התפנית האקדמית של הבדואים

האמת היא שאני וחברתי ידענו על ערערה בצפון. לא הייתי מודעת לערערה בנגב. בוויקיפדיה כתוב שערערה הפכה להיות מועצה מקומית בשנת 1996. במקור השם המקראי היה ערוער. היישוב הוקם כחלק מהתוכנית להקמת שבעה ישובים ליישוב הבדואים באזור הנגב וביניהם רהט, חורה, כסייפה, תל שבע, שגב שלום ולאקייה.

בערערה בנגב כ-15,000 תושבים. הושקע בה רבות בתחום החינוך. במיוחד התרשמנו ממבנה מקורי שהוקם על שטח של 200 מ"ר המשלב אוהל בתוך בניין ומשמש כמרכז לספרות ילדים ערבית בישראל. שילוב המסורת עם המודרניזציה בדומה לשילוב הכובע האקדמי מעל כיסוי הראש המסורתי של האישה הבדואית. במרכז הזה ישנו אולם תיאטרון, ספרייה וחדרי מחשבים ומולטימדיה וגם כיתות לימוד. מטרת המרכז היא לקדם ולטפח את ספרות הילדים הערבית ולעודד קריאה. ישנה גם ספרייה פעילה בה מתקיימים מפגשים הכוללים שעות סיפור, הצגות ומחזות והרצאות לילדים ולהורים.

ביישוב ישנם שבעה בתי ספר יסודיים, חמישה על-יסודי ובית הספר התיכון בערערה מחולק לשלושה בניינים וישנם כאלף תלמידים עם למעלה מ-50% הצלחה בתעודת הבגרות. בנוסף יש בית ספר מקצועי, "עמל", שאחיה של חיתם מנהל אותו.

"יותר ויותר מעודדים את החינוך כאן ביישוב" אומרת לי חיתם. "אצלנו בבית אימא שלי דחפה אותי ללמוד, אבא פחות". אביה של חיתם התחתן עם שתי נשים. מן האישה הראשונה יש לו עשרה ילדים ובגלל קרבת משפחה ארבעה מהם סובלים מחירשות. האישה השנייה היא אמה של חיתם ולה נולדו שמונה ילדים, מתוכם ארבעה סיימו לימודים אקדמיים. כאמור, אח אחד מנהל בית ספר "עמל" בערערה, שניים מנהלי עבודה בעסק פרטי שלהם. אביה של חיתם היה עסוק בגידול כבשים ונשותיו לא עבדו. היום, אומר מנעם, נשים רבות כבר עובדות וגם הילודה פחותה.

חיתם עובדת כגננת שילוב במגזר הערבי, עוברת מגן לגן ומאבחנת ילדים עם קשיים. בצהריים היא בבית עם הילדים מרגע בואם מהגן ומבית הספר עד הערב. חיתם גם מבקרת את אמה כל יום. היא גרה ביישוב עם אחותה של חיתם בת ה-27, רווקה עדיין. לדאבון המשפחה, אומר מנעם, הצעירים במקום מסתכלים על צעירות בנות 17, וזו בעיה".

חיתם הייתה גלוית ראש כאשר קיבלה אותנו בביתה עם מנעם בעלה. אולם ברגע מסוים היא שמה את כיסוי הראש, פתחה את החלון כדי לדבר עם גבר שעזר בגינה. כל עוד היינו שתינו, נשים, עם הבעל, אפשר היה להיות ללא כיסוי, ברגע שהיא יוצאת החוצה ונפגשת עם גברים היא חייבת בצעיף, אחד מצעיפים רבים שיש ברשותה והיא מתאימה אותו לכל בגד. "בואו, אראה לכן איך אני עושה זאת" היא אומרת בעליצות. "יש איזה פטנט שמחזיק את הצעיף בצורה יפה שלא יפול" ומיד היא פותחת את המגירה בחדר השינה שלה ומוציאה שני צעיפים ורוצה לתת לנו במתנה. סירבנו בנימוס, שכן גם לנו, ללא קשר למסורת, יש צעיפים רבים שמשמשים אותנו כאביזרים נוספים ללבוש, בעיקר סביב הצוואר...

מנעם מספר לנו על הרקע החינוכי שלו. לאוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע קשה להתקבל בגלל הבחינה הפסיכומטרית בעברית ולכן למד לתואר הראשון בנושא ערבית ואיסלאם באוניברסיטת חברון. את תעודת ההוראה קיבל במכללת "אל קאסם" בבאקה אל גרבייה במשך שנה וסיים ב-2004.

"למעשה", מספר מנעם, "השב"כ עשה לי בעיות בקשר למקום הלימודים בחברון". מנעם פנה לשר המדע, התרבות והספורט דאז נתן וילנאי, שאיפשר לו ללמוד שם, כי אמר שאף אחד לא יכול לשלול את זכותו היכן ללמוד (וילנאי היה יו"ר ועדת השרים לענייני האזרחים הערבים ועיצב תוכנית כוללת לטיפול בבעיות המגזר הערבי), וכך אפשרו לו לעבור את המחסום לחברון ללא בעיות.

את תואר "מוסמך" - מ.א. בניהול מערכות חינוך השלים ב-2011 במרכז האקדמי באור יהודה. כאן הוא מפסיק לרגע ואומר לי כמה הוא נהנה מהלימודים במכללת אור יהודה. יש להם תוכנית נפלאה והיא מפגש בין תרבויות. במסגרת זו הם הכירו ישראלים יהודים, דרוזים, מוסלמים, סונים, ביקרו בבית הכנסת, בכפרי הדרוזים. זו תוכנית שפותחת את האופקים ומאפשרת להציץ אל מסורת הדתות האחרות. מנעם ביקר במצרים ב-2006, שם נתקל באנשים שהסתכלו עליו כעל בוגד, כי היה ביחסים עם היהודים. "אי-הידיעה גורמת לבורות" אומר מנעם, "ולכן המפגש בין תרבויות כל כך חשוב".

"האם אתם שומרים על קשר עם התלמידים היהודים הישראלים?" אני שואלת, והוא עונה שאין זמן והעבודה מחייבת, אבל חיתם אומרת שדווקא היא והרכזת שלה בקשר טוב. הוא מלמד בבית הספר היסודי בערערה. הוא גם עודד את חיתם אשתו ללמוד ולסיים את תואר המאסטר בחינוך מיוחד. את התואר הראשון בנושא זה סיימה במכללת קיי בבאר שבע. הוא גאה בה ביותר, רוצה שתרזה קצת... והיא צוחקת ואומרת לי שהיא מתכננת עוד שני ילדים כאשר הקטנה תגדל קצת.

ואיך אתם מסתדרים עם המשכורות? מסתדרים, עונה מנעם. הוא מקבל משכורת קצת גבוהה יותר מחיתם. שמים קצת בצד. עד המשכורת הראשונה שלו עזר לו אביו ולאחר מכן הפסיק. להפך, אומר מנעם, הוא חייב להחזיר את החובות של ההורים... תודה לאל, יש פרנסה.

האבטלה במועצה המקומית קטנה, אומר מנעם, רובם מועסקים בעיקר מחוץ ליישוב, ברמת חובב, בדימונה ואף במפעלי ים המלח. עובדים בבניין, בבזק, בחשמל. בחופשת הלימודים גם התלמידים עובדים למען הפרנסה, אין כאן מודעות להתנדבות. בניגוד לעבר, מעודדים את הנשים לעבוד גם מחוץ ליישוב וישנה הסעה לנשות ערערה למקומות עבודה בחוץ. מעט מתגייסים לצבא. יש לו בן-דוד אחד שהתנדב לצבא. רבים מהצעירים נוסעים לגרמניה ולרומניה ללימודי רפואה בעיקר. אחיין של חיתם לומד רפואה בגרמניה ובחור אחר שלמד ברומניה מנהל פה מרפאת שיניים. ישנם מספר רופאים מהיישוב שעובדים כרופאים בבית החולים סורוקה. אותם בוגרי רפואה בחו"ל חייבים לעבור בחינה קשה כאן בארץ שתאשר להם את רישיון העבודה במקצועם. לאור הנכשלים הרבים, נבנה קורס תומך בבחינה זו שמעניק 10 נקודות לציון הסופי וכך מקל על אותם הסטודנטים שבחרו ללמוד בעיקר במזרח אירופה ולחזור ולעבוד בארץ.

דרך ארוכה עשתה משפחת אבו ערר מנבטים, שם גרו הסבא והסבתא של מנעם ורק לאחר ההסכם ב-1982 עברו לכפר וגרו בצריפים ובאוהלים. מאז היישוב גדל, התשתיות שופרו, מערכת הביוב הותקנה. ראש המועצה דוד בונפלד ממנף את היישוב ללא הפסקה ושם את הדגש על החינוך. שני אוטובוסים יוצאים כל יום מהיישוב למכללות. ישנם שני מעונות יום מהבוקר עד אחר-הצהריים שמאפשרים לאימהות לצאת לעבודה. הבנייה במקום מתרחבת ופרויקטים רבים מתוכננים וגולת הכותרת, כפי שציינתי קודם, היא בניית קריית חינוך במקום עצמו, שכן זה הפתרון לקידמה, לרכישת מקצוע, בין אם הוא מקצוע של הצווארון הלבן או הכחול - החברה זקוקה לשניהם.

משפחת אבו-ערר מסמלת את הדור החדש שמעז להתקדם בחריצות אך יחד עם זאת משמר את המסורת והכבוד של אבותיו. חשוב לזכור כי כאשר ממשלת ישראל עוסקת ברפורמה של בניית תשתית אנושית יוצרת, שבעקבותיה ישנם דיבורים רבים על מהותה ועל שוויון בחלוקת הנטל ועוד - יש לשלב הדוקות את אותה אוכלוסיה שרחוקה מאתנו חברתית, אך קרובה לנו בזיקה למדינה - האוכלוסיה הבדואית. ערערה בנגב היא דוגמה טובה למה שניתן לעשות.