ניסויי וטעייה בנגב

בימי המצור הבריטי על היישוב היהודי בחורף 1948, נמשך שיתוף הפעולה בין מחלקות החקלאות והדיג הבריטיות לבין מומחי היישוב היהודי בתחומים אלה. הממשל אף המשיך לממן (המושל הצבאי של הנגב קיבל לדוגמה 200 לא"י לצורך כך) את הניסויים שנערכו באזור דורות-רוחמה בכל הנוגע להכשרת קרקע, מניעת סחף ויישור בתרונות.

גם באזור בארי נמשכו הניסיונות אלא שאופן כללי הוסכם ביישוב היהודי שעל אף חשיבותם, אין בכוחם של ניסויים אלה לתת תרומה מידית לתנופת ההתיישבות בנגב. בראשית שנות החמישים המשיכו בחצרים בשטיפת הקרקעות ממלח; אקלום זני ירקות פירות; בגן הירק נוסו שיטות השקיה בהצפה, הובלה בתעלות או בהשקיה עילית.

במטע הניסיוני ניטעו גפנים, שזיפים, זיתים, רימונים, אפרסקים ואגסים. נבדקו מרווחי נטיעה הטובים ביותר ונוסו זנים נגביים של זיתים ושזיפים. הזנים שנצפו כעמידים אצל הבדואים, הושקו במי נגר והזנים החדשים הושקו במים המעטים שזרמו בצינור.

על הפרק עמדה שאלת החריש. רוב המומחים הסכימו שלאחר שנים של "משק גזל" שניהלו הבדואים בקרקעות (ללא תוספת דישון וזיבול) חייבים כל השדות לעבור חריש עמוק (80 ס"מ ויותר); הדיון בעניין מועד הזריעה נמשך. יוגבי חצרים חיקו את הבדואים והחליטו לזרוע רק לאחר הגשם הראשון ובכך להבטיח את הצלחת נביטה.

המחלקה להתיישבות של הסוכנות לא צידדה בהרחבת הענף ואילו "הקיבוצניקים" התעקשו לזרוע 650 דונם ולנסות את הזנים - שעורה ניסנית, חיטה מרוקנית, שיבולת שועל וחיטת CCC. לחברי המשק ונציגי הסוכנות שתהו מדוע צריך לזרוע זנים אלה הוסבר כי וותיקי בית-אשל והבדווים עדיין לא בדקו זנים אלה בתנאי המדבר.

התחנה לחקר החקלאות ברחובות בנתה תוכנית ניסויים בענף הפלחה והחליטה לבצעם בחצרים, גבולות ובבית אשל. שאלות הבדיקה העיקריות היו: בחינת זני קטניות; כמות הזרעים האופטימאלית לדונם; השפעת הדישון הכימי על הזנים השונים. מוסכם היה על האגרונומים כי השאלה החשובה ביותר היא - מהי תצרוכת המים לפי גידולים, העונה וסוג הקרקע.

במקביל, ההצלחה בגידול הירקות (יבול לדונם) והדברת היבלית גרמו למומחים לכנות את הנגב כשטח העתיד להיות "לריביירה הישראלית". בהשפעת ספרות מחקרית סובייטית תוכננו ניסויים של שילוב עצים בשדות המזרע במגמה למנוע סחף קרקע. מאמצים מיוחדים נעשו כדי להחליף את הזבל האורגאני היקר והקשה לפיזור בשדות לזבל חנקני (באמצעות גידול ירוק) התורם חנקן מידית לקרקעות השדופות.

עלון הנוטע מדצמבר 1948 הציע, בתמיכת מומחי התחנה ברחובות, לנטוע 5000 דונם תמרים לחים המתאימים לאקלים בית שאן והנגב. חקלאי היישובים נזהרו מההצעה הגורפת וביקשו לבחון זנים חדשים. הדוח של האגרונום אסף גור, מנהל אגף המטעים בדרום ובנגב מטעם משרד החקלאות עיצב את תוכניות המטע לשנים הקרובות. גור המליץ על הקמת משתלה בנגב הצפוני עבור ייעור ונטיעת עצי פרי; יש לנטוע בכל משק (מושב-קיבוץ) הצמוד לקו המים (ירקון-נגב) משבצת מטעים של 50-100 דונם שתכלול: זיתים, גפנים, שזיפים, תאנים, תמרים, אפרסק, מישמש ובוטנים.

יש להמשיך בניסיונות של נטיעה "בקווי גובה" במיוחד באזור הבתרונות (רוחמה-דורות). לסיכום קבע גור כי בנגב הצפוני ניתן להגיע למטעים רווחיים בכמויות מים קטנות מהמקובל בשל ניצול תכונות קרקע הלס השומרת זמן רב על רטיבות תחת הקרום העליון. על סמך הצלחת הניסיונות "בגבולות" קבע האגרונום כי בנגב המערבי ניתן להגיע ליבולים נאים בתוספת מינימאלית של 25 מ"מ לדונם בשנה הראשונה - על-מנת להבטיח הקלטות.

אזור באר-שבע, נמצא מתאים על-פי הדוח לנטיעה רחבה של זיתים, כולל שטחי חצרים, משמר הנגב, ושובל. מטעים אלה יש לנטוע תוך ניצול המדרונות לאגירת המים סביב לעצים (וראה על כך בפוסט מפורט שם מכנה זאת יוסף ויץ "מטע נגרין/שדה אילן"). ד"ר מיכאל זהרי הציע כי בצמוד למהלך הנטיעה יש להקים מעבדה אגרו-בוטנית לחקר מדבריות הנגב שתאסוף ותגדיר את צמחיית הנגב; לימוד משק המים של הצומח המדברי; מחזור המים השנתי בקרקעות הנגב הדרומי; הבנה אקולוגית של הצמחים במליחות; לימוד התנאים לבלימת סחף החול, גידול שוברי רוח. זהרי הבטיח להקצות לכך שני מיליון ל"י ולתת ליווי צמוד לחקלאים המתיישבים באזור.

המלצותיו של גור היו בעיקרן לטוח ארוך ואילו מסמך א' מייטס, (אגרונום ואיש הייעור בקק"ל נגב) שפורסם כמה חודשים לאחר מכן, נועד לתת תשובה מידית למתיישבי הנגב. מייטס הסתמך על תוצאות הניסויים החקלאיים בשלושת המצפים, 11 הנקודות, ועל היבולים שהתקבלו בשדות עזה ובבוסתני הבדואים בנגב.

מייטס קבע כי א. ניתן לגדל מטעי בעל (ללא השקיה) טבעיים כפי מטעי השקדים והמשמש הגדלים בקרקע החול-לס בעזה, חאן-יוניס ועיבסן. מטעים אלה נזקקים למשקעים שנתיים של 300 - 350 מ"מ בלבד. ב. מטעי בעל מלאכותיים: במטעים אלה תתבצע אגירת מים לכל עץ באמצעות תיעול הנגר. סוג זה של מטע מתאים לקרקע לס-כבדה. ג. שיטת המסכר: מתאים לגידול תפוחים, אגסים וגפן במשמר הנגב, שובל, בית אשל חצרים ונבטים שם מרכזים מי נגר בחורף לשטח של 10 - 15 דונם. ד. נטיעה בקווי גובה: היתרון - התאספות מי נגר בין מדרגה למדרגה. ה. שיטת מטע נגרין ושדה אילן על-פי רביבים: סביב רביבים אלפי דונם המתאימים לנטיעת שקדים, אלה ואגוזים בשיטת "הצלחות האוגרות מים" וזאת על-פי הצלחת 100 דונם שניטעו בשיטה זו בשנת 1946.

ו. מטעי שלחין: קרום הלס מאפשר לגשת לנטיעה מידית של מאות דונם של עצי פרי עם תוספת השקיה עונתית, סדרתית וקלה וזאת מבלי להמתין להזרמת מים מהירקון או מהירדן. ז. מטעי שלחין במים מלוחים: ברביבים, חלוצה, צאלים וסביבתם נתגלו מים מלוחים שניתן באמצעותם לגדל רימונים, תמרים וזיתים. ח. התאמת שיטות העיבוד לסוגי הקרקעות: מייטס קבע החלטית שבשדות בארי, בהרים ודרומה מרביבים לא ניתן לנטוע עצי פרי.

המסמך חיזק את קביעותיו של האגרונום גור ואף התאים את השיטות השונות לאזורים גאוגרפיים מוגדרים בנגב. נספח לדוח קבע כי שיטת ה-dry farming (פלחה חרבה) לא מתאימה לביקוש הגדול לפירות שיבוא בעקבות העלייה הגדולה ולכן יש לנטעו שטחי מישמש ותמרים בקנה מידה גדול ולהשקותם במי הצפון.

לפי תוכנית מייטס תקבל כל משפחה 10 דונם מטע שלחין מהם 5 דונם גפנים, 3 דונם גלעיניים ודונם 1 של עצים אחרים; כן תקבל המשפחה 5 דונם מטע בעל (ללא השקיה) הכולל זיתים, שקדים ואלות. מייטס טען שאם יעמדו המוסדות בדיבורם ויקימו בשלוש השנים הקרובות 100 נקודות חדשות - יש הכרח לנטוע בנגב, מידית, 60 אלף דונם מטעי שלחין ועוד 30 אלף דונם מטעי בעל. התוכניות נתקלו בקשיים תקציביים ואירגוניים ורק כמה משתלות זעירות הוקמו בנגב.

ברביבים הבינו החקלאיים שהשיטות החדשות שהוצעו על-ידי האגרונומים "לא תופסות" ושבו ללמוד מהבדואים השכנים את סוד חקלאות הבעל בה קרום קרקע הלס שומר על רטיבות פנימית ואת כוחו של עץ האשל בקרקע המדברית. מהשרידים של ערי הביזאנטים למדו חקלאי רביבים את שיטת "חקלאות הנגרין", כלומר הולכת מים למקומות נמוכים, הקפת השטח באמצעות חול ואבנים ואז זריעה ונטיעה תוך ניצול המאגר לאורך הקיץ.

ההצלחה בגידול האספסת חיזקה את עמדת אלו שדרשו הקמת רפת חלב מודרנית ברביבים. עיון קצר בסיכומי שנת 1949 - 1950 ביבול הירקות ברביבים מוכיח כי עד אחרי המלחמה עלו היבולים ביחס ישיר לתוספת המים (אם מי משקעים או מים מהצפון). ירקני רביבים הגיעו לשש מסקנות: זריעת ירקות בחודש אפריל; רק קרקע לס כבדה מתאימה לגידול; ירקות אין להשקות "בהצפה" אלא רק בהמטרה; אין להשקות ירקות במים מליחים; יש להוסיף לקרקע הלס דישון אורגני; יש לבחור שדות בהם רמת הבסיסיות בקרקע נמוכה ביותר. מדריכי משרד החקלאות

הפנו את פניהם לעין-גדי הערבה ואילת ורביבים נזנחה. לחקלאי רביבים לא נותר אלא להמתין למי הצפון (קו ירקו-נגב).

ניסויים בדודות-רוחמה -משמר הנגב: בסיס לפיתוח הנגב הצפוני

ברוחמה נמשכו הניסיונות בהכשרת הקרקע הבתרונית לחקלאות אינטנסיבית. בסיוע מומחים מארצות הברית נוסו כלים חקלאיים חדישים (מחרשות, קלטרות, דיסקים וטרקטורים) שנועדו לשבור את קרום הלס העליון ולאפשר חדירת מי הגשמים. זריעת עשבים רב שנתיים נועדה למנוע את סחף החול שבין הבתרונות. בדורות נוסה לוח זרעים רב שנתי המותאם לקרקעות הנגב. כך נזרעו שדות דורות בחורף 1949: חציר, חיטה, שעורה, שיבולת שועל שיפון, בקיה ואפונה. במהלך שלוש השנים נזרעו הזנים הללו כל פעם בחלקות אחרות. כמזון מוגש לפרות ברפת נוסה העשב הסודני וכן אבטיח בהמות שנתגלו כיעילים ונוחים לחלוקה.

ההצלחה המדהימה של תפוח האדמה בדורות ורוחמה חיזקה את האמירה כי הנגב יהיה "לאסם הירקות של המדינה". חקלאי היישובים לא קיבלו את תכתיב המחלקה לחקלאות וחבל הנגב והחליטו על דעת עצמם על "מחזור זרעים חמש שנתי" כולל חריש עמוק פעם בחמש שנים. שיטות אלה הביאו לעלייה תלולה ביבול. במשמר הנגב ערך ד"ר יעקב אופנהיימר (שהקים בקיבוץ משתלת ניסוי מטעם המחלקה לחקר החקלאות ברחובות) ניסויים בצמצום תצרוכת המים לעגבנייה ולירקות אחרים והגיע להישגים נאים. תוצאות הניסוי שהמליצו על קלטורים דחופים התפרסמו בעלונים מקצועיים ורוב משקי הנגב הצפוני עברו לשיטות גידול אלה.

בשנת 1949 נטעו מאות רבות של דונמים בעצי יער(רבע מיליון שתילים) מזני האקליפטוס, אשל, שיטה ואחרים. מטרות הייעור בנגב היו: מניעת סחף שנוצר ממשקעים; מניעת סחף הרוח שכיסה קרקעות טובות בחול (דיונות); נטיעת שדרות עצים כמשברי רוח סביב הכרמים ועצי המטע. הקק"ל קידמה מחקר ב-250 זנים שונים במגמה למצוא עצים היכולים לשמש את תעשיית העץ. רבים מהם יובאו מארה"ב ובעיקר מאוסטרליה.

ניסיונות הקק"ל נערכו בנטיעה בקרקעות מדרוניות (נוסתה בגבר עם וניר-עם); נטיעה בוואדיות וערוצים, נוסתה ברוחמה, דורות ובארי. נטיעה בחולות נודדים, בעיקר ביישובים דלי משקעים כמו עלומים (חזע'לה), חלוצה, רביבים, ואורים. נטיעת חלקות שוליות ושדרות ומשברי רוח: ניטעו אקליפטוסים וברושים בשדות היישובים בנגב הצפוני ולאורך הכבישים הראשיים.

מפעל הנגב דיווח כי מבין העצים התקבלה התוצאה הבאה: עצי השיטה התפתחו באופן בלתי שווה, האורן הירושלמי התפתח באיטיות רבה, הברושים והשקמה הפתיעו במהירות קליטתם, האגבות התפתחו יפה, הדלברגיה, האלאגנוס ודומיהם לא הוכיחו קליטה וגידול משביעי רצון. על סמך זאת הציג מייטס את תוכנית הייעור לשנת 1950 - שעיקרה נטיעת 2 מיליון שתילים על שטח של 10 אלפים דונם בנגב. לצורך כך ידרשו 200 פועלים לאורך העונה וכ-150 אלף ל"י. תוכניתו התקבלה והוטל עליו לאקלם בדחיפות את שיח הקיקיון שנחשב כמתאים ביותר למניעת את תופעות נדידת החול.

ויץ וחבריו סברו כי בנגב כדי לבדוק את אקלומם של גידולים תעשייתיים כמו האגבה (להפקת סיבים), הקיקיון (להפקת שמן) והאקציה (מין של שיטה, להפקת טינין). עוד במהלך הקרבות ניטעו כמה מאות שתילי אגבות (מזן "אגבת הסיסל") בבית אשל שהביא מייטס מקניה. במהלך המלחמה ולאחריה התפתחו האגבות יפה ובמהירות והוחלט משום כך, להקים תחנת ניסיונות בגילת על-מנת להמשיך ולפתח צמח זה בנגב וללמוד את סוד הפקת הסיבים ממנו.

אגוזי האדמה (בוטנים) נחשבו לצמח חשוב ומחליף שמן שכה חסר היה ביישוב ובמדינה הצעירה. הנגב נחשב לאזור גידול אידאלי עבור הצמח והניסיונות פיתחו זנים עמידים כנגד מזיקים ומליחות. קרקע הלס נחשבה לקרקע המתאימה ביותר לגידול והניסיון שאגר בזמנו משה סמילנסקי בשנות הארבעים היה לנקודת פתיחה בראשית שנות החמישים. עקב אי-יכולת להתגבר על מזיקים שונים הואט קצב הניסויים והגידול שב ונכנס ללוח הגידולים בנגב רק בשלהי שנות החמישים.

מתקבלת אם כן תמונה בה התחנה לחקר החקלאות ברחובות, מחלקת החקלאות של משרד החקלאות, הקק"ל וחקלאי היישובים עשו מצד אחד, כל מאמץ אפשרי לנסות ולאבחן אילו גידולים מתאימים לסוגי הקרקע לאקלים ולכמויות המים ואיכותם בכל אזור ואזור בנגב - הצפוני, המערבי, המרכזי, הערבה ואילת. במהלך הניסויים הגיעו לתוצאות חשובות שנוצלו כבר בעונת 1950-1951 לנטיעה רחבה ביישובים.

מצד שני, ראשי הגופים המיישבים ובעיקר אשכול, ויץ והרצפלד, האמינו כי ברגע בואם של מי הירקון לנגב (ובעתיד מי הירדן) תפסק שאלת בחינתם של גידולים שונים וכמויות המים תאפשרנה חקלאות אינטנסיבית כמעט כפי המקובלת בדרום (רחובות וסביבתה) שתאפשר אפילו נטיעת פרדסים, שטחי מזרע ענקיים של חיטה והשקיתם וגידול פירות טרופיים - דבר שבשנת 1950 נשמע כדמיוני.