יהודית סספורטס במוזיאון ישראל בירושלים

תחושה שאתה נמצא במוזיאון לאמנות בת זמננו גדול בניו-יורק או בלונדון - כך חשים כשפוסעים על תוך אולמות הענק המוקדשים לתערוכת רטרוספקטיבת-אמצע-החיים של אמנית רצינית זו. כמו בתערוכת קארה ווקר שהוצגה לפני כמה שנים בניו-יורק, וכשהמשותף לשתיהן הוא השימוש הבלעדי בצבע השחור, בתאורה האפלולית באולמות הווידיאו, וכך גם באווירה שמקרינות העבודות על סביבתן והמוזיקה הדרמטית המלווה אותן - אתה חש שמעבר ליצירות המדהימות והאניגמטיות הללו מסתתרים רבדים עמוקים של רחשי לב, חוויות שהצטברו בקרב האמנית, ומצאו את ביטויין תוך עבודה סיזיפית על כל אחת ואחת מהן.

כדי לחדור יותר עמוק ליצירות ולהבינן לוגית, מעבר להרגשה האינטואיטיבית המיידית של הצופה, כדאי למבקרים לקרוא את הטקסטים התלוים על הקיר, וכך, לחדור יותר לעומק. אך גם ללא זה, העיגולים הענקיים בסדרת הרישומים הנפלאים שלה, מזכירים את אישון העין, והצופה כאילו חודר דרכם לחוויה הפנימית של האמנית, ומפענח אותה כראות עיניו. וזה מה שכה יפה בזה.

תופעה מדהימה

סספורטס (ילידת 1969) הישראלית מחלקת את זמנה בין ישראל (בה מייצגת אותה גלריה זומר) וברלין, ואת מקור נושא היצירה בתערוכה הנוכחית ניתן למצוא בביצת כבול המצויה בצפון מערב גרמניה, והמתכווצת ומתרחבת בתקופות מסוימות. אליה מגיעה האמנית מספר פעמים בשנה, ומצטרפת לסירת החוקרים את תופעת הטבע, תוך כדי שהיא מצלמת, רושמת ומקליטה את הנופים הקמאיים הללו. את כל אלה היא לוקחת לסטודיו, ומהם היא מעבדת את סדרות היצירות שהיא מציגה במוזיאון ישראל.

תופעת טבע דומה מוכרת יותר לתיירים בצרפת, שמגיעים לצפונה, לחצי האי מונט סן מישל, שהקשר בינו ליבשה נעלם מדי יממה לכמה שעות, וחצי האי הופך לאי. מי שהחנה את מכוניתו בפס האדמה הזה בהולכו לישון - לא מוצא אותה לאחר שקם בבוקר. אך בביצת הכבול התופעה עוד יותר מדהימה. גם אם איטית יותר. בצילומי הווידיאו אנו יכולים לראות את ההתכווצות וההתרחבות של הביצה במהירות שונה ורבה מהמציאות, וכך להעריך מה שבאמת מתחולל בה, מבלי להקדיש לכך חודש, כפי שהיא משקיעה בכל פעם שהיא מגיעה לאתר כדי ללקט התרשמויות.

סרט הווידיאו רחב היריעה מורכב לא רק ממה שהמצלמה קלטה, אלא גם מתוספות של אלמנטים שחוזרים ומופיעים ביצירותיה, כמו המקלות והצמחיה במיצב שבפתח התערוכה, שם היא יצרה תנועה בחפצים הדוממים על-ידי שימוש במגנטים. בצילומים/הרישומים התנועה קיימת הודות למצלמה, אך התוספות של עבודת היד שלה הן המעשירות כל קטע של הסרט, והן המעוגנות בעבודה הסיזיפית שלה, בכמות העבודה שהיא מקדישה לכל יצירה, מה שלא נראה על פניו, וטוב שלא. כי את הזיעה והטירחה אסור לצופה לראות לא בהצגה ולא בתערוכה. מה ששייך לסטודיו, לא צריך להיראות על הבמה או באולם התערוכה. ואצל יהודית הדברים כמעט עפים באוויר יחד עם הצופים, כשהקרקע לא נראית ממש, והתנועה של הביצה והאלמנטים מעניקה ממש תחושה של מעוף. מה שנחשך מהצופה - הן הסכנות בהימצאות הפיסית שם, משום היות הביצה טובענית ותובענית, וניסיונות למצוא את קרקעיתה כרוכים בסכנת היבלעות.

קריירה רבגונית

בסידרת הרישומים "שיכחה", תהליך עבודתה מתחיל ברישום בדיו שחור על ניר לבן, על סמך צילומים שעשתה בביצה. בהמשך, היא נותנת דרור לידה, ועובדת על הרישומים בצורה משוחררת עם נזילות דיו מדולל במים. סך הכל, מעמידים הרישומים הענקיים את הצופה, כל אחד באופן שונה, בפני תהליך של התהוות, שהחל בטבע, והמשיך בנוף הפנימי של החוויות האישיות של האמנית. מכיוון שחלק מהעבודות הסתמכו על צילומי C.T של מוח, עם אזורים פגועים ומדממים - ניתן לחוש את הפגיעה בזכרון שחלה באדם בעקבות הפגיעה הזו, דבר שהפך למכה של בני הדור השלישי, שרובם מסיימים את חייהם כיום עם בעיית השיכחה, הדימנציה. כשהעיגולים נוספים לנופי הביצה, והופכים אותם לאישונים - הם מדמים את כתמי הקטרקט, שגורמים לעיורון חלקי ובהמשך מלא, במרכז שדה הראיה. משהו שרבים חווים זאת בגיל מסוים.

עריסת הילדות של יהודית, פסל המדמה את הפסנתר שלה, רק שהוא ניצב לגובה, ומשנה את משמעותו, ושאר העבודות המוצגות בתערוכה, מסכמים את הקריירה הרבגונית והעשירה שיהודית סספורטס צלחה ליצור במחצית הדרך. נקווה להמשך עבודה מרשימה ויצירתית כזו בהמשך, שכנראה תגיע.