"ותטענו בגבולנו"

אם נבדוק היטב, נראה שכמעט כל החגים ביהדות קשורים בבני- אדם. זיכרונות של ניסים היסטוריים וימי סליחה וכפרה. מעט שונה הוא ט"ו בשבט שהוא חג הפונה החוצה אל הטבע אל עולם הצומח.

ט"ו בשבט הוא חג החנטה של פירות האילן. הואיל ובט"ו בשבט כבר יצאו רוב גשמי השנה ופירות האילן מתחילים לחנוט, לכן נקבע החג להיות ראש השנה לאילנות.

בדורות האחרונים נתפס החג דווקא עם שני עניינים אחרים של העץ: הנטיעות בט"ו בשבט ואכילת הפירות בסדר ט"ו בשבט. אם נרחיב מעט בעניין חשיבות הנטיעה, נמצא גם את חשיבות סגולתה של הארץ. החג מבטא את הקשר ההדוק של עם ישראל לארצו המתחדשת.

מובא במדרש: "אחרי ה' תלכו ובו תדבקו, וכי אפשר לבשר ודם לעלות לשמים ולהדבק בשכינה... אלא מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחילה הדא הוא דכתיב 'וייטע ה' אלוקים בגן עדן', אף אתם לא תתעסקו אלא במטע תחילה הדא הוא דכתיב 'כי תבואו אל הארץ ונטעתם'" (ויקרא רבה כ"ה, ג').

עולם הצומח מתחדש בכל שנה ושנה, זרעים נזרעים באדמה, החיטה גדלה ונקצרת, ענפים גדלים על העצים מניבים פירות ואז מתכנסים לשנת חורף ומשירים את כל עלוותם.

הנטיעה היא ההשתרשות בקרקע. היכולת של העץ לגדול לגובה ולהניב פירות בשפע היא בזכות אותם שורשים הנטועים עמוק במעבה האדמה. הנטיעה היא ההכרה בכך שהעץ אינו נמצא רק על הקרקע, אלא גדל לעומקה. הארץ אינה רק אמצעי לגדל בה אילנות, כמו שהעץ עצמו אינו רק אמצעי להוציא פירות.

במובן מסוים, העץ הוא הפרי של הארץ - הוא המגלה את כוחה של הארץ ומוציא אותם אל הפועל. כשם שפירות העץ מוציאים לפועל את טעמו של העץ.

בתפילת מוסף של שבת אנו מתפללים "תעלנו בשמחה לארצנו ותטענו בגבולנו", שני שלבים קיימים בתהליך הגאולה: הראשון העלייה לארץ והביאה אליה. השני הצורך לנטוע - "תטענו בגבולנו". אין לך כמצוות הנטיעה שהיא אופיינית להלך רוחה של המסורת היהודית.

התורה מציינת בהדגשה בספר בראשית (כ"א, ל"ג) על אברהם אבינו שנטע אשל בבאר-שבע. מדוע נטע אברהם את העץ? הגמרא במסכת סוטה (י', ע"א) מוסיפה ואומרת שהוא לא נטע רק אשל אחד בלבד, הוא נטע בוסתן עצי פרי כדי ליהנות בהם את אורחיו. הנטיעה באה להראות לנו את מידת החסד שהייתה טבועה באברהם.

אף הברית שבין עם ישראל לארץ ישראל נוצרה בזכות מעשה הנטיעה כפי המובא במדרש רבה לספר בראשית (פרשת לך לך פרשה ל"ט): "בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהריים וארם נחור ראה אותם אוכלים ושותים ופוחזים אמר: הלוואי לא יהא לי חלק בארץ הזאת, וכיוון שהגיע לסולמה של צור ראה אותם עסוקים בניכוש בשעת ניכוש ובעידור בשעת עידור אמר: הלוואי והיה חלקי בארץ הזאת.

אמר לו הקב"ה: 'לזרעך אתן את הארץ הזאת'". על מנהג שהיה קיים בשעתו בעם ישראל מתארת לנו הגמרא במסכת גיטין (נ"ז, ע"א), כאשר נולד תינוק שתלו ארז לכבודו, שנולדה תינוקת שתלו תורנית (עץ ברוש או אורן או שיטה) וכשהיו נישאים קיצצו אותם (את העצים) ועשו מהם חופה. חשיבותו של העץ הייתה לא רק למאכל, אלא כגורם המסייע לאדם בצרכיו האישיים.

מכאן הננו למדים, שהנטיעה היא יצירה אלוקית, יצירה שעלינו לשמרה וחלילה לנו להשמידה. היא בנוסף להיותה פעולה המפריחה את הארץ, מהווה המחשה לשאיפת העם להכות שורשים באדמתו.