אנשים טובים באמצע הדרך

דרך כלל עוסקות רשימותיי, במדור זה למעט במקרים חריגים בביקורת אודות מחדלים ועיוותים של אחרים, מתוך תקווה המתבדה, דרך כלל כי בביקורת פומבית זו ייבושו עושי העוול וחודלי המחדל וישובו בם מדרכם הנלוזה. נוקט אני במינוח ובמשפט "בלא שום כבוד ראוי", שכן אין כל כבוד אצלי, כלפי מי העוולים עוול וכלפי מי החודלים מחדל במודע ומתוך התעלמות מצרכיהם של אחרים. הפעם, רואה אני לנכון לחרוג ממנהגי. הפעם אני רואה, חובה המוטלת עליי, כלפי ציבור ולכתוב דברים על-אודות אשר ארע לי, אני עצמי, בגופי שלי, לא למען האדרת עצמי, אלא למען שבח הכלל ולומר שבחו שלו, בפניו ברוב עם ובפומבי.

אתמול, מעורב הייתי שלא בטובתי ושלא ברצוני בתאונת דרכים. קרוב הייתי לקפח חיי, מחמת ובשל תאונת דרכים זו והדברים אינם נכתבים, על דרך המליצה. כך כמות שנכתבו דברים כך הוו, אירעו ונתרחשו הם, הלכה למעשה. חסר אונים, כשרכבי פגוע, פגיעה של ממש, נתון הייתי ברכבי, כשאני חוסם נתיב תחבורה ציבורי, במרכזה של העיר, תל אביב יפו. כך היו ונתרחשו דברים, עד שקרוב לשלוש שעות ומחצה, מקרות האירוע (והדבר אינו חלק, מעניינה של רשימה זו), הגיע סוף-סוף הגרר והביא רכבי אל מקום שהביא הוא, אותו.

לא זה הוא עניינה של רשימה זו. הדברים מכוונים כלפי ציבור העוברים ושבים אתמול באחד מרחובותיה הראשיים של העיר, תל אביב יפו, שלא "הניחו" לי ולו גם, לרגע קל. כל כמה דקות, שרבב מאן דהוא ראשו או הכניסה, פלונית, ראשה אל תוככי רכבי, כשמבט דאגה נסוך על פניהם. בקול שואף עזרה ודאגני, ניסרה, בחלל האוויר, השאלה: "אתה בסדר?" או: "אתה צריך משהו?" או: "האם אני יכול/ה לעזור לך במשהו?".

משתכפו השאלות שנשאלתי וגברו "הנדנודים", מרגע לרגע והגרר לא חישב להגיע, כלל וכלל הגפתי חלונות רכבי ושקעתי אל רווחת מיזוג האוויר. מיזוג אוויר זה, הרגיע אותי, קמעה ובידל ביני, לבין החום הנורא, הלחות הבלתי נסבלת ושאון הרחוב. גם אז, לא פסקו "הנדנודים". העוברים ושבים, הקישו על חלונות הרכב, סובבו כף ידם (הימנית, דרך כלל) בתנועת שאלה, כדי לדעת אם נזקק אני, אם לאו, לעזרתם. בתגובה, נענו הם, בזקירת בוהן, כלפי מעלה ללמדם, שהכל שריר, תקין, יציב ואין הרעה שולטת בי, השבח לאל.

מעשה של יום יום ומעשה של מציאות, שבשגרה לצערי, כי רב שמותח אני ביקורת (לעיתים, אף חריפה ביותר), דרך כלל, על מוסדות ולעיתים אף על יחידים.

הפעם מתוך סיפוק יתר מתוך גאווה של ממש, שלא הגענו ל"דרגתם" של תושבי קרת, דוגמת העיר, ניו-יורק, שבארה"ב בה יכול אדם להירצח, ברחובה של עיר, נגד עיניהם המתעלמות של תושבי עיר זו אין לי אלא להביא מילים חמות אלה, כלפי תושבי העיר, תל אביב יפו, שלא פסה מידת אנושיות מהם. אכן, כן. מסתבר שיש לי, בעיר, תל אביב יפו, הרבה חברים של ממש, שאינם "חברים של בורקס" ואינם "חברים של שבת". יבואו כולם ותבואנה כולן, על הברכה ויצליחו בבריאות טובה במעשי ידיהם.

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַגּוֹמֵל לְחַיָּבִים טוֹבוֹת, שֶׁגְּמָלַנִי כָּל טוּב.