אכן כן, יש עוד מישהו שהולך בשדות. והעובדה היא שכבר שישים וחמש שנים חלפו מאז הצגת הבכורה, ב-31 במאי 1948. בעיצומה של מלחמת העצמאות, אורי הצבר הראשון שדיבר עברית על במת תיאטרון הקאמרי ללא מבטא זר. אורי, נער צעיר שחוזר מבית הספר החקלאי לקיבוצו, גת העמקים, מתאהב במיקה, ניצולת שואה, שאביו העלה ארצה, מתגייס לפלמ"ח ונהרג. הרומן של
משה שמיר נכתב לפני המחזה, בשנת 1945-6. הוא עובד למחזה בעקבות פניית יוסף מילוא, מנהל תיאטרון הקאמרי, ובעיקר בעקבות השפעת המלחמה ונפילת אחיו הצעיר של שמיר, אליק.
יש שוני בין שני הז'אנרים. הרומן עוסק בחלום הציוני, שביקש לבנות בארץ ישראל יהודי חדש, אך מצד אחר קיימת בו ביקורת חברתית, קולקטיבית, משפחתית ואישית. אורי חוזר לקיבוצו, שהיה לו משענת וגב, אולם אינו מוצא את מקומו בו. גם משפחתו מתפוררת, האם חיה עם מישהו אחר, והאב עזב את הבית. חברתו נכנסת להריון לפני הנישואין, ואילו חבריו מגייסים אותו לצבא. כך נע ונד אורי, בן הקיבוץ הראשון, בין מחויבותו לאהובתו, לבין הצורך לעמוד בסטנדרטים של החבורה, וכנוע לצו התנועה. הרומן עומד בצל המחזה. במרכז המחזה עומד פולחן החייל העברי, המקריב את חייו למען המולדת. אתוס שנכון לנו עד היום, בטכסי זיכרון ובפעולות צבאיות, הגובות מחירי דם ואדם.
הגרסה הנוכחית של ההצגה משלבת קטעים מן הרומן ומן המחזה גם יחד. זאת הצגה פוסט מודרנית, המפרקת את הטקסט לחלקים קטנים, המקבלים ביטוי בתמונות קטנות, מוגשות לנו על מגשים (מאזכרים את מגש הכסף של נתן אלתרמן), ועל המגשים מונחים בצמצום ובקפידה רבה, אביזרים ורמזים למה שמתרחש בחלל ההצגה. גם האביזרים הם מינימליסטיים וסימבוליים, המייצגים דבר, עניין, ולא את הדבר עצמו. כך למעשה נשמר הטקסט הרלוונטי של שמיר ועמדתו הביקורתית על הפרויקט הציוני, ועל מערכת החיים בקיבוץ לפרטיה.
הדמות המרכזית במחזה העכשווי, אורי, מוצג לא כגיבור לאומי, כי אם כאדם עם חולשות והתלבטויות. קדושת המוות, אינה הרואית כבעבר, אלא חשוב לדעת איך האדם מת. אולי בריחה מהחיים, הרומזת להתאבדות, אולי חוסר הרצון לשמש מודל וסמל. ואולי אי-היכולת לעמוד בציפיות החבורה. לומר אחרי, כך עשו וקדשו.
תפוס כינוי יחודי
לשם-מה היה צורך "לשטח" את עזה בציוד מכני כבד, כמו 9-D ופיצוצים?
