ונוס בפרווה בתיאטרון הבימה

הצגה מאתגרת ומטובלת בהרבה סקס, תשוקה גלויה לתיאטרון, בצד יצרים חבויים המגיעים לחשיפה, מעלה תיאטרון הבימה בהצגה-אורחת "ונוס בפרווה". המחזאי דייוויד אייבס עושה לנו "תיאטרון-בתוך-תיאטרון",ובבימויו של אילן אלדד הוותיק - הקהל חש כמו חלק מהעלילה.

לתוך משרדו של מחזאי לאחר יום מתיש של אודישנים, בהם התייאש ממציאת שחקנית למחזהו החדש, פורצת צעירה לוהטת, מתנשמת, שמתנצלת על שאיחרה למבחן.

המחזה שהוא כתב מתבסס על ספרו החושני האירוטי של ליאופולד פון מאזוך, בנוסח המזכיר את "50 גוונים של אפור". אך בניגוד למין שעומד במרכז הספר האחרון - כאן אנו חוזים בהתרחשויות בכמה מישורים: עכשווי, מציאותי, בו הבימאי הצעיר רוצה להעיף בעדינות את הצעירה החוצה, ולחזור בשקט הביתה. בעוד היא, משדלת אותו, תרתי משמע, להקריא יחד עימה חלק מהטקסט, כשהוא ישמש בתפקיד המחזאי שבתוך המחזה. בכך, מומחשת התיאוריה שהלבוש של השחקן - הוא אופיה של הדמות.וכך הוא והיא נכנסים לדמויות שבמחזה בתוך מחזה, על כל הסטיות והאיפיונים שלהן.

בהמשך, המחזה מתפרש למישורים הזויים, דימיוניים, כשהדמיון והמציאות מאבדים את הגבול ביניהם. וכך, הצופים מקבלים מנה של תחכום ברוטב סקסי, עם הרבה חומר למחשבה, ולשאול את עצמו - היכן המציאות והיכן הדמיון? כי הגבול ביניהם מתערבל...

ליאת אקטע היא כוכבת מדהימה. כבר כששיחקה בהבימה בהצגת "טקסי" לפני כעשור, כבשה לב כל בנוכחות הבימתית הבולטת שלה. גם כאן, תחילה כשהיא משחקת אותה מסכנה ואפילו בורה וחסרת ידע, חיש מהר היא זורמת עם הטקסט, ונענית לאתגר להפוך לשולטת בגבר, שבמחזה-בתוך המחזה אוהב סאדו-מאזו. בדיוק כפי שהיא הבינה עוד בטרם הגיעה למבחן, כשקראה היטב את המחזה ואת ספרו של פון מאזוך.

השליטה שלה, בעזרת יופיה המצודד, החן הרב והקסם האישי, הכביכול "פרחי", כשלאט-לאט היא הופכת את הבימאי לשפוט שלה, והעיקר, קולה הנהדר, המגיע גם לקצה האולם - בעזרת כל הכישורים הדרמטיים, היא הליבה והלב של המחזה. לעומתה, רוי מילר, גם הוא בעל ניסיון של משחק בהבימה ועוד, מאז סיים את סטודיו יורם לוינשטיין ב-2007, נאה מאד, ומתאים לתפקיד היוצר המהוסס, בראשית צעדיו כמחזאי. כמו כל גבר צעיר, אינו יכול לעמוד לנצח מול מיתקפת החושניות של השחקנית שבאה לפתחו. כך הוא נופל ברשתה, ומגיע עד לתחתית תוך חשיפת מאוויו האפלים ביותר מהסוג המזוכיסטי.

שני השחקנים מעולים בתפקידם, עיצוב הבמה של מאיה פלג מפתיע בכל רגע, יחד עם התלבושות של דידי אופק, כשעל המוזיקה אחראי טל בלכרוביץ', דור שני למוסיקאים, וכשעל הלשון העסיסית, הבוטה והעכשווית אחראית יעל רונן. הסוף של ההצגה, הוא המפתיע ביותר, ומעניק לה את החותם הברור לאופייה ומהותה. לא נכנסנו לכל הסיטואציות המתחלפות במהירות ובקצב הנכון, כדי לא לקלקל, כי ברור שהקהל ינהור לפנינה תיאטרונית זו. הצלחת המחזה בברודווי והפיכתו לסרט בימים אלה בפאריס בבימויו של רומן פולנסקי מעידה על כך.

שאפו ל"הבימה" על התעוזה להעלות הצגה שמרכיביה הנועזים מאפשרים גם מחשבה אינטלקטואלית, מבלי לרדת לטעם הנמוך של סדרות הריאליטי הנפסדות.