בשנים האחרונות המושג "אכילה רגשית" תופס יותר ויותר מקום, הן בקרב הקהל הרחב שהתייאש מניסיונות מהירים של ירידה במשקל והן בקרב מטפלים ממגוון רחב של אסכולות שמעוניינים להציע למטופליהם המתמודדים עם מורכבויות וקשיים סביב נושא האוכל והאכילה כיווני חקירה, התבוננות ואפשרויות חדשות לשינוי אמיתי וארוך טווח לאחר שנים של תקיעות, כישלונות ואכזבה.
הסטטיסטיקה סביב נושא ההרזיה נשארת בעיניה זה 50 שנה - רק שלושה אנשים מתוך 100 מצליחים להרזות, להגיע למשקלם האופטימלי ולהישאר במשקל זה לאורך שנים רבות. בראייתי, העיסוק, המחקר, והרצון שלנו לטפל בחיבור הייחודי בין האוכל והאכילה לבין הרגשות שלנו, יכול ומצליח להבהיר נקודות חשוכות, נוגע מטענים רגישים ומשיל בהדרגה ובעדינות שכבות של מעטפות הגנה בדמות ההשמנה והשומן.
הנושא בו אנו עוסקים הוא רחב ביותר, אולם אם נוכל לבודד את עצם התהליך הבסיסי של ה"אכילה רגשית" ניתן לראות בה תהליך מהיר ואוטומטי המורכב מכמה שלבים המתרחשים ב"מהירות האור":
- אירוע המתרחש בתוכנו או בסביבתנו המפעיל אצלנו שינויים רגשיים (למשל מפגש עם אדם קרוב);
- שינוי בעוצמת רגש מסוים (למשל כעס / שמחה "קפצו" למשל מעוצמה של 2/10 לעוצמה של 8/10);
- החיבור בין אירוע לשינוי הרגשי יכול לגרום למספר תהליכים שנעים בין תגובה אוטמית (Reaction) של דחייה למשל של החיבור שנוצר ועד להכלה מלאה של החוויה כתהליך המאפיין יכולת של מתן מענה (Response). שני הקצוות הללו משאירים מקום באמצע לאין ספור צורות של תגובות ומענים כאשר אחד מהם הינו הדחקת החוויה (חווית החיבור בין אירוע לשינוי בעוצמת הרגש) אל עבר ה"לא מודע";
- החוויה המודחקת "תדווח" / "תציג" את עצמה בצורת וויסות רגשי באמצעות אכילה רגשית והתנהגות זו גם תאפשר לחוויה המודחקת להישאר במרחק מסוים שמחד לא תסכן את הנפש ומאידך לא תתרחק רחוק מדי לעבר מחוזות בהם לנפש לא תהיה קשר לחוויה.
העבודה שלי כמטפל בתחום האכילה הרגשית מבוססת על שלושה עקרונות מרכזיים: - אכילה רגשית איננה בעיה שצריך לפתור או מחלה שיש צורך להירפא ממנה. אכילה רגשית היא דרך תקשורת ייחודית וחשובה לבטא חוויה עמוקה וככל הנראה לא הצליחה להתבטא בדרך אחרת;
- לעיתים, עצם הביטוי של החוויה דרך אכילה רגשית, יצמצם את האפשרות לביטוי חוויתי בדרכים אחרות שחלקן יכולות להוות סכנה גדולה יותר באותו רגע (למשל ביטוי סומטי "טהור" של חוויה "נפשית", כלומר התקף חרדה "שיחליף" התקף אכילה);
- האתגר הטיפולי המרכזי הוא למצוא איזון בין דרכי ביטוי החוויה השונות, כך שאכילה רגשית היא לא מחד הדרך המרכזית ולא מאידך "משהו" להימנע ולפחד "ממנו", אלא אחת מהדרכים לצד דרכים אחרות חלקן "פרימטיביות" יותר וחלקן "מתקדמות" יותר.
בהשקפתי, הרגע של ה"אכילה הרגשית" מהווה רגע של מפתח, רגע של הזדמנות נדירה. באותו רגע שאנו קולטים שמתרחשת (גם רגע לפני או רגע אחרי) אכילה שאיננה מרעב פיזי וקונקרטי ברור ומוחשי. ישנה הזדמנות אמיתית לבדוק איזה מפגש ביני לבין עצמי. אני מפספס, ונפתחת הזדמנות לחזור להיות בחיבור עם עצמנו. לכן, ההתייחסות שלי איננה מגיעה מרצון להכחיד את האכילה הרגשית, אלא להשתמש בה כשער לאותנטיות שלי.
מעבר לזה, תחום מרכזי בטיפול באכילה רגשית, עוסק בתפקיד השומן. בעבודה שלי עם מבוגרים וילדים, נוכחתי כי לשומן אותו אנשים עוד בילדותם המוקדמת עוטים, יש תפקידים הישרדותיים חשובים רבים היוצרים שפה באמצעותה האדם מעוניין להשפיע על סביבתו למשל:
- האדם ירצה ליצור חייץ בינו לבין אדם קרוב וזאת באמצעות השומן על-מנת לא להיבלע בתוך אדם זה (מטופלות שהבינו לאחר שנים שעצם היותן עם עודף משקל מסייע להן להימנע מיחסי מין עם בעליהם);
- האדם למשל ירצה "להוכיח" שהוא דואג לעצמו במקרים שהוא מרגיש הזנחה, והשומן יבטא אכילה מדאגה לעצמו (מטופלים שנפגעו מיחס משפיל מאדם קרוב "יארגנו" עודף משקל שיבטא סימן לסביבה שאדם זה איננו צריך הזנה מבחוץ והוא מספיק מוזן מבפנים);
- השומן יבטא מרד של הילד כאשר הוא פוגש פאסדה משפחתית "מושלמת", כאשר בתחושתו הדברים אינם כפי שהם נראים כלפי חוץ וכי הוא עצמו אינו יכול להשתתף ב"הצגה" זו (כלומר הילד יציג את ההשמנה שלו כ"תיאטרון גוף" שמטרתו הצגת קונפליקט פנים-משפחתי שנושאו קשור למקצב בו המשפחה מתנועעת, כאשר ישנם ילדים שקצב מהיר (יסודיות, חריצות, מושלמות, דיוק) אינו מתאים להם ואין להם דרך אחרת להאט את המקצב, אלא בדרך של השמנה).
מניסיון אישי, ככל שאני עוסק בשאלה של תפקיד השומן, אני מוצא עוד ועוד תשובות שמצליחות להבהיר את מורכבות הדברים. באחד הדיאלוגים שאלתי אותו המון שאלות, כמו מתי הוא נולד, באיזה נסיבות ועוד. ואז שאלתי אותו מה תפקידו והוא אמר לי שהוא התרמוסטט שלי, שהוא מווסת את ההתקדמות שלי בקצב הנכון והמדויק לי. השומן אמר לי שהוא מטפורה ליכולת שלי להשתנות. מצד אחד אני יוצר שינוי, מתקדם, מתפתח (אנרגיית העשייה שלי) ומצד שני אני עושה עבודה של "הכנת הכלי" להכיל את תוצאות השינוי (אנרגיית הנוכחות שלי).
השומן שלי סיפר לי, כי כאשר אין איזון בין שתי האנרגיות, הוא מגיע על-מנת לסמן לי לחזור שוב לאמצע. תמצית הדיאלוג כפי שאני מביא אותה פה, אפשרה לי להיות בחמלה יותר גדולה ואף בהבנה מתוך חיבור גוף-נפש, כי ה"דבר הזה" (למשל שומן או מחלה) אותו אנו רוצים לסלק מאיתנו, להיפטר ממנו מה שיותר מהר, הוא הוא המדריך הגדול שלנו לדייק ועד שלא נכיר אותו לעומקו הוא יתעקש לא לוותר עלינו ולהמשיך להעביר לנו מסרים שהינם חיוניים לחיינו.
אנשים רבים שואלים אותי: "בסדר, אבל מה עושים עם כל המידע הזה שמתקבל, איך מארגנים, נרפאים, נרגעים?". מעבר לקושי שלי להסביר במילים את המשמעות של קשר טיפולי פסיכותרפיסטי מאסכולה כזו או אחרת במהלכו אנשים עוברים שינויים משמעותיים בחייהם, ארצה להציע לקוראים תרגול (יש לי קושי עם המונח "כלי") העוסק במודעות ומחבר חלקים רגשיים לחלקים התנהגותיים, תרגול אותו אני מכנה "פסק זמן רגשי".
כאשר אני מזהה שאינני בטוח אם אני רעב או לא, או שאינני בטוח ברצון שלי ב"תוספת / מנה שנייה", אני יכול לקחת לעצמי דקה מול שעון (ולהכין לכם שעון באזור האכילה) ולאפשר לכם בדקה הזו להיות עם כל הרגשות, מחשבות, תחושות גוף, זכרונות, אסוציאציות, אנרגיות, חוויות שעולות. לאחר דקה בידקו: אם אתם רעבים - תאכלו, אם לא - אל תאכלו. אם אתם עדיין לא יודעים - קחו לכם עוד דקה של "פסק זמן רגשי" וכך הלאה.
אין לי אשליות. שינויים הקשורים לאכילה רגשית והשמנה צריכים את הקצב שלהם ולכל אחד יש את הקצב שלו או שלה והם מבטאים אינטגרציה בין מדעי הרוח, החברה והאמנות לבין מדעים מדויקים. דרך ה"אכילה הרגשית" מציעה לראות את ההשמנה "אחרת" וכל יציאה שלנו מחוץ לקופסה היא תחילתו של מסע לעבר העומקים בבסיס החיבורים הישנים בין אוכל ורגשות.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
