מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה, כך מוצג שאול, בעל התכונות הדרושות להצלת עם ישראל מעול אויביו, בהופעתו הראשונה במקרא:
וְלוֹ (לְקִישׁ) הָיָה בֵן וּשְׁמוֹ שָׁאוּל, בָּחוּר וָטוֹב, וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ, מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה, גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם. (שמואל א, ט:ב)
שכם הוא החלק העליון במרכז הגב, מתחת לעורף, בגובה הכתפיים וביניהן. שכם אחד בין שתי הכתפיים. (אין לבלבל בין השכם, אחד ויחיד, לבין השכמות, רבים של שכמה שהיא עצם השכם. השכמה היא כל אחת משתי העצמות הרחבות והמשולשות המחברות בין עצם הזרוע לעצם הבריח). בסימבוליקה המקראית, הרואה בגוף האדם דגם מוקטן של כל העולם כולו, השכם - בדומה לגשר העיניים, לפתח בין השפתיים, לרווח בין השדיים ולחיבור בין הרגליים - מהווה אחד מסמליה וייצוגיה של אבן השתייה (מונח שהוטבע על-ידי חז"ל), אבן בין מים למים, בטבור היקום, ששימשה להשתתו, להקמתו (שֶׁכֶם - שֶׁקָּם) ולהשכנת רכיביו וברואיו (שֶׁכֶם - שָׁכַן). השכם בין הכתפיים כמוהו כאבן היסוד בין שערי הבריאה, שער השמים ושער הארץ.
המילה שכם מופיעה במקרא בשני סגולים, שֶׁכֶם (כמו בימינו), בסיום משפט (תהילים כא:יג) ובשין שוואית, שְׁכֶם (כמו שם העיר), ביתר המקרים (בראשית ט:כג; צפניה ג:ט ועוד). בניקודה זה היא זהה כאמור לשם העיר, שְׁכֶם, שכדוגמת שֶׁכֶם בין כתף לכתף, ממוקמת גם היא בין הר להר. העיר שכם שוכנת כידוע בצומת דרכים מרכזי וחשוב, בין שני קצוות - הר עיבל מצידה האחד (מצפונה) והר גריזים מצידה השני (מדרומה). בדומה לעיר זו היושבת בעמק בין שני ההרים, נתון גם הגיא שאותו יעברו יונתן ונושא כליו כדי להגיע למוצב הקדומני של הפלישתים, מעברו האחד ומעברו האחר, בין שני סלעים דמויי שיניים, האחד קרוי בּוֹצֵץ (מצפונו) והשני קרוי סֶנֶּה (מדרומו). לעיר שבין שני ההרים מקביל אפוא מיצר בין שני סלעים.
הפלישתים חונים במכמש, מצפון לגיא, מצד בּוֹצֵץ; שאול ואנשיו חונים בגבע, מדרום לגיא, מצד סֶנֶּה:
וּבֵין הַמַּעְבְּרוֹת אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ יוֹנָתָן לַעֲבֹר עַל מַצַּב פְּלִשְׁתִּים - שֵׁן הַסֶּלַע מֵהָעֵבֶר מִזֶּה וְשֵׁן הַסֶּלַע מֵהָעֵבֶר מִזֶּה. וְשֵׁם הָאֶחָד בּוֹצֵץ וְשֵׁם הָאֶחָד סֶנֶּה. הַשֵּׁן הָאֶחָד, מָצוּק מִצָּפוֹן, מוּל מִכְמָשׂ; וְהָאֶחָד מִנֶּגֶב, מוּל גָּבַע. (שמואל א, יד:ד-ה)
המילה מצוק, סלע תלול הדומה לעמוד, נזכרת פעם נוספת בשירת חנה: כ"ִּי לַה' מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל (שם, ב: ח). מצוקי ארץ הם הצירים שעליהם הציב אותה הבורא, המכונים בתהילים גם עמודים ו-מוסדות:
וַיֵּרָאוּ אֲפִיקֵי מַיִם וַיִּגָּלוּ מוֹסְדוֹת (יסודות) תֵּבֵל... (שם, יח:טז)
אָנֹכִי תִכַּנְתִּי עַמּוּדֶיהָ סֶּלָה. (שם, עה:ד)
השתקפות סוד הבריאה
עמודי התווך שעליהם נסמך היקום שהתפצלו-נכפלו-שוכפלו-התפשטו מאבן השתייה לעבר המרחב כולו, עד קצותיו, בוצעים וגוזרים, מתווים סימני היכר וזיהוי, מתגלים בדמות סלעים וצורים, במות ורמות, הרים וגבעות. כדי לחגוג, לפאר ולרומם את מעשה הבריאה, הקים שלמה בפתח המקדש, בכניסה אל אולם ההיכל, שני עמודים תאומים, יכין מהעבר מזה ובועז מהעבר מזה:
וַיָּקֶם אֶת הָעַמֻּדִים לְאֻלָם הַהֵיכָל, וַיָּקֶם אֶת הָעַמּוּד הַיְמָנִי וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יָכִין, וַיָּקֶם אֶת הָעַמּוּד הַשְּׂמָאלִי וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ בֹּעַז. (מלכים א, ז:כא)
בבית המקדש העתידי שרואה יחזקאל בחזונו נמצאים עמודים דומים משני צידי מסגרות הדלת - המזוזות - מימין ומשמאל לפתח:
וְעַמֻּדִים אֶל הָאֵילִים (מצד המזוזות), אֶחָד מִפֹּה וְאֶחָד מִפֹּה. (יחזקאל מ:מט)
הכניסה להיכל המקדש המעוטרת בשני עמודים, מעבר מזה ומעבר מזה, מחקה, ממשיכה ומשלימה את מפעל הארכיטקטורה האלוהית. בטופוגרפיה של הנוף, כמו בגיאוגרפיה של הגוף, משתקף סוד הבריאה ומעורר בנו, כמו בהוגי המיתוסים הקדמוניים, היפעמויות והרהורים: אבן בין מים למים, ים בין דלתיים, נקיק צר, עמוק ותלול בין מצוקים, פה בין שפתיים, שכם בין כתפיים.
כל השקעים, הערים, הגיאיות, המעברים, השערים, הדלתות שלצידיהם שני זקיפים - אחד מפה ואחד מפה - משמשים עדויות ללא ספור לפתח שנפתח בלב ים התוהו העז, שממנו עלה עמוד השמים וממנו ירד עמוד הארץ, בין ימינו לשמאלו של הבורא.
את הנס הקוסמי הקמאי משחזרת בקיעת ים סוף, כאשר ידו של משה האוחזת במטה נתמכת בימינו הנאדרת בכוח של נוטה השמים ורוקע הארץ (שמות טו:ו; ישעיהו מב:ה, מד:כד, סג:יב; איוב לח:ד-ה). בני ישראל חוצים את ים סוף, בתוכו, באמצעו, במקום שבו גזר הרקיע את הים הראשוני וחצץ בין שני פלגיו:
וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם, בַּיַּבָּשָׁה, וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. (שמות יד: כב)
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן. (בראשית א:ו-ז)
המים שמתחת והמים שמעל שקולים כנגד חומת המים מימין וחומת המים משמאל. בני ישראל עוברים כרקיע בין מים למים, צועדים על קרקעית הים היבשה כעל דרך כבושה, כשמשני צידיהם גלי ספיר קרושים וזקופים, מהעבר מזה ומהעבר מזה, אחד מפה ואחד מפה.
חציית ים סוף שכמוה כבריאה מחודשת, כהתחלה, כיציאה מרחמה הצר של מצרים, משמשת משל לאופן שבו ממליצים הכתובים לצלוח את ים החיים עצמם - האני כאוניה, בנתיב שהותווה בעת ההיא, בבראשית, בין גבולות מתוחמים ומוגדרים, באור ובזוך. הבורא היכה במטהו במי התוהו העכורים, בקעם לשני בתרים וכך נטה שמים ורקע ארץ (מַטֶּה מ-נטה, רָקִיעַ מ-רקע). או אולי הרים מטהו ונטה ידו על המים כפי שעשה משה בעת בקיעת ים סוף, לפי הוראתו, כדי להניס לאחר מכן ברוח מזרחית עזה את מי לב התוהו-תהום (שמות יד:טז,כא)?
בין אם כך ובין אם כך (ואולי אחרת, חידת הבריאה לא תפענחה בינת אנוש), דגם הגאולה מעול מצרים, שלפיו נפדו בני ישראל מידי כל נוגשיהם הרבים שהלכו בדרכה, חוזר על שחרורה של הבריאה מכלא התוהו, מחור הנחש, ממרבץ התנין (ראו:
מה מתוק מדבש ומה עז מארי).
בנבואה על עתיד מזהיר ליהודה, חוזה ישעיהו ניצחון מוחץ על אויביה, רודפיה ומציקיה שכבר נגסו חלקים נרחבים משטחה. מטה הדיכוי הזר המכה בשכמו של העם ורודה בו כבבהמת משא, יישבר לרסיסים, בן-רגע, כביום מפלת מדיין ומצרים:
כִּי אֶת עֹל סֻבֳּלוֹ וְאֵת מַטֵּה שִׁכְמוֹ, שֵׁבֶט הַנֹּגֵשׂ בּוֹ, הַחִיתֹּתָ (כיתת, כתשת), כְּיוֹם מִדְיָן. (ישעיהו ט:ג)
אַל תִּירָא, עַמִּי, יֹשֵׁב צִיּוֹן, מֵאַשּׁוּר. בַּשֵּׁבֶט יַכֶּכָּה וּמַטֵּהוּ יִשָּׂא עָלֶיךָ, בְּדֶרֶךְ מִצְרָיִם (אשור יכה אותך בשבט ויניף עליך מטה, כמו שעשה לך מצרים). כִּי עוֹד מְעַט מִזְעָר וְכָלָה זַעַם וְאַפִּי עַל תַּבְלִיתָם (אך עוד זמן קט וזעמי יכלה לאחר שאבלה, אכלה את האשורים). וְעוֹרֵר עָלָיו ה' צְבָאוֹת שׁוֹט, כְּמַכַּת מִדְיָן בְּצוּר עוֹרֵב (ה' צבאות יצליף באשור כמו שהצליף במדיין, באמצעות גדעון, שופטים ז:כה) וּמַטֵּהוּ עַל הַיָּם וּנְשָׂאוֹ בְּדֶרֶךְ מִצְרָיִם (וכמו שנטה במטהו על הים, באמצעות משה, ויניף על אשור את מטהו, כמו שעשה למצרים). וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יָסוּר סֻבֳּלוֹ מֵעַל שִׁכְמֶךָ וְעֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ וְחֻבַּל עֹל מִפְּנֵי שָׁמֶן (והעול יסולק מפני המלך שיימשח בשמן ושיביא במקום השעבוד החונק שפע רווחה). (שם י:כד-כז)
נִשְׁבַּע ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר: אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי (חשבתי), כֵּן הָיָתָה, וְכַאֲשֶׁר יָעַצְתִּי (תכננתי), הִיא תָקוּם. לִשְׁבֹּר אַשּׁוּר בְּאַרְצִי וְעַל הֲרַי אֲבוּסֶנּוּ (ארמסנו, אנחילו תְּבוּסָה), וְסָר מֵעֲלֵיהֶם עֻלּוֹ וְסֻבֳּלוֹ, מֵעַל שִׁכְמוֹ יָסוּר. זֹאת הָעֵצָה הַיְּעוּצָה עַל כָּל הָאָרֶץ, וְזֹאת הַיָּד הַנְּטוּיָה עַל כָּל הַגּוֹיִם (ולא רק על אשור). כִּי ה' צְבָאוֹת יָעָץ וּמִי יָפֵר, וְיָדוֹ הַנְּטוּיָה וּמִי יְשִׁיבֶנָּה. (שם יד:כד-כז)
סנחריב שם מצור על ירושלים. הבהלה בעיר רבה, אך ישעיהו אינו שותף לה. הוא חוזה את נסיגתו ומפלתו של הצורר ומרגיע את חזקיהו מלך יהודה (פרקים לו-לז). דברי ישעיהו בפסוקים המצוטטים מתייחסים לאירוע זה ולשחקניו, אך בד-בבד גם לעתיד רחוק יותר שבו יִרדֶה מטהו של ה' לא רק באשור, כי אם גם בכל העמים, ושבו תקובע מפלתם. הצלת האומה מאויביה האדירים תלווה בלידת מלך-משיח שדמותו תשאב מזו של חזקיהו, אך תועצם עוד ועוד ואף תועלה למדרגה גבוהה יותר. המנהיג הנאור יקים את מלכות דוד על כסאה בהתאם לתוכנית הנבונה והפלאית שלפיה הועמדה הבריאה על-כנה:
כִּי יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ, בֵּן נִתַּן לָנוּ, וַתְּהִי הַמִּשְׂרָה עַל שִׁכְמוֹ. וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ, אֵל גִּבּוֹר, אֲבִי עַד, שַׂר שָׁלוֹם. לם רבה (לְמַרְבֵּה) הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ, עַל כִּסֵּא דָּוִד וְעַל מַמְלַכְתּוֹ, לְהָכִין אֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ, בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה, מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. (ישעיהו ט:ה-ו)
דימוי שכמו הכפופה של העבד הכורע תחת מכות צורריו מתחלף אפוא בדימוי שכמו הזקופה של שליט הפועל בשם האל והנושא באחריות לממלכתו, תומך בנתיניו ודואג לרווחתם. תחום שליטתו של שליח האל משכין השלום יגדל ויתפשט ללא גבול.
חצייה בין מים למים
כל שחרור מנגישותיו ומהצקתיו של עם זה או אחר מסמל היבדלות והיטהרות מהטומאה האלילית, מחֲמַת הַמֵּצִיק. ומי הוא המציק אם לא התנין, הנחש, השטן, המגולמים על-ידי כל המלכויות הזרות ואליליהן (ראו:
מהעקוב כנחש לישר כאל):
וַתִּשְׁכַּח ה' עֹשֶׂךָ, נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ, וַתְּפַחֵד תָּמִיד, כָּל הַיּוֹם, מִפְּנֵי חֲמַת הַמֵּצִיק כַּאֲשֶׁר כּוֹנֵן לְהַשְׁחִית... (ישעיהו נא:יג)
מהעבר מזה - הנוטה, הנוטע, הנותן לחם לכל בשר (תהילים קלו:כה), המַּצִּיק/היוצק, המוזג, המשקה, מהעבר מזה - המֵּצִיק, המזיק, הנושך, הגוזל, המטביע, הטורף. מישראל נתבע להפנות עורף למשחית ולבטוח במיטיב, לבוז למקלקל ולהשליך יהבו על המכלכל.
היציאה מעבדות מצרים המשולה לתוהו והכניסה לארץ המשולה לגן עדן מסומנות שתיהן בחציית מחסום מים שכמוהו כים הקמאי שנבקע בבראשית. ובין מים למים - מי ים סוף הגועשים ומי נהר הירדן השוצפים, שבהם נפתחו פרוזדורים למעבר בני ישראל - חוצצת ארץ מדבר ותוהו שבה היטלטלו הנבחרים מתחנה לתחנה. בכל צומת וצומת נדרשו לחדד את בחירתם בהתמרה ובשחרור, להשלים את תהליך לידת עצמיותם, להעמיק את אמונתם על-אף הקשיים והספיקות. בשטח הפקר פראי ובתולי זה, שבו פרש עליהם האל את כנפיו כנשר על גוזליו, התגבשו השבטים ונברא עם. המסע, שמתחיל ביציאת מצרים ועובר דרך מעמד הר סיני, הנדודים במדבר וברית ערבות מואב, מסתיים בגלגל, שם לנים בני ישראל את הלילה הראשון בארץ המובטחת.
בתום מסע זה, לפני ההגעה לגלגל, בשערי הכניסה לארץ, בפתח הבריאה המתחדשת תחת הנהגתו של יהושע, חוצים כאמור בני ישראל את נהר הירדן, בחרבה, מגדה אל גדה. אך טבלו הכוהנים נושאי ארון הברית את כפות רגליהם בקצה מי הנהר, והינה אזלו המים ונגלה שביל עביר, והנה נעצר הזרם הסוחף וניצב כקיר ספיר ממעל (יהושע ג:ה-יז). הכוהנים נושאי ארון הברית עומדים באמצע הנהר, בין קצה לקצה, במקום המסמל את טבור היקום, על אבנים המסמלות את אבן השתייה, וממתינים. בני ישראל עוברים בחרבה, בשביל המחבר בין תוהו לבריאה. משעבר כל העם, נכנסים לפעולה שנים עשר נציגים נבחרים, אחד מכל שבט. הללו חוזרים אל חצי הנהר, אל המקום שבו ממתינים הכוהנים נושאי ארון הברית, ולוקחים שתים-עשרה אבנים מתחת למקום שבו ניצבות רגליהם:
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ כָל הַגּוֹי לַעֲבוֹר אֶת הַיַּרְדֵּן וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר: קְחוּ לָכֶם מִן הָעָם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים, אִישׁ אֶחָד, אִישׁ אֶחָד, מִשָּׁבֶט. וְצַוּוּ אוֹתָם לֵאמֹר: שְׂאוּ לָכֶם מִזֶּה, מִתּוֹךְ הַיַּרְדֵּן, מִמַּצַּב רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים, הָכִין שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים וְהַעֲבַרְתֶּם אוֹתָם, עִמָּכֶם, וְהִנַּחְתֶּם אוֹתָם בַּמָּלוֹן אֲשֶׁר תָּלִינוּ בוֹ הַלָּיְלָה. וַיִּקְרָא יְהוֹשֻׁעַ אֶל שְׁנֵים הֶעָשָׂר אִישׁ אֲשֶׁר הֵכִין מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ אֶחָד, אִישׁ אֶחָד, מִשָּׁבֶט. וַיֹּאמֶר לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ: עִבְרוּ לִפְנֵי אֲרוֹן ה' אֱלֹהֵיכֶם, אֶל תּוֹךְ הַיַּרְדֵּן, וְהָרִימוּ לָכֶם אִישׁ, אֶבֶן אַחַת, עַל שִׁכְמוֹ, לְמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל. לְמַעַן תִּהְיֶה זֹאת אוֹת בְּקִרְבְּכֶם. (יהושע ד:א-ו)
האבן שהורמה מתחת למדרך רגליהם של הכוהנים נושאי ארון הברית נישאת-נסמכת על שכם, מאצילה עליו מטהרתה וקדושתה. חוץ ופנים, מקרוקוסמוס ומיקרוקוסמוס, מתאחדים, מתלכדים, במיזוג מושלם של אדם ויקום לישות אחת. וְהָרִימוּ לָכֶם אִישׁ אֶבֶן אַחַת עַל שִׁכְמוֹ. זהו רגע של התרוממות, התעלות, משכמם ומעלה, שלו שותף כל העם כולו. אבן זו שניטלה מאמצע הנהר היא סמל לאבן השתייה שעליה הוּשְׁתָה תבל ובשמה נבראה. אבן זו היא הגיא שנפתח בלב ים, היקום שקם בין כתפי הבורא, העיר שהושכנה לבטח בין זקיפי ההרים. על הערכים שהיא מייצגת עומד העולם.
שנים-עשר נציגי השבטים נושאים כל אחד את אבנו על שכם, בזהירות, בדאגה ובאהבה, כמו שנשא הבורא את הבריאה בין כתפיו, כשהקימה מהתוהו, כמו שחפף על עמו במדבר כנשר על גוזליו. אבן השתייה מסמלת את דאגת האל לברואיו ואהבתו אליהם.
שנים-עשר הנציגים הנושאים את האבן כמו אב את בניו, מניחים אותה במקום הלינה הראשון של העם בארץ - סמל למעברו מתלאות ונדודים אל מנוחה ורוגע, מנגע לעונג, מגלות לגאולה. בין כתפי ה' ישכון, בצל שדי ישב, בין שדי האישה האהובה, רעיה, אם ואחות, ילין.
בתחנה הראשונה בארץ, בגלגל, מקים יהושע מצבה משתים-עשרה האבנים שנלקחו מאמצע הירדן, זיכרון להכרתת מימיו, הד לייבוש ים סוף. שתים-עשרה אבנים נוספות מוקמות על-ידי יהושע כמצבה מקבילה באמצע הירדן, במקום שבו עמדו הכוהנים נושאי ארון הברית:
כִּי יִשְׁאָלוּן בְּנֵיכֶם מָחָר לֵאמֹר מָה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לָכֶם. וַאֲמַרְתֶּם לָהֶם: אֲשֶׁר נִכְרְתוּ מֵימֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵי אֲרוֹן בְּרִית ה', בְּעָבְרוֹ בַּיַּרְדֵּן, נִכְרְתוּ מֵי הַיַּרְדֵּן. וְהָיוּ הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לְזִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם. וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ, וַיִּשְׂאוּ שְׁתֵּי עֶשְׂרֵה אֲבָנִים מִתּוֹךְ הַיַּרְדֵּן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ, לְמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּעֲבִרוּם עִמָּם אֶל הַמָּלוֹן וַיַּנִּחוּם שָׁם. וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים הֵקִים יְהוֹשֻׁעַ בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן, תַּחַת מַצַּב רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים, נֹשְׂאֵי אֲרוֹן הַבְּרִית, וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה. (יהושע ד:ו-ט)
גל אבנים בלב המים, וגל אבנים בפתח הכניסה לארץ. וכי אין שם המקום גִּלְגָּל מנציח את הגל הכפול? באיזון בין ים ליבשה שנקבע בבריאה, בהידמות אמצע היקום לקצותיו שתחול במלואה באחרית הימים, תלויה יציבותו של העולם.
שפה ברורה
בתיאום בין רכיבי חגורת הכתפיים, מערכת אחת מכתף אל כתף, תלוי חוסנו של הגוף. באיחוד בין שנים-עשר השבטים תחת מנהיגם, העומד בינם לבין אלוהים, תלויה הצלת העם וגאולתו. אִישׁ אֶבֶן אַחַת, עַל שִׁכְמוֹ, לְמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל. אבן השתייה מתפצלת ונכפלת לשתים-עשרה אבנים - סמל לאיחוד העם סביב ארון הברית. נשיאתן על השכם, העברתן והקמתן כמבנה אחד בגִלגל מסמלות את התלכדות השבטים והתחברותם לעם אחד בארץ אחת.
לפי הכתוב, הבגידה באחד והסגידה לאחר היא הסיבה לפורענויות הרבות שתבואנה על עם ישראל בהמשך - פילוגו, מלחמותיו, גלויותיו. אך לפי הנביאים, יום יבוא, שבו יכירו כל העמים כולם באל האחד ויביאו, הם עצמם, את עם ישראל לארצו:
וְאָנֹכִי (רואה) מַעֲשֵׂיהֶם וּמַחְשְׁבֹתֵיהֶם, (הנה) בָּאָה (העת) לְקַבֵּץ אֶת כָּל הַגּוֹיִם וְהַלְּשֹׁנוֹת וּבָאוּ וְרָאוּ אֶת כְּבוֹדִי. (...). וְהֵבִיאוּ אֶת כָּל אֲחֵיכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם...עַל הַר קָדְשִׁי, יְרוּשָׁלַ ִם... (ישעיהו סו:יח, כ)
מצרים עצמה תבורך כעמו של אלוהים (שם יט:כד-כה) ותבנה לו מזבח בתווך ומצבה בקצה:
בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִזְבֵּחַ לה' בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם וּמַצֵּבָה אֵצֶל גְּבוּלָהּ, לה'. (שם יט:יט)
כל העמים כולם יהללו את אלוהים, לב אחד, פה אחד, שכם אחד:
כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים, שָׂפָה בְרוּרָה (שנוקתה, שנופתה, שהופרדה מהרע והנה היא ברה, צחה וטהורה), לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה', לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד. (צפניה ג:ט)
שָׂפָה - שפת דיבור המניעה את השפתיים שתוחמות את הפה, אך גם חופם של מים (בראשית כב:יז; יחזקאל מז:ו) וקצהו של מקום ישוב (שופטים ז:כב). הביטוי שָׂפָה בְרוּרָה מרמז אפוא לאותו גבול חד בין מים ליבשה שפריצתו עלולה להביא על תבל מבול והרג:
הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ, נְאֻם ה', אִם מִפָּנַי לֹא תָּחִילוּ, אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם, חָק עוֹלָם וְלֹא יַעַבְרֶנְהוּ, וַיִּתְגָּעֲשׁוּ וְלֹא יוּכָלוּ, וְהָמוּ גַּלָּיו וְלֹא יַעַבְרֻנְהוּ. (ירמיהו ה:כב)
בנאום אלוהים מהסערה שבספר איוב, נועל הבורא בבריח ובדלתיים את הים המתפרץ מרחם התהום:
וַיָּסֶךְ בִּדְּלָתַיִם יָם, בְּגִיחוֹ מֵרֶחֶם יֵצֵא. (...). וָאֶשְׁבֹּר עָלָיו חֻקִּי וָאָשִׂים בְּרִיחַ וּדְלָתָיִם. וָאֹמַר: עַד פֹּה תָבוֹא וְלֹא תֹסִיף וּפֹא יָשִׁית בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ. (איוב לח: ח, י-יא)
כמו הים, ילד פרוע ומורד שקיבל שיעור, כך גם ישראל ולאחריו העמים ילמדו לכבד את חוקי המוסר שנקבעו בעת שנורתה אבן הפינה של היקום. דלת מפה ודלת מפה, וביניהן הים שהוכפף לחוק האל, הושקט וטוהר מטומאת התוהו.
שאול, המלך הראשון, נועד לעמוד, יחד עם שמואל, ככל גדולי האומה, בין העם לאלוהים, לפתוח פרק חדש בחיי ישראל תוך המשכת מעשה הבריאה:
לוֹ [לְקִישׁ] הָיָה בֵן וּשְׁמוֹ שָׁאוּל, בָּחוּר וָטוֹב, וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ, משִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה, גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם. (שמואל א, ט:ב)
שאול נבחר (בָּחוּר) כדי לייצג את טוב הבריאה (וָטוֹב), להיאבק בכוחות התוהו (הָרָעָה), למחקם, לנצחם ולחדש את תפארת בראשית:
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם: אַל תִּירָאוּ. אַתֶּם עֲשִׂיתֶם אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת אַךְ אַל תָּסוּרוּ מֵאַחֲרֵי ה' וַעֲבַדְתֶּם אֶת ה' בְּכָל לְבַבְכֶם. וְלֹא תָּסוּרוּ כִּי אַחֲרֵי הַתֹּהוּ אֲשֶׁר לֹא יוֹעִילוּ וְלֹא יַצִּילוּ כִּי תֹהוּ הֵמָּה. (שם, יב:כ-כא)
באלילי התוהו, האין, הריק אין שום תועלת, אך בניגוד להם, אלוהים, באמצעות מקורבו שאול, זרועו המבצעת, יביא להצלה. זהו המסר בפיו של שמואל. אין הנבחר למלך רק גבוה, מורם מעם, חיצונית, כי אם גם בעל כושר לעמוד במרכזו, בתווך, ולהובילו לישועה. רמז לתכונותיו המבטיחות של שאול כמושיע מצוי בסמליותו של הביטוי מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה. שאול, ככל בחירי האל, מזוהה, הוא עצמו, עם אבן השתייה. על כתפיו מוטלת משימת הגאולה, לא רק של עם ישראל כי אם גם של כל אומות העולם, כדי שיעבדו את ה' שְׁכֶם אֶחָד. תחילת שלטונו של שאול היא תקופה מבטיחה המרמזת על עידן המשיח. אך לרוע המזל זמנה קצר.
