האליה והקוצים

שישה מחזורים מהווים את הספר, בלי כותרות לשירים אבל ממוספרים, כאילו בא הספר להביא שש פואמות ארוכות. אלא שבכל הפרקים האלה חוזרות הדמויות ומתערבבות, והספר כולו הופך למעין פואמה אחת מתמשכת בשישה חלקים שקוצים דוקרים בה. החיים כאן קוצניים, הדמויות נדקרות, ומתקיימת התחושה שמי שכתב את השירים כתב מתוך אותן דקירות ומאותם עקצוצים.

ויש משהו מדאיב: באחד השירים פוגש המשורר את עצמו, חולף מולו ברחוב והוא אינו מחליף עם עצמו מילה. ואתה תוהה אם זו מידת הניכור העצמי, או אולי זו האישיות השנייה, שדומה כי היא טבועה בתוך כל יוצר ויפתח אלוני אינו רוצה להשלים אתה. כי כשמו של הספר, הלקוח מתוך אחד השירים, כבר הגיעו הקוצים להיות בלתי נסבלים, כי מכול ורד אפשר לדמם, וכי בכל אליה מצוי קוץ שבוודאי יפתיע אותך בדקירה. דקירה שכאן היא די צפויה. כי כך הם הדברים.

בְּמַעֲלֵה הָרְחוֹב חוֹלְפִים אֲנִי
עַל פָּנָיו שֶׁל הַהוּא שֶׁאֲנִי
לִפְנֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה
חוֹשֵׁב בְּשִׂמְחָה עַל עָתִיד מוּאָר
בְּאוֹר הֶחָזָק שֶׁל מָה שֶׁאֵינֶנּוּ,
חוֹצֶה מִבְּלִי שֶׁהַזְּמַן יַפְרִיעַ לוֹ.
_ _ _ _ _ _ _
וּכְשֶׁהַהוּא שֶׁאֲנִי פַּעַם חָלַף
הִמְשַׁכְתִּי בְּמַעֲלֵה הָרְחוֹב
מִבְּלִי לְדַמְיֵן דָּבָר.
(מתוך "1", עמ' 21)

דמויות אחדות מאכלסות את הספר והן חוזרות ועולות בשירים: אמו ואביו, ואחר כך האישה שאתו, שלפעמים הוא מניח לה לדבר בשם עצמה, ולפעמים הוא מניח אף לעצמו לראות את השני שבו בצפייה מן הצד. דמיונות ילדותו אינם מניחים לו, הוא חוזר ושוב חוזר אליהם, ודמויות ההורים שבות לצוף בתודעתו, חזקות ובעלות משמעות והשפעה, כמי שהורישו לו דברים שקשה לו לאחוז בהם. אבל נדמה שזיכרונותיו אינם אלא אותם הקוצים שדקרו פעם בבשרם שלהם, והנה הם דוקרים עכשיו בבשרו שלו. סוג של תורשה. אולי מורשת. דור שני לקוצים.

הַזִּכְרוֹנוֹת הֵם אֵבֶל
עַל מָה
שֶׁהָיִיתִי יָכֹל. שֶׁהָיָה
וְלֹא הֵעַזְתִּי כְּשֶׁהִבַּטְתִּי
בְּעֵינֵי יֶלֶד קָטֵן וַאֲמִתִּי,
לִפְנֵי
שֶׁרֹגֶז וְחַשְׁדָנוּת,
לִפְנֵי
שֶׁשָּׁאַלְתִּי, אֵיךְ יוֹדְעִים מָה חַי?
מְלַטֵּף אֶת הָעֶשֶׂב שֶׁרוּחַ קַלָּה,
כְּמוֹ גָּעֲרָה בּוֹ, מִבְּלִי שֶׁיָּדַעְתִּי, זֶה,
סִימָן לְאֶגְרוֹפִים אַלִּימִים. מֻסְתָּרִים
בַּזִּכָּרוֹן שֶׁעוֹד אֵין לִי,
וְצָרִיךְ לְהִזָּהֵר.
("3", עמ' 8)

זה מה שטומנים החיים? אגרופים וקוצים? כך הדמויות היקרות של חייו צפות בתוכו. והדמות הראשונה היא דמות האב, דמות אוהבת, נאהבת, נכמהת:

אֵיזֶה יוֹ-וֹפִי אֵיזֶה יֹפִי, בֻּבָּה נִמְתַּחְתָּ עִם קְפִיץ בַּתַּחַת...
אַבָּא שֶׁלִּי שַׂר וּמֵרִים יַד לִגְרֹף שֵׂעָר,
לְהַעֲמִיד אֶת הַבְּלוֹרִית נֶגֶד הָרוּחַ.
אֲנִי אוֹחֵז בִּשְׁנִיָּה אֲחִיזַת אוֹהֲבִים וְחוֹשֵׁב,
בֶּטַח כָּכָה הוּא מְטַפֵּל בַּכְּאֵב
מַחְכִּים אוֹתוֹ, מְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁיִּהְיֶה שָׁקֵט וְרַךְ,
בֶּטַח כָּךְ הוּא מוֹשִׁיט לַכְּאֵב יָד וְאוֹמֵר לוֹ,
בּוֹא, נֵלֵךְ מִכָּאן.

- אבל הוא, אלוני, שהיה ילד ובגר, מוסיף בפיקחון בשיר שלאחריו:

אֲנִי בִּיחָסִים טוֹבִים מְאֹד עִם הַמְּצִיאוֹת הָאֲרוּרָה.
אֲנִי כְּבָר יוֹדֵעַ עָלֶיהָ מַשֶּׁהוּ,
אוּלַי יוֹתֵר מִשֶּׁהוּא יֶדַע אֵי פַּעַם.
_ _ _ _ _ _ _ _
("7", "8", עמ' 10, 11)

כמה ארורה יכולה להיות המציאות? כמה יכול להכאיב הזיכרון? כמידת הכמיהה? כמידת האכזבה וכמידת התסכול? אולי כמידת הנחמה? כמידת הרחמים העצמיים וכמידת הכעס? ברורה הכמיהה, ברור הזיכרון. אבל על מה התסכול וממה האכזבה? דברים אישיים אלה אינם ברורים ואין צורך שיהיו ברורים. מר אלוני מבהיר את התחושות שדוקרות בו וזה טעם השירים. הוא כמיהַ לילדותו, כי חשב שיש בה הבטחה. והוא כמיהַ להוריו כי כנראה חשב שתמיד יהיו לידו. ומי מאתנו לא רצה לחשוב כך? אבל הילד יפתח גדל להיות משורר והוא יכול לכתוב את הכמיהה. ואם מעבר לכמיהה הזאת ניבט אביו, הלא כמובן ניבטת משם גם אמו.

הִרְגַּשְׁתִּי כָּל כָּךְ קָטָן בְּתוֹכֵךְ,
נֶחְפָּז לְתָאֵר לַךְ
מָה שֶׁהָיִיתִי בַּדִּמְיוֹן שֶׁל עַצְמִי:
עַל גְּלוּיָה שֶׁמִּצִּדָּהּ הָאֶחָד
רְחוֹב, חֲנֻיּוֹת, אֲנָשִׁים חוֹלְפִים,
מְכוֹנִיּוֹת וְסַפְסָל - שֶׁתֵּשְׁבִי,
תְּקַלְּפִי שׁוֹקוֹלָדִים. מַשִּׁירָה עֲטִיפוֹתֵיהֶם
הַמְּנַצְנְצוֹת בְּצִבְעֵי סֶרַאפִין -
מַאֲדִימָה בַּהֶרֶת
הַמְּמַקֶּדֶת אֶת הַמִּלִּים
בַּצַּד שֶׁלִּי.
("6", עמ' 24)
וכאילו אחר כך, מתוך הערגה שבו הוא אומר לה:

מַהֲרִי
אֵל הָאִי-שְׁפִיוֹּת
אֶל מִחוּץ לְעוֹרֵךְ,
אֶל זְרוֹעוֹת הַנָּהָר שֶׁהִתְהַפֵּך
רוֹצֶה לְהַחֲזִיר אֶת הַזְּמַן,
אֶל זְרוֹעוֹתַי.
("8", עמ' 26)

אבל אל זרועותיו מגיע בנו. דור חדש שבא ואולי ישמע מאביו על הקוצים שבבשרו, שבתודעתו. והוא מנסה לראות בו את עצמו, את האני החדש שלו, את האני המתממש, של אותן התקוות ואותן הציפיות ואותן האמונות. הוא מחפש בו את מה שדומה, חלקי גוף דומים, משהו בפנים, בתנועות הגוף. אלא מאי - בנו אינו יכול להיות הוא. יותר מכך, הוא לא רק אחר, הוא חש שהוא גם זר לו, מעצם היותו אחר ומעצם היות פניו מופנות אל חיים משלו שכנראה אינם יונקים ממנו. אינם יונקים ממנו כפי שהוא כבר אינו יכול לינוק מהעבר, שנעשה זיכרון בלבד, שיכול לעורר בו כמיהה אך לא עוד יניקה.

בְּנִי שֶׁהוּא אֲנִי
מִתְעוֹרֵר לַחַיִּים, הוּא
אֲנִי הַזָּר לְעַצְמִי,
סִדּוּר אַרְכִיאוֹלוֹגִי
הַמֻּפָּק בַּקֶּשֶׁת הַגַּבּוֹת שֶׁלִּי,
עָמֹק בַּתְּנוּעוֹת מֻסְווֹת
כְּאַדְמַת שְׂדֵה-בּוּר, הַמְּנִיבָה
תְּבוּאָה פְּרוּעָה - צְלָלִים, פְּחָדִים,
רִשְׁרוּשִׁים, לְחִישׁוֹת, זִכְרוֹנוֹת עָתִיד
וּנְבוּאוֹת שֶׁל הֶעָבָר.

הוּא וַאֲנִי מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּאוֹתוֹ מְפַתֵּחַ-לֵב,
תֹּהוּ וָבֹהוּ בִּיּוֹגְרָפִי הַמִּתְנוֹעֵעַ
בְּמַחְשַׁכֵּי חֲדַר-יַלְדָּם מַחֲנִיק שֶׁל הַנְּשָׁמָה, אֲשֶׁר
בּוֹ לְאִישׁ לֹא נִתַּן לְהִתְגַּבֵּר.

הַהִיסְטוֹרְיָה נָסוֹגָה מֵאִתָּנוּ,
אֲנַחְנוּ לֹא נְחוּצִים לָהּ יוֹתֵר.
("15", עמ' 16)

כי את ההיסטוריה לא נוכל לשנות, אין לנו חזרה בזמן ונותרה, אפוא, היא. האישה שאתו. שלידו. היא, שקטנה בגופה וגדולה באהבתה. היא שמנחמת בחום גופה והמייסרת בכמיהתו אליה. היא שנותנת את עצמה ולוקחת אותו לה. היא שבתוכו והיא שמחוצה לו, היא שלידו וגם מולו. היא שמכמירה את לבו לעבר החיים ואת גופו לעבר עצמה. דומה שכל הנחמות מתרכזות בה, ויש בה מקום להכיל כעסים וכאב ותסכולים, ובכל חלקת גוף שלה וכל רצועה של עורה יש חום שמכמיר דיו כדי לרכך אותו ולהקהות את הקוצים שבבשרו.

בָּעֶשֶׂב הַכָּחֹל שֶׁל שְׁמֵי רַגְלַיִךְ,
וְגַם קְצָת לְמַעֲלָה מִזֶּה
בְּמַכְפֵּלַת הַמֹּתֶן -
כְּבִישׁ וָרֹד שֶׁסִּמְּנָה
גּוּמִיַּת הַמִּכְנָסַיִם -
הוֹלַכְתִּי אֶת אֶצְבְּעוֹתַי כְּטַבַּעַת
_ _ _ _ _ _ _
(מתוך "1", עמ' 29)

אי-אפשר כמובן להכיל את כל הספר ברשימה אחת לא ארוכה, וברור שיש בו עוד פכים לא מעטים. התעכבתי, כך נראה לי, על יסודותיו. מאידך כדי להכילו צריך לקרוא אותו, וצריך לקרוא בו יותר מפעם אחת כדי להתגבר על שינויי הפָנים והגוונים והתפניות שבו. זוהי כתיבה קופצנית בתוכנה ושכך היא יכולה לעורר מאמץ ותהיה, אבל גם לרתק. בכך טעמה, היא מתובלנת. אבל כך או כך זהו גם טעמה של רשימה, שהוא התרשמות הכותב וטעמו שלו. לא קביעה. ייתכן מאוד שקורא אחר ימצא טעמים שונים וארומה אחרת בשירים, ואם ירשום הרי ירשום את הדברים אחרת. אני חשתי, אפוא, כי בן-דמותו של המשורר מצא נחמה לא מועטה וגם רוך גדול בזרימת הגוף ובמגע העור שבו הוא נוגע. לפי כך אביא עוד שיר, עדין ונפלא בעיניי, שיכול לבטא את התחושות האלה שעורר בי כקורא, וגרם לי לרשום כך ככותב.

אַת בַּשִּׂמְלָה הַלְבָּנָה שְׁעוּנָה אֶל הַחַלּוֹן,
אֵל תָּזוּזִי, אֲנִי מְבַקֵּשׁ בִּנְגִיעָה בְּכָתֵף שְׁמוּטָה
מִתְכּוֹפֵף לְהָרִים אֵת שׁוּלֵי הַתַּחָרָה
שֶׁלֶג נוֹפֵל בַּחוּץ, וְאַת,
מַרְשָׁה לִי לָבוֹא,
לְהִתְהַדֵּק מֵאֲחוֹרַיִךְ
כְּמוֹ שֶׁקּוֹרֶה בַּקּוֹלְנוֹעַ הַצָּרְפָתִי,
לְהַזְלִיף רֹק לְאָזְנֵךְ,
לִסְתֹּם בַּלָּשׁוֹן.

אֲנִי מֵצִיף אוֹתְךָ.
הַחַלּוֹן מִתְרוֹקֵן.
נְשִׁימָתֵךְ אוֹמֶרֶת שֶׁהִגַּעַתְּ
אֶל גְּבוּל הָרוּחַ.

כַּמָּה שׁוֹמֵם נִרְאֶה הַמָּקוֹם,
בְּלִי הַחַיּוֹת
וּבְלִי הַפַּסְקוֹל שֶׁחִלֵּק אֶת הַלֵּב.
("5", עמ' 31)

גאולה? - אני יכול לומר כי כן. לעתים חלקית ולעתים מלאה. כי הנה, יש גם תחושות של אושר פנימי, שיכולות להיגרם ממגע חיצוני שיוצר את הריגוש המתאים, והריגוש הזה יש בו כדי למחוק את תחושת הקוצים. תחושות האהבה מולידות את ההידבקות לגוף ומעניקות לו את הבשומת הנכונה. וכבר יכולים להבין, שבאופן מופלא מעניקים לנו החיים, על-אף הכול ולמרות הקוצים שלידנו את האפשרות למצוא את הרוך ולהגיע אל גבולות הרוח. והקוצים שימותו.