אתמול בבוקר (יום ד', 15.1.13) ישבה ח"כ מירי רגב (ליכוד) בראש ועדת הפנים של הכנסת, ואמרה בפסקנות: "לא ייתכן שתושבי גבעת עמל יזרקו לרחוב". הדברים נאמרו שלוש שעות לאחר שאותם תושבים שבהם מדובר - הרצל וקטי ציון ושלושת בניהם הבוגרים - קיבלו מחברת אלעד 1.75 מיליון שקל, פינו מרצונם של הדירות ועברו לבית מלון, על חשבונה של אלעד.

רגב, וחברי כנסת אחרים, התלהמו במשך שעה שלמה, מבלי לדעת כנראה, ששעות מספר קודם הסתיים בהצלחה מו"מ בין משפחת ציון לבין אלעד, התושבים קיבלו כסף ופינו מרצונם ארבע דירות - דירה שהרצל ירד מאביו, ועוד שלוש דירות של הבנים, שנבנו בניגוד לחוק, כפי שקבעו כל בתי המשפט.

חברי הכנסת דב חנין וניצן הורוביץ אפילו לא שאלו את עצמם שאלה פשוטה: להיכן נעלמה קטי ציון? מדוע אותה אישה נסערת, שהופיעה לפני שבוע בישיבת הוועדה והטיחה האשמות קשות באלעד וברשויות, לא הופיעה הפעם לישיבת הוועדה? התשובה פשוטה: היא לא הופיעה, כי קיבלה את מבוקשה ואת הכסף, ויצאה לבית מלון לנוח, על חשבון אלעד.

הח"כים גם לא שאלו את עצמם מדוע הופיע פתאום בישיבת הוועדה שחקן חדש, אריה ציון, אחיו של הרצל, ומדוע טען ש"ריסקו את אחיו לאדמה והצמידו לו אקדח לרקה". מדוע לא הופיע הרצל עצמו לישיבה? מדוע לא התלונן במשטרה על איום ברצח? התשובה פשוטה ודומה: הרצל ציון קיבל את כספו ויצא עם אשתו למלון.

מדוע בכלל הופיע פתאום אריה ציון לישיבת הוועדה? לו התענינו הח"כים, היו מקבלים תשובה פשוטה: הוא עדיין לא פינה את דירתו הלא-חוקית בגבעת עמל, כי המו"מ בינו לבין אלעד, על הסכומים שיקבל, עדיין לא הסתיים.

לישיבה הופיע גם תושבת אחרת, רבקה חיילובסקי, שטענה כי רק הח"כים יגנו עליה, וכי תחכה למפנים "עם סכין ביד". זה נשמע כמו איום ברצח, אבל חברי הוועדה עברו על כך לסדר היום. בדוח המפורט שמסרה הוועדה לתקשורת לא נאמרה מילה על דרישותיה הכספיות ועל מעמדה החוקי.

זה לא הפריע כמובן לח"כ הורוביץ לטעון ש"אין כל כך הרבה מקרים שבהם התושבים צודקים". אמנם, בתי המשפט פסקו אחרת, אבל הורוביץ יודע כמובן יותר טוב מהם.

רגב וח"כ איילת שקד התלוננו על שנציגי רשות מקרקעי ישראל לא הגיעו לישיבה. הן כנראה לא תפסו, שהתלונה שלהן שומטת את הקרקע מכל הטיעונים שלהן ושל התושבים שנשארו בגבעת עמל: אם מזמינים את נציגי הרשות, זה רק משום שהקרקע בבעלותם. או כך, הרי שלתושבים אין שום זכויות.

על הדיבורים ההזויים של רגב ועמיתיה אפשר לומר את הפתגם הידוע: אם העובדות אינן מתאימות לתיאוריה, אוי ואבוי לעובדות.