תערוכה: ארוגים בתודעה

תערוכת הטקסטיל העכשווי בישראל במוזאון א"י, מותחת את גבולות תודעתנו על מהות הטקסטיל. לא עוד ליצירת בגדים, שטיחים, כיסוי רהיטים או וילונות, אלא אמנים עכשוויים המתייחסים לטקסטיל כחומר ליצירתם ומעמידים תערוכה יפהפיה ומפתיעה זו.

בדיוק כמו ציורי הקיר במערות מהתקופה הפרה-היסטורית, או התפתחות הכתב במהלך ההיסטוריה, כך גם התפתחות הטקסטיל, הבד, היא חלק מתולדות התרבות האנושית, עם תפקיד לא פחות חשוב מהנזכרים לעיל בפענוח תולדות האנושות. הבד כיסה איברים מוצנעים, כמו של אדם וחוה בגן העדן. הבד שימש במהלך ההיסטוריה כעדות למעמדו של הלובש אותו. כתונת הפסים שהעניק יעקב ליוסף – הייתה סמל להיותו רם ונישא מכל אחיו ואהוב מכולם על אביו.

במהלך המיתולוגיה היוונית תופס הבד חלק חשוב באירועים דרמטיים ביותר. כמו השטיח שארגה פנלופה בציפיתה לאודיסאוס, ומדי לילה הייתה פורמת אותו מחדש, כדי לא להינשא לאחד ממחזריה העקשנים. כך גם השמלה שהעניקה מדיאה לכלתו החדשה של בעלה יסון שגירש אותה, והייתה טבולה כולה ברעל.

השימוש בטקסטיל התרחב והסתעף לתחומים רבים, מעבר למסורתיים, של לבוש ושטיחים. עשרות שנים בד הפיברגלס שימש כחומר ממנו צופה גוף העץ של המטוסים, וכן ההגאים של המטוסים, כמו במטוסי המוסקיטו בחיה"א הישראלי בראשיתו. מקור המילה "טקסטיל" הוא ביוונית, ופרושו אריגה. ממנה נגזרה המילה "טקסט" על שום הכתב הצפוף כמו האריגה.

הבגד היה לסמל. אך לא רק. אמנים במאה העשרים השתמשו באריגים ליצירת אמנותם. כך מגדלנה אבקנוביץ' הפולניה, מגדולי הפסלות בעולם, מחוסר אמצעים לרכוש חמרי ציור לאחר מלחמת העולם ה-2, ארגה בעצמה בדים מסיבים עבים, ומהם יצרה פסלים מונומטליים, כמותם לא היו ואין דומה להם. רוברט ראושנברג בשנות הששים והשבעים השתמש בבדים כחלק מיצירותיו-ציוריו הרפויים.

הבגדים היו תו זהות של הלובש אותם. למלך הייתה תמיד אדרת רקומה ומפוארת. לרומאים – הטוגה המפורסמת של הפאטריקיים. וכך, אם רוצים ללמוד על מהלך ההיסטוריה – יש להתחשב בתגליות ארכיאולוגיות של בדים, בדיוק כמו לשברי כדים עתיקים, שבעזרתם יכלו לפענח את סוד השפות הקדמוניות. הטלית, הפרוכת ושאר השימושים הדתיים ביהדות משמשים אף הם כנושא יצירות בתערוכה במוזאון א"י.

ההתייחסות בעולם כולו לתרבות הבדים, לטקסטיל, כחשובה כמו כל אמנות אחרת, מוכחת בתערוכות הרבות המוצגות לא רק במוזאונים הגדולים לעיצוב, אלא גם למשל, בתערוכת האריגים והבדים לאורך כל ההיסטוריה, שנפתחה בסתיו האחרון במוזאון המטרופוליטן (ה- M.E.T ) בניו-יורק. האולמות ההומים מלאי המבקרים בתערוכה, העידו עד כמה הקהל שוחר האמנות מתייחס בהערכה למימצאים מהעת העתיקה ועד ימינו, וחלקם בתולדות התפתחות הטקסטיל.

דוגמה נוספת להתייחסות לטקסטיל כלאמנות היא התערוכה העומדת להיפתח בשבוע הבא במוזאון ישראל בירושלים - "שפת הלבוש – ארון הבגדים היהודי" והמוקדשת לתולדות הבגד היהודי במהלך ההיסטוריה ובקרב כל הקהילות - ומהווה אף היא חלון מרתק לתולדות התרבות שלנו, וכיצד היא באה לידי ביטוי בהתפתחות הלבוש.

במוזאון א"י ברמת אביב, התערוכה מתמקדת ביצירות אמנות המבוססות על השימוש באריגים ובדים כיצירה בפני עצמה, תוך שילוב טכניקות חדישות של צילום, הקרנת וידאו על העבודות, שימוש בחומרים מלבד הכותנה, הפשתן, הצמר והיוטה, באריגה, סריגה, תפירה, קליעה - גם בחומרים כמו סיבים סינטתיים, לייקרה, מתכת, זכוכית, פלדה ופחמן. התוצאות מדהימות ביופין ובמקוריותן. לעיתים דו מימדיות, ולעיתים תלת מימדיות.

על השפעת מלחמת המפרץ והסקאדים נוכחים ביצירותיה הרקומות כשטיח קיר של נועה אשכול. למראה יצירותיה של אסתר שניידר, שעשויות כעין וילונות מנוצות טווס, שיער מלאכותי חוטים ופרנזים של וילונות, שיש בהם משהו קמאי, באיזכור אלמנטים דתיים מקסיקאיים, נשאלת השאלה מדוע נפקד בתערוכה מקומה של בל שפיר, היוצרת משיער זנבות סוסים יצירות ייחודיות ובלתי שגרתיות אף היא. יצירתה של עינת אמיר "ממפה", העשויה כרישום שניתק מהקיר והפך בעזרת חוטים, קטיפה, רישום והדפסה, ליצירה תלת מימדית – גם היא מתקשרת לעבודותיה של בל שפיר שאינן נוכחות בתערוכה.

חגית קרקובסקי מציגה "איש קש" – העשוי סיבי צמר, נצרים ועץ המתאחדים לכעין דמות, פסל. עביר עטאללה הדרוזית משתמשת בצילום חלקי גוף של בנותיה, עליהם מונחים מארגים בסגנון מופשט מודרני, כשנושא הצילומים מכיל מסר על מעמד האישה בחברה הדרוזית. יפה ומרתק כאחת.

גילי אבישר ביצירה התלת מימדית "טבח", מתייחס לשפיכות הדמים ב-2011 במהפכה במצרים, תוך שימוש בבדים, פניני פלסטיק, צבעי שמן של הדגל המצרי וסרטי סאטן. יצירותיה של שירי כנעני העשויות הדפס רשת על בד סינטתי הן המדהימות ביותר ביופין. כך גם מיוחדת במינה ומרשימה בעיצובה היא עבודתו של גיל יפמן "מדוזה" – פסל תלוי מהתקרה העשוי סריגת קרושה ומכיל אלמנטים נשיים ביותר. פסל הדורש מחשבה והרהורים על יחסו האמביוולנטי של האמן לדמות האישה – פתיינית וטורפת כאחד.

דבורה מורג בפסלי בד השקים שלה, מזכירה לי פסלים שראיתי בגלריה סאצ'י בלונדון לפני שנה, ומחברת אותה במהודק לאמנות סופר-עכשווית ברמה הגבוהה ביותר.

קשה לפרט את כל המוצגים הנפלאים ושמות היוצרים, לכן חובה לבקר בתערוכה המדהימה, החדשנית, השכלתנית והממחישה איזה כוחות יצירה מופלאים קיימים בתוכנו, היוצרים יצירות שלא צריך להיות אמן או בוגר אוניברסיטה כדי להבינן ולהתרשם מהם עמוקות. הן חודרות לכל לב ולוכדות כל עין.

שאפו למוזאון ארץ ישראל, ולאוצרת אירנה גורדון.