקום אחר, ובמצב קשה לאין ערוך, השפל ביותר בתולדותינו. והנה, בעצם ימי מלחמת העולם השנייה פירסם נתן אלתרמן את "שירי מכות מצרים", שבסופם חתם עם השיר "איילת". האיילת היא איילת השחר, סמל רב-משמעות של קץ החושך ותחילת אור היום.

חכמינו למדו ממנה כיצד להתבונן בתהליכים ההיסטוריים העוברים עלינו. אורה של איילת השחר בוקע קמעה קמעה, לא במהפכות חד-פעמיות אלא בתהליך אבולוציוני ארוך טווח.

מה הפתרון? מטיחים בנו שוב ושוב נביאי הזעם. אינני יודע מה הפתרון; ניסינו לא מעט כאלה ולשווא. אני יודע שעלינו ללמוד הלכות צניעות כלפי ההיסטוריה; לא כל דבר אפשר לפתור בימינו, ואפשר בהחלט להשאיר שאלות לא פתורות לדור הבא.

"עמוד השחר קם", כתב אלתרמן ליישוב העברי הנתון במערבולת מלחמת העולם, "שוב נוצצה איילת". ומשהתנוצצה האיילת, היא לא תכבה. גם אם "כַּגוֹזָל הִנָּה", הכיוון ברור: "אך מה הגביהה עוּף". "כי בעולם נוצץ של חרב ושל כסף / תנשוב תקוות דורות כְּרוּח בֶּעָלים".