בשבת האחרונה אירועי התרבות "נפלו" עלי בצרורות. גם קונצרט קאמרי במוזאון תל
אביב בחמש אחר-הצהריים, גם "סינדרלה" האופרה שהחלה לפי שעון הקיץ בתשע בערב, ובשעות הצהריים המוקדמות ביקור חולים באסותא. "עשיתי חושבים" שאולי זה קצת כבד עלי ובשיחה טלפונית ביטלתי את מופע הערב במשכן האמנויות. אבל, תוכניות לחוד והשתלשלות אירועים לחוד.
בקונצרט המוזאון פגשתי את חבריי הוותיקים מרחובות, עיר מגורי בעבר. למשמע ביטולי את האופרה הם הרימו גבה. מה? השתגעת? הם אמרו לי, "בואי נעשה יחד אתנחתה קולינרית ב'פסטל', המסעדה במתחם המוזאון, ניטיב ליבנו בארוחה עם יין ונסתער עם תגבור אנרגיות על האופרה".
מה עושים? הרי כבר ביטלתי את הכרטיס שהיה טמון מבויש בכיסי על-מנת להביא אותו לקופה בחזרה לפי בקשתם. גלגלי מוחי עבדו בקצב רצחני כיצד לצאת מהמבוך הזה ומהבושה שחבריי לא היססו לרגע לנהוג מרחובות ולחוות את הכל עד חצות, ואילו אני תל אביבית הגרה במרחק נסיעה של מספר דקות מהמוזאון מתנהגת כמו קשישה.
"שמרו לי מקום, אצטרף אליכם עוד כמה דקות" סיננתי לעברם ובריצת אמוק הגעתי לקופה על-מנת לבטל את הביטול בתקווה שמקומי נשמר ליד חבריי. אלוהים עזר לי כנראה. הכרטיס לא נרכש על-ידי אחרים ובכמה הקשות על המקלדת ולרווחתי הכל הוחזר למצבו הקודם.
תוך מספר דקות מצאתי עצמי יושבת ליד החבורה הוותיקה אותה אני כל כך אוהבת, מעיינת בתפריט המגוון ובוחרת לבסוף סלט עשיר מלווה ביין איכותי עם חטא הקינוח המשותף לכולנו, המורכב מכמה טעמים, פיתוי שאי-אפשר לעמוד נגדו ותהיינה ההשלכות גרועות ככל האפשר.
ניסיונות הנעה לאחר שריפדנו את קיבתנו בקרם דה לה קרם, שמנו פעמינו לאופרה של רוסיני "לה צ'נרנטולה", עיבוד לסינדרלה בסגנון הומוריסטי, קריקטוריסטי, מעין קומדיה דל ארטה. צחקנו ונהנינו למרות שהאופרה נמשכה שלוש שעות, ארוכה קצת מדי. ובכל זאת לא הצטערתי על החלטתי לבטל את הביטול. לא חשתי בעייפות ולאחר שיחה קלה עם חבריי נפרדנו ואני צעדתי לעבר המפלס העליון של חניון גולדה, אל מכוניתי. השעה הייתה לאחר חצות, והמכוניות התקדמו לעבר היציאה בקצב סביר. נכנסתי למכוניתי והפעלתי את הקודן. האורות פעלו, הרדיו פעל, מנוע המכונית נדם. ניסיתי שוב ללחוץ על הקוד, הבהובים קלים נראו על הקודן אך המנוע בשלו, משותק.
הייתכן שנעשיתי סנילית ושכחתי את מספר הקוד? אולי צריך קודם ללחוץ על המספר ורק לאחר מכן על הכוכבית? אולי ההפך? רגע, אולי כדאי לתת למכונית מספר שניות להירגע ורק לאחר מכן לנסות שוב. אולי המצבר שבק חיים? אבל לא, המפתח הראשי פתח את הדלת, הרדיו פעל, לא ייתכן. ניסיתי שוב ושוב, הסתכלתי סביבי, אחרוני החונים כבר עזבו ואני נותרתי לבדי בחניון כאשר השומר גם הוא סיים כנראה את משמרתו ונעלם.
השעה רבע לאחת בבוקר. לא נעים. לא רציתי להטריד אף אחד בשעה מאוחרת כזו. נעלתי את המכונית והחלתי לצעוד לעבר בית המשפט בתקווה לתפוס מונית פנויה. הגעתי לדירתי לאחר חצי שעה נוספת ומרוב האירועים של היום והערב, לא הצלחתי להירדם. לילה לבן.
על הבוקר, הזמנתי מונית לחניון המוזאון. בעקשנות החלטתי שכנראה טעיתי במספר הקוד ושוב ניסיתי להפעיל אותו ללא הצלחה ואז הרמתי ידיים! הסתכלתי סביבי, במקום שומר אחד היו שלושה. הם התבוננו בי ברחמנות וכל אחד יעץ לי להזמין מומחה או לגרור את המכונית למוסך, ואני, גרוני יבש וכל שרציתי היה לשבת וללגום את קפה הבוקר עם כעך בריאות או אפילו עוגייה קטנה.
"תודה, ספסיבה" אמרתי להם, "אבל אני עושה הפסקת קפה בבית אסיה. תשמרו על המכונית שלי שלא תיסע לשום מקום". וכך נפנפתי "להתראות" לחבריי החדשים וצעדתי לבית הקפה בבית אסיה, מקום שהיה כמעט בית שני שלי במשך ארבע שנים כאשר למדתי גרמנית במכון גתה. כן, היתרון היה שזו "המדינה שלי", סביבה מוכרת, פלוס גדול בעת מצוקה.
כספת מסתורית כאשר נרגעתי עם הקפה והכעך החלתי במתקפה. "גלגלתי" מספר אנשי מקצוע שמתמחים בקודנים, מצאתי אחד שנשמע לי סימפטי והבטיח להגיע תוך 45 דקות. "נטרול קודן עולה 350 ש"ח אמר לי ועוד 200 ש"ח עבור קודן חדש". שיחה מהירה עם חברת הביטוח שלי הבהירה לי שגניבת מכוניתי אינה מותנית בקודן. אפשר בהחלט לוותר עליו. "אוקיי, אני זקוקה רק לנטרול" הדגשתי לבחור הקודני בשם גיא. "תודיע לי מתי אתה מתקרב ואחכה לך בחניון".
לאחר שעה וחצי "בגלל פקקים" הגיע גיא עם הציוד הנחוץ. כעבור עשרים דקות נוטרל הקודן. יופי, נשמתי לרווחה, גיא ניסה להתניע את המכונית ונאדה, לא זזה. הוא פתח את מכסה המנוע, התבונן ולפתע הרים קולו ונזף בי: "למה לא אמרת לי שיש פה כספת?". "כספת?!" מה, יש לי אוצר במכונית ללא ידיעתי? "על מה אתה מדבר?". "הכספת היא מיגון נוסף לקודן" הסביר לי באיטיות כאשר הוא מדגיש באיטיות כל מילה. "את לא מבינה? אם מישהו מצליח לפרוץ את הקודן, הכספת לא מאפשרת לו להתניע את המכונית". "אוקיי, מנין לי לדעת, מה אני מבינה בתכולת המנוע? תסלק אותה גם". "רק עבור הוצאת הכספת אני לוקח 500 ש"ח בנוסף ל-350 עבור נטרול הקודן, אבל בגלל שאני כבר כאן, אקח לך רק 350 ש"ח, סה"כ 700 ש"ח. מעוניינת?".
מה יכולתי לעשות, לסרב? הרי כבר הייתי אסירה שלו. הברירה הייתה להיפרד מהסכום הזה בידיעה ש"עובדים" עלי, או להישאר תקועה בחניון. כמובן בחרתי באפשרות הראשונה עם הצלחה קטנה בהוזלה של 50 ש"ח.
"זה רק כסף" ניחמתי את עצמי, העיקר שהחזרתי לעצמי את השליטה של הניוד ממקום למקום לפי בחירתי ורצוני. חבריי השומרים "פינקו" אותי בכך שלא חייבו אותי לשלם עבור החניה הלילית הממושכת והפעם הם נפנפו לשלום לעברי כאשר אני חולפת על פניהם עם מכוניתי המתוקנת.
צרות קטנות אם חשבתם שבכך הסתיימו הרפתקאותיי, טעיתם. למחרת בבוקר, מלאת תוכניות לפיצוי האתמול האבוד, נכנסתי למכוניתי ולא הצלחתי להתניע אותה. בתוך מאמציי להבין מה קרה, ידיד קרוב טלפן אלי לשאול לשלומי ולשמע קולי המדמם שלח אלי מיד את חברו הטוב, מומחה לתקלות רכב לסייע לי במצוותו. ובכן, המצבר ששירת אותי בנאמנות במשך שנתיים שבק חיים. התנעה זמנית ונהיגה למוסך בליווי המומחה הסתיימה ברכישת בטרייה חדשה בסכום נוסף של 550 שקלים. בינתיים תמו הרפתקאותיי שהסתיימו בנזק כספי בלבד. טוב שהנזק הסתכם במכונית ולא בבריאותי. צריך לקבל את הכל בפרופורציה.
לקונצרט במוזאון, חברתי הקבועה לסדרה חלתה קשות והזמנתי חברה אחרת, ארכיטקטית במקצועה שניסתה ליישר זווית עקומה של מנורה בדירתה, עלתה על השולחן והתוצאה עגומה ביותר. היא ריסקה את ידה ועל מצחה התנוסס חתך ומתחת לעין שטף דם. לנהוג לא יכלה ובנה הביא אותה. והיא שמחה כל כך על ההזמנה לקונצרט הקאמרי והדגישה שלפחות זו יד שמאל ולא ימין.
קודן, כספת, מצבר, מעצבן קצת, אבל לא קריטי, הלוואי שכל הבעיות שלנו תסתכמנה בשלושת המרכיבים הללו. אפילו ההוצאה הכספית המיותרת התקבלה אצלי בסלחנות, אלה הם החיים.
עברו חמישה עשורים ומחצית העשור מאז "חיימקה" החייל, ועוסקים אנו עכשיו בחייל שירה בחברון, בעוד המדינה כולה משותקת
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
