|
|
|
לידה באמצע ההלוויה של מרן זצ"ל
|
|
|
| "מאז שהייתי בת 6, אחרי מלחמת ששת הימים, חלמתי לעלות לארץ. ברוך השם כל הילדים הגיעו לפנינו, רובם התחתנו והם גרים כאן... ארץ ישראל זה הבית שלנו, זה המקום שלנו. חוץ לארץ זה המקום של הגויים, ואילו ישראל זאת המתנה שלנו מהשם" | |
|
|
|
ד"ר ג'ויס נולדה בטורונטו שבקנדה והיא נישאה לבעלה, אברך במשרה מלאה, לפני 37 שנים. לבני הזוג חמישה ילדים וגם נכדים. לישראל הם עלו בשנת 2012 היישר לשכונת הר נוף שבירושלים.
למה בחרתם לעלות ארצה?
"מאז שהייתי בת 6, אחרי מלחמת ששת הימים, חלמתי לעלות לארץ. ברוך השם כל הילדים הגיעו לפנינו, רובם התחתנו והם גרים כאן. יש לנו בן רווק, שהתארס לאחרונה והוא גר בטורונטו. אבל שאר הילדים הקימו את משפחותיהם כאן. ארץ ישראל זה הבית שלנו, זה המקום שלנו. חוץ לארץ זה המקום של הגויים, ואילו ישראל זאת המתנה שלנו מהשם. ברוך השם זכינו".
לעיסוקה כרופאה היא הגיעה כשהייתה בת 37, עת החלה ללמוד רפואה. "אני נחשבת רופאה צעירה", היא אומרת, "אחרי שהבן החמישי שלנו נולד, החלטנו שנעשה דעת תורה לגבי לימודי רפואה. כששאלנו הייתי כבר בעלת משפחה, אם לילדים. הייתי מיושבת, לא הייתי צעירה ומושפעת. הרב ששאלנו אמר שזה דווקא יהיה טוב אם תהיה רופאה בקהילה שלנו".
באמצע החיים, החלטת שאת רוצה להיות רופאה?
"בגיל 7 החלטתי שאני אהיה רופאה, אבל זה לא הסתדר. התחתנתי וברוך השם הילדים באו מוקדם, אז החלום נשאר קצת מאחור. בשלהי שנות ה-30 שלי התחלתי להגשים אותו".
למה דווקא רפואה?
"רציתי להציל אנשים ונמשכתי גם למציאת פתרונות לבעיות ביולוגיות. מה גם שהיה לילדיי רופא ילדים נהדר ורציתי ללכת בדרכיו". מאז שהחלה לעבוד כרופאה, הגשים גם בעלה את חלומו להיות אברך במשרה מלאה. "זה היה החלום שלו, וכך שיתפנו פעולה".
לפני כשנתיים הגיעה המשפחה לשכונת הר נוף. "קיבלו אותנו כחלק מהקהילה", היא משתפת, "בעלי התחיל ללמוד בכולל, בו כולם התנהגו כאילו הוא היה שם תמיד, ואני פגשתי נשים נהדרות. הצטרפתי לקבוצת נשים שנוסעת כל יום שישי לקבר רחל, והן הפכו לחברות טובות. בנוסף, יש לי פה קרובת משפחה שעלתה לפנינו, חברה טובה וגם משפחת המחותנים שלי. הקהילה עצמה בהר נוף מאוד מיוחדת. זאת קהילה מלאה במצוות ובחסד. יש פה הערכה לתורה ולמצוות, ועניין החסד בין אדם לחברו, זה משהו לדוגמה ולמופת. בית הכנסת שבו אירע הטבח הוא מקום די מרכזי, שלא רק מתפללים בו אלא גם מקיימים שמחות. כל אחד מהקהילה נכנס לבית הכנסת לעיתים קרובות, אם לשמחות ואם לתפילות שבת".
לאיחוד הצלה היא הגיעה כאשר נתקלה במתנדבים בהלוויה של מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל. "הייתי בהלוויה של הרב עובדיה יוסף זצ"ל וראיתי פרמדיקים בגאולה", היא נזכרת, "אמרתי להם שאני רופאה ברפואה דחופה, ואם הם צריכים, אני יכולה לתת יד. הם הסכימו וכך הייתי איתם בהלוויה. הם ביקשו שאצטרף לבית הקברות, אבל באמצע הנסיעה קיבלנו קריאה לקבלת לידה, וכמובן הלכנו ויילדנו. מאז אני מתנדבת באיחוד הצלה".
אלו תגובות את מקבלת?
"כולן חיוביות. כולם מתייחסים אליי בכבוד. המתנדבים האחרים קוראים לי ד"ר ג'ויס, לא בשמי. אני יותר מבוגרת מהם, כך שאני מרגישה שהם כאילו בניי. המתנדבים והחובשים עושים עבודת קודש. הם אנשים מסורים ונחמדים, זאת זכות לעבוד איתם. המטופלים שמחים מאוד לראות רופאה חרדית. הם מרגישים שאני יכולה להבין אותם יותר, כיוון שאני אחת מהם. אני שמחה שאני יכולה ללוות אותם בחיים, זאת זכות".
|
|
|
|
|
שחיטה לשמה [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
| "ראיתי במיון מקרים טראומתיים אבל לא הרגשתי ככה. פה זאת שחיטה, ואילו למיון מגיעים מקרים קשים של תאונות. אנשים ששונאים אותנו, שרוצים להרוג את כל היהודים, שחטו אותם" | |
|
|
|
את בוקרו של יום רביעי, כ"ה חשוון, ד"ר ג'ויס אינה שוכחת. היא התארגנה לקראת יום עבודה, עד ששמעה את הדיווח ברדיו. "הגעתי לסלון וכמעט פתחתי את הסידור להתחיל להתפלל, אבל אז שמעתי ברדיו דיווח על ירי ברחוב אגסי, עם פצועים קשים", היא מספרת, "רצתי לרכב ונסעתי לשם במהירות. לקחת לי פחות מדקה להגיע לשם, כיוון שהמקום קרוב לביתי. בדרך התפללתי שאהיה שליחה טובה, ושאוכל לעזור למי שרק צריך. לא חשבתי שיהיה עוד ירי, ושלמעשה זה עדיין לא נגמר. כשהגעתי היה שם שקט מוחלט. ראיתי מישהו פצוע יושב על המדרכה, כשעל ידיו תפילין. התחלתי לטפל בו. בזמן שטיפלתי בו, המחבלים היו בפנים. שוטר שיצא מבית הכנסת אמר לנו ללכת, מכיוון שיש עוד יריות. לקחנו את המטופל ורצנו. זה היה ניסים ונפלאות שהוא הצליח לקום. העלינו אותו על אמבולנס והוא נלקח לבית החולים.
"נשארתי בזירה ועזרתי לטפל בשוטר הדרוזי, זידאן סייף, שנפטר אחר כך מפצעיו. הוא שכב על הכביש, כשהוא פצוע אנוש, וכמובן טיפלתי בו. אחר כך קבעו את מותו. לבית הכנסת עצמו לא נכנסתי כיוון שלא אישרו לאף אחד להיכנס, חוץ מאנשי זק"א".
איך המקום נראה באותם רגעים?
"בהתחלה היה ריק לגמרי. אחר כך הגיעו בני משפחה, שוטרים ואנשים נוספים. המשפחות לא ידעו מה קורה עם קרובי משפחתם, והם המתינו בחוץ. ידעתי שהם כבר לא בחיים, אבל לא רצינו להאמין. כולנו ידענו שהארבעה נרצחו. בכל זאת עמדנו מחוץ למקום וחיכינו. רצו לתת למשפחות תרופות הרגעה, אבל אני אמרתי שאין טעם לתת, כיוון שהם צריכים לדעת מה קורה. אני הייתי איתם בינתיים".
מה עבר עלייך?
"היו שם מראות שאני לא יכולה לשכוח. הרגשתי שעכשיו אני חלק מהגלות של עם-ישראל, שאני משתתפת עם בני-ישראל שסובלים כל השנים מהמלחמות והטרור. עכשיו אני לא בחוץ, אני באמצע. הרגשתי שאני נושאת בעול עם עם-ישראל".
מצאת את עצמך בוכה?
"היה לי קשה מאוד. זאת טראומה שהזכירה לי טראומות אחרות שעברתי בחיי. לכל אחד יש טראומה שהוא נושא, וזה הוסיף על מה שהיה בעבר. הרגשתי קושי אחרי הפיגוע. הרגשתי שאני צריכה עזרה רגשית, וזה לא משהו שקרה לי כרופאה".
את רופאה במיון, ראית דברים קשים בחייך.
"ראיתי במיון מקרים טראומתיים אבל לא הרגשתי ככה. פה זאת שחיטה, ואילו למיון מגיעים מקרים קשים של תאונות. אנשים ששונאים אותנו, שרוצים להרוג את כל היהודים, שחטו אותם. זה טבח של אחים שלי. נכון שראיתי כרופאה פצועים קשה יותר מאלה, אבל הם אחים שלי, וזה היה פיגוע - ערבים עשו את זה בכוונה. האנשים האלה מתו בקידוש השם, זה יותר קרוב לליבי מאלה שטיפלתי בעבר. כשמטופל מגיע לבית חולים ואת לא רואה איפה זה קרה לו, יותר קל לך".
מאז, הלכת לבית הכנסת?
"בעלי לומד ממול כך שאני שם כל יום כמעט, אבל לא הזדמן לי ללכת לבית הכנסת. בעזרת השם בשמחה הבאה אלך".
במהלך ימי השבעה ד"ר ג'ויס הלכה לנחם את אלמנת הרב טרבסקי הי"ד, הרבנית בשי טרבסקי. "הלכתי לנחם שתי אלמנות שאני מכירה, את משפחת גולדברג ומשפחת טברסקי שהיא דודה של אחיינית שלי".
מה אומרים בסיטואציה כזאת?
שומעים, לא אומרים. שומעים איך הרבנית טרבסקי דיברה על בעלה, איזה איש הוא היה. היא זכרה שהייתי איתה אחרי האירוע, היא אמרה לי: 'כן, ניסית לעזור לי'. כשהיא עמדה מחוץ לבית הכנסת, היא רצתה לדעת מה קורה עם בעלה. היא אמרה: 'תגיד לי מי הם, איפה בעלי? תגידי אם הוא אחד מהם'. היא רק רצתה לדעת".
מאז הטבח הנורא הקהילה המגובשת בהר נוף מלקקת את פצעיה ועסוקה בחסד ובחשבון נפש. "כולנו בטראומה ובשוק מהמקרה", מודה ד"ר ג'ויס, "אנו מנסים להתמודד, ולחשוב מה אפשר לעשות, איזה תשובה לעשות? איזה תיקון או זכות אנו יכולים למצוא או ליצור, כדי לצאת מהמצב הזה ושיבוא המשיח. זה איחד את הקהילה, זה איחד את כל העולם היהודי, כמו באירוע החטופים כל העולם התפלל יחד. כל אחד מעם ישראל הרגיש את האסון הזה".
בשבוע שעבר, בכ"ה בכסלו, צוין יום ה-30 לטבח. עבור ד"ר ג'ויס זאת הזדמנות לזכור ולעשות תשובה, "כדי שלא יקרה שוב דבר כזה. זה כמו ניסיון בשבילנו לחזק את הרצון ולשפר את עצמנו".
מה המסר שלך?
"אי-אפשר להבין את דרכי השם. אי-אפשר להבין למה זה קרה, אבל אנחנו צריכים לדעת ללמוד את המסר ולעשות תשובה, כך שאסון כזה לא יקרה שוב. אני מודה להשם שיש לי הזכות לעזור לבנים שלו, בזכות הכישרונות שהוא נתן לי. אני מקווה שאוכל להשתמש בהם רק לקבלת לידות".
|
|