לחיות ולבעוט - החיים כמלכודת <br>

לא יודע לומר מה יש כאן יותר: זעם, מרירות, תסכול, כאב, חוסר אונים ונואשוּת, אך בכל מקרה אתה חש עם כניסתך לספר לאיזו זירה לוהטת שמערבלת את האוויר סביבך. אלא שהיות שהספר הזה ספר ראשון - לפחות הראשון שנמלט משולחן הכתיבה של גברת כהן והגיע אל הדפוס ואל עינינו - אני נוטה לומר לעצמי כי הנה התקבצו כאן כל אותן תחושות שנצברו ובאו באחת לידי ביטוין, והן מופע של משקע רחב ועמוק, מבחר פורץ של תחושות ושנות שתיקה שנבקעו והובילו אליו.

הַבְטָחָה חַסְרַת פֵּשֶׁר

בְּמִשְׁפָּט פּוסְט-מוֹדֶרְנִי

אַךְ גְּבוּלוֹת הָרֶגֶשׁ, גְּבוּלוֹת הַשָּפָה

גְּבוּלות הָעַצְמִי

אֵינָם מִתְפָּרְקִים וְקורְסִים אֶל עַצְמָם.

(מתוך "57", עמ' 79)

כי לא אל עצמם קורסים הדברים שאנו חווים אלא אל תוך עצמנו, ומכאן מטעננו. מטען שאינו קל, ובאווירתו יכול הספר להזכיר - וזה הגוון שהעיר בי כאשר נכנסתי

אליו - סרט קשה לצפייה שבעצם היותו כזה הוא מצליח לרתק אותך ולגרום לך תחושת זיכוך. לא פעם כמוהו כעבודת קולז' של חלקים שהודבקו יחד ויוצרים מהומה סוערת של נושא מסוים, אבל יש להם מִתְאַם שמחבר אותם מתוך רצון להיות נוכח, בר-ביטוי ועַז. ואכן המשוררת חיה ובועטת מדף לדף, באה ומוכיחה ומצדיקה בדבריה את המסגרת שקבעה לעצמה.


כַּמָּה קַל הָיָה לֶאֱהֹב

אֶת הָרֵיחַ שֶׁל עֲצֵי הָאֵיקָלִיפְּטוּס

בַּשָּׁנִים שֶׁבָּהֶן הָיוּ חֲלוֹמוֹת

וּבָרְגָעִים שֶׁהָיְתָה לִי תִּקְוָה

לִחְיוֹת בְּמָקוֹם אַחֵר


כַּמָּה נָעִים הָיָה אָז, מִזְּמַן

לְלַטֵּף לְעַצְמִי אֶת הָעוֹר

שֶׁאוּלַי עוֹד אֶמְסר

אַךְ כָּעֵת יֵשׁ לִי זְמַן

לְהַקְשִׁיב לְקִרְקוּר הַבַּרְוָזִים

שֶׁמְּטִּילִים בֵּיצִים חֲדָשׁות

בַּבּץ שֶׁעַל גְּדַת הַנָּהָר

(מתוך "4. אביב", עמ' 10)


כי התחושה שהצטברה בה היא שאין מוצא. כי האכזבה מן הדברים, גם אלו שנחשבו לחדשים ושונים, כאלה שיש בהם תקווה לטוב יותר מעוררת את המחשבה שהטוב אולי אינו קיים, שהאור שנראה מבעד לחלון הוא אור מזויף, וכי פתח המילוט שנפער במלכודת אינו מוביל לשום מקום. כי החיים אכן אינם אלא קרב מתמשך, קושי בלתי פוסק, וכי הדשא של השכן רק נראה ירוק יותר, חיוכיו הם רק דרך למצוא כוח לחיות את המציאות הנתונה, ואילו היא אינה רוצה להידבק בחיוך המאולץ הזה. כך, במצב זה של חוסר מוצא, ואולי כדי לתת ביטוי לאותה נואשוּת, היא באה, מתוך מרירות, ומציעה בשיר הבא לאמץ חזות שיכולה

לבטא את תחושותיה. וכאילו היא באה להטרים מצב שאולי תהיה צפויה להימצא בו, בחינת "בואו נחיה את הפחד שלנו":


אָז בּוֹא נִתְחַפֵּשׂ לְחַיָּל פוסְט-טְרָאוּמָתִי

מִמִּלְחֶמֶת הָעוֹלָם הָרִאשׁוֹנָה

בּוֹא נִתְחַפֵּשׂ לְפָלַסְטִינִי פָּצוּעַ

מֵהָאִינְתִּיפָאדָה הַשְּׁנִיָּה

בּוֹא נְחַסֵּל אֶת הָאָדָם הַשְּׁלִישִׁי

בּוֹא נִהְיֶה הַגַּלְגַּל הַחֲמִישִׁי

בּוֹא נַזְרִיק אַלְכּוֹהוֹל לִוְרִידִים

שֶׁל הַזְּקֵנָה שֶׁמְּפַחֶדֶת לַעֲבֹר אֶת הַכְּבִישׁ

בּוא וְנַבְהִיל אותָהּ עִם קוּרֵי עַכָּבִישׁ

בּוֹא נִפְרֹץ לְחֲדַר-נִתּוּחַ

נִמְצֹץ לָאִישׁ הָרָדוּם אֶת הַדָּם

וְאַחַר כָּךְ נִזְרֹק אוֹתוֹ אֶל הַיָּם

(מִתּוֹךְ "6. פּוּרִים בִּשְׁכוּנַת הַדָּר בְּחֵיפָה", עֲמ' 13)


כך בא חוסר האונים ומבקש לרסק אותנו, לעשות אותנו זועמים, משתוללים, אלימים, כי לא פעם אכן כך מתבטאת נואשות וחוסר התוחלת של האדם לשנות ולהיטיב במערכות הקיימות השונות, והוא נדחף לבעוט במה שנקרה בדרכו. אפילו ישו הידוע, שלא פעם אחת מופיע בספר, על-אף שיכול ללכת על המים מבלי לשקוע לא הצליח כמסתבר להמתיק אותם, ולחיו השנייה לא הביאה גאולה לעולם. המחשבה שהדברים יכולים להיות טובים יותר, כאלה שמצדיקים את הקיום, מעבר לתשוקה לחוות לטובה את החיים, אינה אלא מצביעה על כך שאנו יכולים להיות טובים ושונים לטובה מכפי שהם מתרחשים סביבנו, וכי אנו זכאים למצב שיאפשר לנו לחוש עצמנו טובים יותר, חכמים יותר, זכאים ליותר ממה שיש לנו, ממה שאלו כבלים מתירים לנו לחוש ולהיות.


גֵ'ימְס בּוֹנְד מְבַקֵּר אוֹתִי בַּלַּיְלָה

הוּא חָתָן

מְשׁוֹרֵר

וְנָבִיא

_ _ _ _ _

הוּא יַסְבִּיר לִי לְאַט וּבְשֶׁקֶט

שֶׁיֵּשׁ בְּעוֹלָם רֹעַ מֻחְלָט

וַאֲנִי זֶה הַצַּד הַטּוֹב

וּמָה שֶׁלֹּא יִהְיֶה

אֲנִי

תָּמִיד

זֶה

הַצַּד הַטּוֹב

(מתוך "20", עמ' 29)


והשאלה היא כמעט רטורית: האם ייתכן שינוי ממשי ומשמעותי כלשהו? - אלא שאם נסקור את ההתרחשויות של הדורות שחלפו מאז שחר ההיסטוריה ועד כה, הלא נמצא כי הטירוף שלט במרבית המקרים וברוב העידנים סביב הכדור הלוהט הזה שנקרא ארץ, שנוצר בו כך או כך ואולי שלא במתכוון אורגניזם חי שצמח מבלי להבין לבטח את סוד צמיחתו ואת המטרה שלמענה צמח. אפילו מי שלפי הדברים יצר אותו החליט לפחות פעם אחת להשמיד אותו, ורק הבטחתו לא לעשות זאת יותר, אולי כדי לא להיות משומעם במשך עוד מיליון שנה, מונעים אותו לעת עתה מהחרבתו פעם נוספת. לפי כך נראה שתהליך הקיום המוכר לנו אינו יכול להביא על עצמו שינוי לטובה, כל עוד אנו, שחקניו, לא נבין לשם מה באנו לכאן ולא נשתחרר מן הדחף הנואל להשמיד את עצמנו.


הֵן גַּם הַדִּי-אֵן-אֵי הוּא עֵדוּת

לְמֵאוֹת אוֹ אַלְפֵי שָׁנִים

בָּהֶן עוֹבֵר אֶצְלֵנוּ

אֶלֶמֶנְט זָר

וְאַף אָדָם אַחֵר

לֹא נִכְנַס

וְאוּלַי זוֹ מַחֲלָה, אֲבָל זוֹ לֹא מַחֲלָה

כִּי הַנָּשִׁים שֶׁלָּנוּ יוֹלְדוֹת

וְהַגְּבָרִים שֶׁלָּנוּ הוֹרְגִים

וְהַתִּינוֹקוֹת הַקְּטַנִּים מַכְחִילִים

וְלובְשִׁים הַבָּעַת פָּנִים מַבְעִיתָה

כָּל פַּעַם עִם רֶדֶת הַלַּיִל

(מתוך "32", עמ' 47)


וכך כותבת שירה כהן ב"אחרית דבר", בין יתר הדברים, באשר למלאכת הספר: "ההחלטה לאגד את השירים המופיעים כאן תחת הכותרת 'מלכודת' מציעה להתייחס אל השירים כאל אוביקטים שהם מעין 'רדי מייד', המגלם את אירוע המלכודת כאופן חוויה או התבוננות אותו ניתן 'למסמר' אל דפי הספר. פעולה זו היא תגובה לעייפות מסוימת הנובעת מהמפגש החוזר עם מערכת זו, ומסמנת את התשוקה לנטרל מעט מכוחה - אך גם את ההיקסמות מעצם פעולתה." (ההדגשות הן שלי: י.כ.א.) - הנה אלה אכן הדברים, ובטרם נהפוך לרִיק ולחידלון היא מבקשת:


לֶאֱטֹם אֵת הַפְּתָחִים שֶׁבַּגּוּף,

לִפְנֵי שֶׁהֵם יִתְקָרְבוּ אֶל עַצְמָם

וְהַבַּד הַמְּלֻכְלָךְ יְגָרֵד -

הֵיכָן שֶׁרֵיחוֹת מְשֻׁנִּים

יוֹדִיעוּ

שֶׁכְּבָר לֹא אֶפְשָׁרִי

לְצַיֵּר קָלִיגְרַפְיָה בַּעֲרָבִית סִפְרוּתִית

שֶׁתִּהְיֶה יָפָה

מִכָּל הַמִּלִּים

שֶׁל הַמְּשׁוֹרֵר הַקַּדְמוֹן,

שֶׁכָּתַב אֶת הַמִּלָּה

"נִצַּחְתִּי".

(מתוך "51", עמ' 73)


ואכן, נראה בעליל שמערכת זו הקרויה חיים והמערכות הפועלות בתוכה יוצרות את הרצון שלא לקחת בה חלק, וכפי שכתבתי בתחילת רשימתי, עוצמת הדברים והבעיטה הזועמת שבהם יכולות לאחוז בך. לפי כך דומני שאין די בַּשוּרות המעטות אותן הבאתי לכאן במסגרת הרשימה, גם לא יהיה די עד שתחווה, אתה הקורא את הספר כולו ותמצא עצמך נתון לו ומהרהר בו, ואולי חש קתרזיס מסוים זורם בך. ועל אף זאת אומר מה שאמרתי במקום אחר: בכל ספר יש רצון לאמירה, ויוצר או יוצרת יכולים ליצור דמות או מצב למען האמירה הזאת, לחדור אליהם ולהביע דברים מתוכם, ואין זה נכון בעיקרון לראות את המחבר או המחברת כבן דמותו של המתואר, על-אף שאלה מוצאים עצמם בתוכו ויוצקים את תובנות חייהם לתוכו. עם זאת, התחושות בספר יוצרות את השפעתן, אבל בכל זאת מבלי לוותר על המחשבה שבספר אחר של הגברת שירה כהן אפשר מאוד שתיווצר על ידה אווירה אחרת, מתוך היגד אחר, ותהיה בהירה ומעוּדדת יותר, והיא אף מותירה לנו רמז לכך:


"אַתָּה מְרַחֵף עַל פְּנֵי הַמַּיִם"

אָמַרְתִּי כְּשֶׁדִּלַּגְתָּ מֵעַל הַשְּׁלוּלִית

וְלִטַּפְתִּי אֶת שְׁנֵי הַכְּלָבִים הַשְּׁחֹרִים

שֶׁבָּאוּ לְבָרֵךְ אוֹתְךָ לְשָׁלוֹם

"שֶׁלֶג לֹא יֵרֵד הַשָּׁנָה,

קַיִץ נִצְחִי מִתְקָרֵב עוֹד מְעַט"

אָמַרְתָּ כְּשֶׁהַקֶּשֶׁת צָצָה פִּתְאום

(מתוך "64", עמ' 86)


ייתכן שהכלבים השחורים הם כלבי אפוקליפסה שבאו כזוג להחליף את פרשי המוות ולנסות להושיט יד לשלום, אבל גם אם לא אני יכול להמליץ על קריאת השירים האלה - על-פי דעתי האישית הצנועה כמובן - מתוך היותם כאותו כתב אשמה וקובלנה כנגד החיים, המוכתבים לנו כפי שהם מוכתבים ונעשים כאלה גם בעוצם ידינו. ומתוך כך שיש גם מי שכותב על הצד הלא אוטופי שלהם, על הדברים האפלים שבהם ולא על הירוק והזהוב. ועל המלכוד הרע ולא רק על רטט

ההתאהבות. ודורש מאתנו להיאבק בכל צעד מחדש על עצם קיומו של העולם, שנראה מכאן מוטל בספק בעטיינו.

אך עם כל זאת, ולמרות פרשנותי הנתונה, שנכתבה מתוך תחושת וחווית הקריאה שהותיר בי ספר השירים שמוסמרו כאן, כדברי המחברת, לאחד, ואני בדרכי הרגשית-חוויתית והלא דידקטית בבואי אל הקריאה - ייתכן מאוד שנמצא דברים אחרים בספרה הבא של גברת כהן, שיביעו עוצמות אחרות ואולי אכן לא אבדה תקוות העולם - כי אף על-פי כן ולמרות הכול הנה במעבה העננים הקודרים "הקשת צצה פתאום".