ייתכן שעובדה זו מסבירה את העלייה בציונים. חלק ניכר מן השופטים שנסקרו נמצאים במערכת רק שנים אחדות, וכמה מהם - חודשים בודדים. הם צעירים, נמרצים ומלאי רצון טוב; הם עשויים להיות פחות יעילים מעמיתיהם המנוסים יותר, אך יעילות יכולה וצריכה להירכש לאורך זמן. מזג שיפוטי הוא קודם כל עניין של תכונות והרגלים, ואת זה הרבה יותר קשה לרכוש. מכאן, שהוועדה לבחירת שופטים עושה עבודה טובה מאוד בבחירת שופטי הערכאות הראשונות: היא מציבה מי שמתאימים לכך מבחינת אופיים, מעניקה להם כלים טובים ואת השאר יעשה הניסיון.

עם זאת, שימורו של המצב ההתחלתי הזה הוא משימה לא קלה. מטבע הדברים, קשה לשמור על ההתלהבות ההתחלתית והזמן גורם לשחיקה. לכן, חובה על הנהלת בתי המשפט לעשות הכל כדי לצמצם למינימום את השחיקה הזאת: בשבתונים, בהעברה בין תחומים, בהעברה בין ערים (כמובן לא בצורה כפויה). ראוי גם לשקול האם אין מקום להגביל תקופת כהונה של שופטים שאינם מקודמים.

את הציון המירבי הכולל - 18 נקודות - קיבלו השופטים הבאים: רון סוקול, בטינה טאובר, אבי כהן, אינעאם דחלה-שרקאווי, יפעת מישורי, גיל דניאל, מנאל חליחל-דיאב, עוז ניר (נאוי), עמי קובו, אורן שגב, דנה כהן-לקח, ישראלה קראי-גירון ודן סעדון.

17 נקודות קיבלו: תומר סילורה, צחי עוזיאל, יצחק יצחק, עפרה גיא, מורן מרגלית, אלעזר נחלון, מיכל ברק-נבו, דוד גדעוני, סיגל אלבו, צוריאל לרנר ואיילת הרץ.

השופטים שקיבלו 16 נקודות הם: אהד גורדון, ריאד קודסי, הישאם אבו-שחאדה, ענת דבי, איתן קורנהאוזר, חנה קיציס, אורית ליפשיץ, נועם רף ורועי פרי.

בתחתית הדירוג נמצאים: יוחנן כהן (15 נקודות), מוחמד עלי (15 נקודות), רמה לאופר-חסון (14 נקודות) ויואב עטר (12 נקודות). באולמו של עטר התחולל אירוע יוצא דופן ואף חמור, כאשר ניכר היה שהוא נותן יחס מועדף לאחד ממנהיגי הפזורה הבדואית. לשופטת כרמית פאר-גינת לא ניתן ציון, משום שהיא לא יכלה לקיים דיונים של ממש, ומיד נעמוד על כך.

כמו בשנים קודמות, גם השנה הציפו הביקורים בבתי המשפט ברחבי הארץ שורה של בעיות מבניות המחייבות פתרון מערכתי. וזה מעבר לבעיה היסודית עליה עמדנו בשנים קודמות: ריבוי עורכי דין, המציפים את בתי המשפט בתביעות מיותרות, קנטרניות ולעיתים כאלו המגלות בורות במקרה הטוב או ניצול לרעה של הליכים במקרה הגרוע.

הראשונה והבולטת ביותר: ריבוי הדחיות והאיחורים. לא משנה אם מדובר בתיקי תעבורה, בימי הקראות או בקדמי-משפט - שופטים יושבים באפס מעשה ומצפים שהצדדים יואילו בטובם להגיע בזמן, אם בכלל. זו הייתה הסיבה לכך שפאר-גינת לא יכלה לדון בתיקי התעבורה שהוגשו לה: כאשר הגעתי לאולמה, כל שהתבקשה לעשות היה לאשר עוד ועוד דחיות, מסיבות שונות ומשונות. עמי קובו, יצחק יצחק ומיכל ברק-נבו נתקלו באותו מצב בימים של הקראות כתבי אישום - אם משום שהצדדים נזכרו רק במועד הדיון שהם רוצים לדון על הסדר, אם משום שסניגורים איחרו ואם משום שנאשמים לא התייצבו. כך גם היה באולמו של מוחמד עלי, שדן בתיקי תכנון ובנייה - מה שמהווה את אחד ההסברים החשובים למגיפת עבירות הבנייה השוטפת את הארץ לאורכה ולרוחבה.

הביקור בשטח מלמד חד-משמעית, שצדק הנשיא אשר גרוניס כאשר הוציא את הנהלים המגבילים מאוד דחיות של דיונים. חשוב ביותר לאכוף את הנוהל, גם במחיר נזיפות בשופטים, עיכוב קידומם ואפילו הוצאה מן המערכת של מי שלא יתיישר. במקביל, יש להעניק לשופטים את הכלים שיאפשרו להם להתמודד עם מי שמאחרים או אינם מוכנים לדיונים: הוצאות כבדות, צווי הבאה שיבוצעו מיידית, תלונות ללשכת עורכי הדין ואפילו פסק דין בו במקום בתיקים אזרחיים.

תופעה שנייה: המון תיקים שבכלל לא ברור מה הם עושים בבית המשפט. ראינו זאת ב"תביעות פח" בביטוח רכב שהציפו את אבי כהן ועפרה גיא; חשוב מאוד שהנהלת בתי המשפט תגיע להבנה עם איגוד חברות הביטוח על העברת התיקים הללו לבוררות מוסכמת. ראינו זאת בתביעות על אי-תשלום אגרת רשות השידור באולמו של ריאד קודסי; גם כאן חובה למצוא מנגנון חוץ-משפטי לטיפול בתיקים הקטנטנים הללו.

תופעה שלישית, שאינה קשורה לשופטים אך קשורה למשפט: מקרה בו נאשם כמעט נאנס בידי התובע והסניגור להסכים להסדר טיעון, עליו שמע לראשונה כאשר הובא לאולמה של רמה לאופר-חסון. זהו מצב שערורייתי, הפוגע בזכות היסוד לייצוג הוגן וכמעט שולל מהנאשם את שיקול הדעת החופשי שלו. מבחינת עורכי הדין - זה רק עוד תיק שצריך לסמן עליו V; אבל מבחינת הנאשם - זה כל עולמו. הן הפרקליטות, הן לשכת עורכי הדין והן הסניגוריה הציבורית חייבות לתת את דעתן על המקרים הללו ולקבוע נהלים שימנעו אותם. וזה סופר-פשוט: כל הסדר טיעון יוגש לנאשם לפחות 24 שעות לפני הדיון בעניינו בבית המשפט וייחתם על ידו לכל הפחות 12 שעות לפני הדיון.

השורה התחתונה: יש שיפור מתמיד במערכת המשפט וניכרות התוצאות של המהלכים המבוצעים בניצוחם של גרוניס, נשיאי בתי המשפט והמנהל מיכאל שפיצר. יש עוד הרבה מה לעשות - גם בתחום היעילות, גם בתחום מראית פני הצדק וגם בתחום הצדק המהותי.