|
|
חנאן אל-חרוב. הזוכה בתחרות [צילום: AP Photo/Kamran Jebreili]
|
|
|
|
|
|
|
|
| "וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם, וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה" (ספר הושע, פרק ב, פסוק יז). | |
|
|
|
|
כמויות המידע האינסופיות הזורמות אלינו, מעשה של שגרה, משפע מקורות המידע וכלי התקשורת - בין אם מדובר בכלי תקשורת אלקטרוניים, בין אם מדובר בכלי תקשורת מודפסים, בין אם מדובר במידע המופץ על-ידי גורמים בעלי עניין, יהיה עניינם בהפצת מידע זה, אשר גורמות לנו להתייחס באופן ציני למידע אינסופי המונחת עלינו, מעשה של שגרה, עניין של יום ביומו, בתכיפות זמן בלתי פוסקת ומתחדשת, ללא הרף.
בשל כך לא ניתנו על-ידי מלוא שימת הלב ושיקול הדעת הנדרש לראשונה כשנתקלתי בידיעה, לפיה מורה, ממחנה הפליטים דהיישה שליד בית-לחם, חנאן אל-חרוב, המחנכת תלמידים, בגיל בכיתות הנמוכות בבית-הספר היסודי במקום, זכתה בפרס של מיליון דולר ארה"ב. מורת בית-ספר יסודי זה, זכתה בפרס הכספי הנכבד, בתחרות בינלאומית לבחירת מורים מצטיינים, מכל רחבי העולם, שהתקיימה זה לאחרונה בדובאי, שהינה אחת משבע אמירויות המרכיבות איחוד האמירויות הערביות במפרץ הפרסי.
חיבור דברים בלתי הגיוני, לכאורה, זה של פליטים; מחנה פליטים ופלשתינים - עניינים המשדרים עוני, תחושות קיפוח וסכסוך פוליטי בלתי פוסק דברים שהינם עניינים בלתי סקסיים ומשדרים חולשה, בעליל, מצד אחד לבין חיבור דברים, בהקשר ובהדבק דברים מותך זה בזה ואחיד של אמירות הנפט העשירה, דובאי, פרס כספי, בגובה של מיליון דולר ארה"ב עניינים המשדרים, מעמד מוכר, עוצמה פוליטית ועושר חסר גבולות דברים שהינם ענייני סקסיים ומשדרים כוח, בעליל, מצד שני, הם הם הנותנים כוח וחיות, לאורך זמן לידיעה זו.
מי היה מתעניין בכלל, במורה פלשתינית ממחנה פליטים זנוח, בשם דהיישה, שלצורך קביעת מיקומו המדויק, צוין בידיעה, כי מיקומו הינו ליד העיר המוכרת, בית-לחם, שבהר-חברון, שזכתה בפרס על הישג חינוכי זה וגם/או אחר? מי היה מתעניין, בכלל, בידיעה שולית, לכאורה, זו, למלא צוין, עוד, בידיעה זו, שמורה פלשתינית זו זכתה בפרס כספי על הישגיה, בתחום החינוך, בסכום כספי נכבד בתחרות לבחירת מורים מצטיינים, מרחבי העולם, בסכום של מיליון דולר ארה"ב ובמיוחד נוכח העובדה שמי שפרשה חסותה על תחרות זו, הינה אמירות הנפט - דובאי?
רק לאחר שצפיתי בטלוויזיה - בפועל ולמעשה - בשיטת הלימוד של מורה אלופה זו, שהצליחה להוריד מפלס האלימות בכיתותיה, בשיטת לימוד ייחודית שפיתחה היא (שאינה רלוונטית לעניין כתבה זו), "נפל לי האסימון". המוח שרגיל לחבר המלים: "מדינה פלשתינית" וגם/או "פלשתינים", בצמוד ובהדבק דברים למלים: "שהידים" וגם/או "אלימות" וגם/או "רצח", סירב מלכתחילה לחבר מלים דוגמת: "מדינה פלשתינית" וגם/או "פלשתינים", בצמוד ובהדבק דברים למלים: "אי אלימות" וגם/או "הפחתת אלימות" וגם/או "סובלנות".
רק לאחר שחלפו מספר דקות והמוח החל להתאושש מהתדהמה שנפלה עליו מחיבור המלה: "פלשתינים" למלה: "סובלנות" וגם/או למשפט: "הפחתת האלימות" וכן הלאה והלאה והחל להשתחרר - אט אט ובלא מעט תדהמה - משטיפת המוח שעברה והממשיכה לעבור עליו, בחודשים האחרונים במהלך "אינתיפאדת הסכינאים" חדרה לתודעה העובדה שבצד הפלשתיני קיימת אשת חינוך - פלשתינית! - הדוגלת בהפחתת האלימות.
המוח החל, ברגע זה, להשתגע, רץ קדימה ואחורה, קיפץ לכל הכיוונים כאחוז אמוק של ממש, שאינו ניתן לריסון, כמו-גם -כשנרגע מעט - החל הוא להסתובב על מקומו באי שקט מופגן, עד שאפילו כמות נדיבה של "ריטלין" ו"ציפרלקס" לא הועילו כדי להרגיעו, מסערת נפש שבאה עליו,שלא בטובתו ושלא ברצונו, פתע פתאום.
אולי, אולי יש עוד פתח-תקווה לשינוי בחבל ארץ זה? אולי בכל זאת ונגד כל הסיכויים - יפרוץ פה השלום? מי יודע, אולי בכל זאת, הרי ממילא הכל כאן משוגעים לגמרי?, שאל עצמו הלב בערגה ספוג מרורים ואכזבות, כלא מאמין. ואז נזכרתי בצירוף המלים: "פתח-תקווה".
ב"ויקיפדיה" מצאתי שמדובר בפסוק מאחד הספרים הנכללים בתנ"ך והושע שמו. גיליתי מידע נוסף ולפיו מקור השם בספר הושע וכן, כי: " המתיישבים הראשונים של פתח תקוה התכוונו בשנת 1872 להתיישב בסביבות העיר יריחו, ובכך להגשים את הנבואה המוזכרת בספר הושע בהקשר לעמק עכור הנמצא באזור זה. השם אותו בחרו המייסדים היה ביטוי לתקווה כי ניתן להפוך מקום מקולל ליישוב פורח. בסופו של דבר רכישת הקרקע בעמק עכור לא התבצעה. המתיישבים הגיעו לשפלה, רכשו את אדמות הכפר הערבי אוּמְלָבָּס וקראו למושבה החדשה בשם שתוכנן למושבה ביריחו - "פתח תקוה" ".
עד כאן "ויקיפדיה", אבל הכתבה עוסקת במורה הפלשתינית, חנאן אל-חרוב והעובדה שמורה אצילה ויפת-נפש זו - כן. כן. ערבייה. פלשתינית. אצילה. יפת נפש והכל, בצוותא חדא, עם "ואו" החיבור, כאשר גם "פאשיסטים" כמוני, אינם מוכנים שידביקו להם תוית גורפת וכוללנית של "שונאי ערבים", בהכללה רבתי ושונאיהם לתיאבון - מחנכת ילדים, רכים בשנים, שטרם נשטפו בשטיפת-המוח של שנאה מוחלטת ליהודים, ישראל, יהדות וציונות, מבינה שאלימות אינה דרך-חיים וסובלנות וחיים בהרמוניה, הינם דרך החיים הראויה, העדיפה והרצויה בחיי היומיום.
אז בואו נסיים בנימה אופטימית זו ואין לנו, אלא לברך המורה אצילת הנפש והאמיצה, חנאו אל-חרוב, בבראוו עליכ והלוואי ויתגשם על כולנו צבאח אל ורד ואליסמין.
בשביל לשמוע הדהוד של תוכניות המטכ"ל ושל...
