אל תוך דירה מעוצבת בסופר-עכשוויות, מלאה ביצירות אמנות שלא כל אחד יכול לעכל, פוגשים את פרנסואיה פיניון, מובטל, מסכן, עם הערכה עצמית נמוכה, שקיבל עליו לשמור על דירת הפאר עבור הסנדק שלו, אותו לא ראה מאז היה תינוק. ששון גבאי, כמסכן שלא מרגיש בדיוק בבית בתוך כל הפאר, מבקש מאיש מס ההכנסה (פיני טבגר העושה ברהיטות ובשכנוע רב תפקיד של טיפוס שכזה) שיערוך עליו בדיקה, על מנתי שכל הסובבים אותו יחשבו שבטח הוא מסתיר הון, ובשל כך, ישנו את יחסם אליו כאל נחות ויכבדו אותו. ולאחר שהלה משתכנע לשתף עמו פעולה - העסק מתגלגל.
ששון גבאי, שחקן דרמטי מהמעלה הראשונה (השוחט ב"זונה הגדולה מבבל" שעלתה בקאמרי) מרנין את הלב במשחקו הכל כך נפלא הגורם לנו לצחוק מכל רפליקה שלו. מה גם, שהמתרגם הוא אלי ביז'אווי, שכל תרגום שלו הופך כל יצירה לעוד יותר שנונה. לדירה מגיעה מעצבת הפנים, שמיד מחבבת את ה"מיליונר" לכאורה (נתי קלוגר החתיכה השופעת), וכך גם מכרכרת סביבו גרושתו מארי (פלוראנס בלוך, שהמיבטא המקורי הצרפתי שלה ממצק את הקשר של המחבר לצרפת מולדתו) שכל רצונה הוא לסחוט ממנו מאות אלפים כדי שבן זוגה, שבעטיו התגרשה, יפתח עסק.
פיני טבגר מעולה כמפקח המס, שהולך עד הסוף עם המשימה שקיבל, ומתחיל לחקור את כל מי שקשור באמת לפרנסואה. כולל את המעצבת המעצבנת, שאילן דר, הסנדק האלגנטי המרשים שמגיע לפתע, מגדיר אותה כך בפליטת פה. כן הוא חוקר גם את אשתו לשעבר של פרנסואה, מארי, ואת השכנה המקסימה מלמעלה, אולגה (הדס קלדרון, בתפקיד עסיסי, קומי בביצוע נהדר ובשטף דיבור ברוסית עם המאהב שלה). כך גם שלום שמואלוב המצוין הכה רפרזנטטיבי, מושלם לתפקיד מנהל הבנק, שמשנה את יחסו ללקוח שלו וידידו, בהתאם לדמות אותה הוא מתחזה להיות. מלקוח דחוי, ללקוח מבוקש. מה שמסביר כיצד מנהלי הבנקים הגדולים שלנו, נפתו להעניק הלוואות של מיליארדים לפנים היפות והטיפוס הנחמד שכיום גרר את כל בעלי המניות בארץ להפסדי ענק....
העלילה מתפתחת בקצב, כשבימויו של לסלי לאוטון הבריטי מהדק אותה ללא אפשרות להניד עפעף, והמהפך שחל בהתייחסות כולם למסכן שפתאום נחשב לעשיר - הוא הוא הביקורת השלילית ביותר לצביעות החברתית שפושה בעולם כולו. הביקורת מגיעה לשיאה, כשלקראת הסוף חל שוב מהפך, אותו לא נגלה, ואיזה שינוי חל בהתייחסות לפרנסואה - שמעמיד מראה מול פרצופינו, עם הכותרת: דע מאין באת ולאן אתה הולך! כי תוך כדי חילופי המצבים והסיטואציות, אנו בעצם רואים את עצמנו, ומקבלים חומר למחשבה (בנוסף לשעה וחצי של התענוג והכיף) מה בעצם יש לנו בחיים, ומה בעצם חשוב בהם.
בנוסף למשחק המשובח של כל השחקנים, עם הדיקציה המושלמת והמחוות בעלות המשמעות, הרי התפאורה שעיצבה אנה זיו מוכיחה על קשר הדוק לתולדות אמנות המאה העשרים, כשבשנות הששים יצר ג'ים דיין עבודות שכללו פטישים וכלי עבודה, ולוקאס סאמארס התפרסם בפסלים עשויים מסמרים, שחזרו והוצגו במוזאון גוגנהיים שוב לפני כשנתיים. כך שהקונטמפרארי ארט (אמנות בת זמננו, בניגוד למודרניזם, מראשית המאה העשרים) מצויה בכל מטר בסלון המעוצב על בימת תיאטרון בית לסין. יש ברפליקות במחזה מעט הבעת ביקורת על לאן פנתה האמנות, והאם הפכה לאמנות שימושית, במקום למשהו רוחני ואסתטי.
בקיצור, פרנסיס ובר, עטור הצלחות בכל מחזותיו, סרטיו והתסריטים שכתב (כמו ל"כלוב העליזים", "ארוחה עם אידיוט" ו"הבלונדיני עם הנעל השחורה") מבטיחים לצופים שעה וחצי מענגת, ברמה כמו שרק מחזותיו של נואל קוארד היו בזמנו. כמו קצפת על תותים.
