לרוב כשמגיעים אורחים, אני לוקח אותם לסיבוב בעיר בוורלי הילס, העיר שהיא ביתי משך כמעט ארבעה עשורים. יצא שראש העיר אריאל,
אלי שבירו, ונשיא לשכת המסחר והתעשיה של יהודה ושומרון, אבי צימרמן, ביקרו בעיר וישבנו לפגישה, ורק לא יצא לי לקחתם לסיבוב.
ישבתי ולמדתי על התמודדות עם בעיות דומות לשלנו ופתרונות שמוצאים ומפתחים. לדוגמה, עד לפני מספר שנים, היו יוצאים תלמידים מאריאל ללמוד בערים שכנות. היום המגמה הזו שונתה. למרות תקציב שנתי של כ-120 מיליון שקל, פרויקטים רבים בעיר דורשים מימון חיצוני, ובהם, לדוגמה, שירות רפואי לאחר שעות הקבלה הרגילות (במקום לסוע לערים הסמוכות), הארכת יום הלימודים על-ידי חוגים ופעילויות שונות, וכו׳. יוצא ראש העיר לגיוס כספים בחו״ל, דבר הנעשה מזה כמה עשורים (אני מנסה לתאר לעצמי את ראש העיר בוורלי הילס נוסעת לחו״ל לגייס כספים, ואיני מסוגל לתאר זאת בעיני רוחי, אם כי נסיעות לקידום העיר בסין, בפריז ובבירות אחרות אכן קורות בקביעות). בכדי למשוך זוגות צעירים ואחרים שיגורו בעיר, יש לפתח את התעשיה והמסחר, דבר שלשכת המסחר והתעשיה עוסקת בו.
כמובן שאריאל יוצאת דופן, שכן היא ״מעבר לקו הירוק״. הקונסנזוס בארץ שאריאל תשאר חלק מהמדינה היהודית בכל הסדר שלום אזורי שיגיע. באריאל גם האוניברסיטה הצעירה ביותר במנין האוניברסיטאות בארץ, דבר היוצר הזדמנויות ייחודיות. ובהיותה העיר הגדולה ביותר ביהודה ושומרון, באותם ״אזורים כבושים״, העיר צריכה להתמודד עם הסברה, חרם מתוך הארץ פנימה ומחוצה לה ועם חיי יום-יום עם השכנים הערבים. כל אלו, על קצה המזלג, דברים אתם ראש העיר מתמודד.
רציתי אני לספר מעט על העיר בורלי הילס, בעודנו יושבים במלון וולדורף אסטוריה, המלון החדש ביותר בעיר בוורלי הילס שנפתח בשנה האחרונה. הצטרפו אלי להכרות קצרה זו.
בורלי הילס
העיר בוורלי הילס היא עיר קטנה עם כ-34,000 תושבים. העיר בת 104 שנים והיא אחת מלמעלה משמונים ערים המרכיבות את לוס אנג׳לס רבתי. אנחנו עיר קטנה, מפורסמת עד מאד, עם ריכוז אדיר של עושר וכוח אגדיים, אך בה במידה עם תושבים ששוכרים דירות, בעלי הכנסה נמוכה, תושבים מבוגרים, חוסר מקומות מגורים לזוגות צעירים, בתי ספר שרמתם יורדת, דבר המאלץ הורים רבים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר פרטיים, דמי שכירות בשמיים, חוסר מקומות חניה, חסרי בית המסתובבים ברחובות, פשיעה כמו באזור כולו ובעיות אחרות שהן ״אזוריות״ מטבען (אספקת מים, מי שופכין, אשפה...).
העיר מנוהלת על-ידי חמישה חברי מועצה נבחרים. ראש העיר והסגן מתמנים לתפקיד למשך שנה, אחריה הם חוזרים להיות חברי מועצה מן המנין, והדבר נעשה ברוטציה. לאחר כל בחירות, חברי המועצה החדשים מתווספים לסבב לפי מספר הקולות שכל אחד מהם קיבל. מהלך השנים, אחוזי ההצבעה נמוכים מאד, ועומדים לרוב על כשליש מהאנשים הרשומים להצביע, או כחמשת אלפים אנשים, מתוכם רק כאלף המעורבים בענייני העיר, וכל השאר אינם. התושבים לא מצביעים, ואח״כ הם מלאים טענות כרימון על ניהול כושל ושאר דברים שיש לשנות ולשפר.
חמשת חברי המועצה הם יהודים, בבואה של העובדה שחלק ניכר מתושבי העיר הם יהודים (אם כי ישנן גם כמה כנסיות בעיר, אך מספר בתי הכנסת כפול לפחות, אם לא פי שלושה). היום מתוך חמשת חברי המועצה רק אישה אחת (ראש העיר היוצאת), אך משך עשרות שנים נשים משרתות כחלק אינטגרלי וחשוב בהרכב מועצת העיר ונשים-ראשי עיר היו פעמים רבות שכן הן נבחרו פעם אחר פעם (אין בעיר הגבלה על מספר הפעמים שנבחר יכול להבחר, למעט רצון הבוחרים).
מאפיין נוסף של העיר בוורלי הילס הוא ששליש מהאוכלוסייה הוא פרסי, בעיקר, אך לא רק יהודי. בלוס אנג׳לס רבתי ריכוז הפרסים הגדול ביותר בעולם מחוץ לפרס, והקהילה היהודית שברחה עם נפילת השאח (1979) הגיעה ברובה ללוס אנג׳לס, שמכונה בחיבה או בשאט נפש ״טהרנג׳לס״.
כיון שהפרסים לא הצביעו בימי חייהם תחת השלטון המלכותי של השאח, הם גם לא רגילים להצביע כאן. כך יצא שרק פרסי-אמריקני אחד שרת במועצת העיר משך שתי קדנציות (שמונה שנים), היה ראש העיר ומשרת עד היום כ״שגריר רצון טוב״ של העיר.
הדור החדש, אלו שנולדו וגדלו כאן, דוקא רשאים ויודעים איך להצביע, אך למרות שהם מאורגנים פחות או יותר, הם לא הצליחו (וגם לא בדיוק ניסו) עד היום להשפיע בבחירות ולהביא לידי בחירת ״אחד משלהם״ למועצת העיר.
נחזור לחברי המועצה, החולשים על תקציב שנתי של כחצי מילארד דולר. החלק העיקרי של התקציב מגיע מבתי המלון בעיר (מה שמכונה ״מס המיטה״ - המס המוטל על כל שהות-לילה בבית מלון בעיר), ובעיר ריכוז גבוה מאוד של בתי מלון ברמה בינלאומית. עיר קטנה ובתי מלון בה הרבה, ובהם המעסיק הגדול ביותר בעיר - מלון ההילטון בבעלותו של בני אלג׳ם שעתה נוסף אליו מלון הוולדורף אסטוריה - כמו גם הפנינסולה בבעלותו של היהודי-פרסי רוברט זרנגן ובניהולו של הישראלי עופר ניסנבאום.
חלק הארי של התקציב מוצא על שרותי המשטרה והכבאות (שתי מחלקות של העירייה, כ-70 ו-40 מיליון דולר בהתאמה), ובזמן שמחלקת הכבאות פחות מחמישה אחוזים נשים בקרב הכבאים, במשטרה המספר גבוה ביותר ובראש המשטרה עומדת שוטרת, סנדרה ספגנולי. מעניין לציין שלמרות ה״קידמה״ של המאה העשרים ואחת, השוטרים עדין מתמרדים נגד הרעיון שבראשם עומדת אישה, ומאז שהיא נכנסה לתפקיד הוגשו תביעות משפטיות (אנטישמיות, הטרדה מינית, וכו׳ וכו׳), נרקחו סקנדלים משטויות (העברת תמונות מהקירות) ומועברים מכתבים אנונימיים, שתוכנם מעיד על המחבר שהוא מתוך המשטרה, ובהם מכובסת כל הכביסה המלוכלכת ברשות הרבים.
ראש המשטרה הקודם, ששירת מהלך כמעט חמישה עשורים בתפקידים שונים, וראש המשטרה הנוכחית, שהגיעה לעיר לאחר ששרתה בשורת תפקידים בכירים, הם אנשים מקצועיים מהשורה הראשונה, ועם זאת, קשה לפקודיהם לקבל את העובדה שלא גבר עומד בראשם כי אם אשה, תהיה מקצועית ככל שתהיה (ולא ניתנת לה הזדמנות להוכיח זאת, כי כאמור מסתבר שהיא ״מתעללת״ בפקודיה ומטרידה את כל הגברים במחלקה - כמעט 200 מהם - דבר הראוי לציון בפני עצמו).
כמה קל לערער את היסודות של שנים מתוך שלושת עמודי התווך של העיר (העמוד השלישי הוא מערכת החינוך, אך זו מנוהלת על-ידי ועד החינוך שאינו כפוף לעירייה כי אם למדינת קליפורניה).
לחברי המועצה שלושה עובדים: מזכיר העיר, עו״ד העיר ומנהל העיר, וכל שאר עובדי העירייה עובדים תחת מנהל העיר, ובהם ראשי המשטרה ומכבי האש. המשכורות והנלוות, כמו גם הפרשות לתשלומי הפנסיה של העובדים הם מרכיב הנטל העיקרי של הוצאות העירייה - סך של למעלה מ-150 מיליון דולר, והעובדים משתכרים משכורות במאות אלפי דולרים.
כמו בכל רשות אחרת, משכורות גבוהות אין פרושן שרות יוצא מן הכלל. ההפך הוא הנכון, העובדים רגילים לעבוד שעות מצומצמות יחסית, ושוכחים שהם אמורים לשרת את התושבים ובעלי העסקים במקום ולא להפך (המצב גרוע הרבה יותר בעיר גדולה כמו לוס אנג׳לס, שם שרותים הם דבר כמעט בלתי עולה על הדעת. לדוגמה גיזום עצים קורה רק כשעץ נופל וגורם לנזק או משבית את התנועה. בעבר הרחוק היו יוצאים לגזום עצים פעם בשמונה שנים, במעין סבב. לאחר מכן הם לא הגיעו לעצים משך 15 ו-20 שנים, עד שהחליטו העובדים החרוצים שניתן לשבת במשרד הממוזג ולהתמחות בתרוצים: ״העיר גדולה, ולנו כוח אדם מצומצם במיוחד. הכל באשמת מועצת העיר״. שעות, שעות הם יושבים על הטלפון, במקום לצאת לשטח ולעשות את הדברים שעבורם הם מקבלים משכורת. עם הזמן הם נעשים תוקפניים יותר, שכן הכל מגיע להם, ורק אנחנו - המעסיקים שלהם - יכולים לשבור את ראשנו בקיר).
בעיר בוורלי הילס מוציאים כספים כדרך פעולה, כי מדוע שעובדי העירייה יתאמצו יתר על המידה. הנה, לדוגמה, כמה פעולות שלכל אחת הובאו חברות חיצוניות ויועצים למיניהם, למרות שיש מספיק כוח אדם איכותי בעיר שיכול היה לעשות את אותם בדיוק דברים (בלי כל הוצאה נוספת, שכן זהו תפקידם, וכנראה ביתר יעילות, אך כאמור, מדוע לטרוח?!?):
- תנועה - הבעיה העיקרית בעיר היא תנועה חולפת של כ-250,000 מכוניות מדי יום שאינן מתחילות או מסיימות את מסען בעיר. כשהרחובות הראשיים עמוסים (דבר הקורה כמעט כל הזמן), ישנה זליגה של תנועה לרחובות הצדדים, בהם משחקים ילדים ואנשים מנסים לחיות חיים שלווים. הנהגים מאחורי ההגה אינם נוקטים משנה זהירות, ונהיה מסוכן, רועש, מזוהם ומאד לא נעים כתוצאה מהאגרסיביות של הנהגים שכל הקשר בינם לבין העיר הוא שהם מנסים לעבור דרכה בכדי להגיע למחוז חפצם.
קיימת ועדת תנועה וחניה של תושבים שנבחרו ע״י מועצת העיר לשרת בתחום זה, ולהם עובדים מהעירייה האחראים על העבודה השוטפת של הוועדה. אך מדוע לא לקחת חברה חיצונית ויועצים למכביר בכדי לכנס את תושבי העיר המועניינים להעלות הצעות הכיצד להתמודד עם קשיי התחבורה בתוך העיר? הרבה יותר פשוט לשלם למישהו אחר.
- שלטי חוצות - הוחל בחפירה של רכבת תחתית (״מטרו״) שתעבור מתחת לבוורלי הילס. זהו פרויקט שימשך כעשר שנים, ולעיר בוורלי הילס לא ניתנה אפשרות של ממש להיות מעורבים, שכן הכל, מהתוואי דרך הביצוע, הוכתב לה. אחת משלוש התחנות המיועדות תהיה במרכז העסקים של העיר ותקרא על שם הרחוב המפורסם ביותר בעיר - רודיאו דרייב - למרות שהתחנה תהיה מרחק שלושה רחובות ממנו. מהלך חמש השנים הבאות בהן יחפרו, ישתנו סדרי עולם וסידורי תנועה, יסגרו עסקים וינסו לצמצם את הפגיעה באחרים בשל גישה חלקית או חסומה. הוחלט לפאר את חומות המגן של שדרות ווילשייר, תחתן נחפרת המנהרה והכניסות והיציאות אליה, בתמונות שיקדמו את העיר (בקרב כל מי שתקוע כבר מעכשיו בתנועה).
בעיר מספיק אומנים ואנשים יצירתיים, כמו גם אנשים שזה תחום מומחיותם, כמו גם ועדה מיוחדת ועובדים האמונים על כך, אך כאמור, מדוע לטרוח כשאפשר לקחת חברה חיצונית ויועצים בתשלום ולהוציא טבין ותקילין על מה שבקלות ניתן היה לעשות בעצמנו?!? מסתבר שכשמשלמים, מחשיבים את התוצר יותר. וכשאין בעיה של כסף, מדוע לא?
- רשימת דירות מושכרות - מועצת העיר החליטה לאחרונה לחייב רישום של כל הדירות להשכרה, כך שיהיה מסד נתונים (כמה דירות להשכרה יש בעיר, כמה עולה לשכור דירה, איזה בעיות יש בין שוכרים למשכירים, וכו׳). בעלי הדירות, רבים מהם שאינם אפילו תושבי העיר, יצאו נגד ההחלטה, ואף תבעו את העירייה. בעיר ישנם בתי דירות שקשה להאמין שניתן למצוא מקומות מוזנחים כאלו בבורלי הילס, ולבעלי הבתים לא אכפת - הם חולבים את הדירות והבתים ככל האפשר, ולא מוציאים ולו אגורה שחוקה אחת. כל זמן שניתן היה להעלות את שכר הדירה עד עשרה אחוזים כל שנה, הם עשו זאת בשמחה רבה, אך עתה שונה האחוז לשלושה אחוזים, ובקרב בעלי הדירות להשכרה אחזה חלחלה - מה יקרה לתזרים המזומנים שלהם?
הנה אישה פילנטרופית יהודיה, שבבעלותה דירות יוקרה רבות. היא נחרדה כשנודע לה שהיא תצטרף לרשום את כולן (ובניגוד לבעלי נכסים אחרים, היא דוקא גרה בעיר ולכן יש לה זכויות של ״מקומית״). אך יותר מכל, הפריעה לה העובדה שדירה שהיא השכירה עבור 7,500 דולר לחודש לזוג מבוגר, עכשיו יכולה להניב 9,000 דולר לחודש, אך היא לא יכולה להעלות את המחיר. מסתבר שגם כשיש הרבה מאוד כסף, אין סוף לסינוור ולמרוץ אחר עוד כסף. העובדה שהיא הייתה מרוצה מאוד כשאותו זוג עבר וחתם על החוזה נשתכחה ממנה, שכן עכשיו היא ״מפסידה כסף על אותה דירה״, ושומו שמיים, האם אין אנו יודעים כמה עולה לתחזק דירות כאלו (נזכור שבעלי הנכסים לא ינקפו אצבע אלא אם כן הם מוכרחים לעשות זאת, וגם אז הם יחפשו דרך להעביר את ההוצאה לשוכר)?
כיון שגם בעלי הנכסים וגם השוכרים התחפרו בעמדותיהם, נאלצה מועצת העיר לקחת חברת ייעוץ חיצונית, לקיים פגישות לקהל הרחב ולסיים בהצגה המלצות למועצת העיר, שהחליטה את שהחליטה עוד לפני, וכל הוצאת הכספים והשיתוף הקהילתי לא היו יותר מאשר העמדת פנים. ההחלטה - שאגב הייתה לטובת הציבור והעיר - עומדת בעינה ולא השתנתה.
עד כאן נגעתי-לא-נגעתי במועצת העיר. כאמור, בתי הספר (ארבעה בתי ספר יסודיים, מגן חובה עד כיתה ח׳, ובית ספר תיכון אחד, כיתות ט׳ עד י״ב) תחת ניהול נפרד של נבחרי ציבור אחרים עם תקציב משמעותי עד מאוד (ועוד מאות מיליונים במיסוי ״עצמי״ לשיפור חמשת הקמפוסים). להם בעיות משלהם. כבר ציינתי את רמת הלימודים שיורדת, ודרוג בתי הספר שירד משמעותית, והעברת הילדים לבתי ספר פרטיים (יהודים ואחרים). אך לאחרונה יש בעיה נוספת, והיא ירי בבתי ספר. לאן הופנתה האצבע המאשימה? לֹא כלפי הוועד המנהל, גם לא כלפי מועצת העיר, כי אם (אכן ניחשתם נכונה) נגד ראש משטרת בורלי הילס. לדעת רבים, דעתה המקצועית אינה טובה מספיק (למרות שהאחריות אינה שלה כי אם של ועד המנהל של בתי הספר, ואם רוצים צריכים הם לקחת חברת שמירה חיצונית). במקרה של ארוע, משטרת בורלי הילס מאומנת, מיומנת ותתן את המענה המקצועי הטוב ביותר האפשרי.
אין ספק שההורים והסבים והסבתות בעיר, הרגילים שלפיהם ישק דבר, חרדים לגורל ילדיהם או נכדיהם. אך האם היו מטילים את האחריות כולה בכזה ששון ושמחה על מפקד המשטרה אם הוא היה גבר ולא אישה?
שלושה עמודי תווך: משטרה, מכבי אש ומערכת חינוך, ומסתבר שאלו אינם כפי שהיו. מה נשאר? בתים שפעם (לפני שנים לא רבות כל כך) היה שוויים בין שלושה לחמישה מיליוני דולרים היום נמכרים בסביבות עשרה. אלו שהיו מעל עשרה היום נמכרים בעשרות רבות של מיליוני דולרים. כמה זמן תחזיק החגיגה הזו מעמד, ומה יקרה כשהיא תסתיים? את מי נאשים אז? איך נתמודד עם המציאות החדשה כשזה יקרה?
יש גם את רודיאו דרייב ומרכז העסקים, שהוא מוקד עליה לרגל של תיירים למכביר. בשנים האחרונות מגיעים לכאן כל כך הרבה תיירים (בעיקר סינים, להם זול כאן, וסעודים ושאר ערבים, שכן בטוח להם כאן בניגוד למצרים או יעדים אחרים בקרב ארצות ערב), שמרבית המבקרים ברודיאו דרייב והרחובות הסמוכים אינם מקומיים. אוטובוסים אדומים בני קומתיים כמו גם מכוניות רבות נוסעים-עוברים דרך שכונות המגורים ומפרים את שלוותנו, עם סיפורים של מדריכים שחלקם נכונים ואחרים גוזמאות. ערבים באים ושוכרים דרך מתווכים בתים או דירות פאר בתשלום מראש במזומן לשנה שלמה, סכומים אגדיים (לדוגמה מאה אלף דולר או יותר) עבור דירה או בית בו הם לא יגורו יותר מאשר שבועות ספורים. מה יקרה כשהחגיגה תגיעה לסיומה? אין ספק שזה יקרה, כפי שקרה כבר בעבר. נשאר אנחנו, המקומיים, לאסוף את האשפה וללקק את הפצעים, להזכר בימים העליזים ובכסף שזרם ולהתמודד עם הבעיות שנשארו והחריפו, עתה כשמסך החגיגה נעלם לו כלא היה.
אם רודיאו דרייב היה ייחודי בשל ריכוז החנויות המפורסמות ביותר בעולם, אותם מותגים בדיוק פותחים חנויות פאר בערים סמוכות, מרחק נסיעה של דקות ספורות (כשאין תנועה). ונשאלת השאלה, לאחרונה יותר ויותר, מה הופך אותנו, כאן בבורלי הילס, לייחודיים. קשה יותר ויותר לענות על שאלה זו, ולכן העתיד נראה פחות בטוח ומזהיר ממה שהיינו רוצים.
מסתבר שבעיות ניהול עירוני ומיוניציפלי אינן ייחודיות לעיר זו או אחרת, לאזור כאן או בארץ, וכך ניתן ללמוד אלו מאלו, ומה טוב לעשות זאת כשזרם המבקרים מהארץ לא פוסק - ראשי ערים במסגרת תוכניות כ״גשר,״ סגני ראשי ערים במסגרת תוכניות אחרות כ״קולות,״ נציגים רבים הבאים לאסוף כספים, וכו׳. מדינת ישראל חתומה על מזכר הבנה עם קליפורניה ועם ערים שונות בה, והנה דוגמה אידיאלית לשתוף פעולה עם ישראל.
כמובן שישנם הבדלים, אך אותן הכרויות ואותם קשרים מוסיפים להאדרת שם הארץ בחו״ל, שיכירו אנשים וידעו שאין אנו מפלצות, גם לא חיות רעות וודאי לא קופים או חזירים. כל קשר כזה עוזר ומחזק, ורק צריכים המבקרים הרבים להתנתק לרגע מאיסוף הכספים, מהקניות לקחת חזרה לאישה או לבעל או לילדים או לנכדים, ולזכור שכשהם כבר כאן, הם משמשים כשגרירים, וככאלו, מוטלת עליהם משימה-מטלה-מחויבות מיוחדת במינה.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
