זכרון השואה

חותם השואה טבוע בנו, בכך אין ספק. אך ככל שעוברים העשורים וגדל המרחק, השואה כבר פחות מרשימה אותנו והשפעתה עלינו הולכת וקטנה. ממילא לא יכול מי מאתנו להבין ולהפנים מה פרוש מיליון וחצי מיליון ילדים שנרצחו, או ארבעה וחצי מיליונים נוספים של מבוגרים, כולם יהודים, שהושמדו בצורה שיטתית, אכזרית שאין כמוה.

הכל תועד, נרשם, נבדק, צולם, אך רבים שקמים ואומרים "לא היה ולא נברא", ומאשימים הם אותנו היהודים בהמצאה כה גאונית בכדי לשדוד מדינה לא לנו. אומרים הם "אירזו את הפקלאות, קחו את המזוודות, וחיזרו לארצות המקור שלכם".

כך חיים אנו היום כשבעולם לא רוצים בנו, ואנחנו מנסים להאכילם (את הגויים) בכל כורחם - אין כמעט מקום או פינה בעולם בו לא ניתן למצוא יהודי, ישראלי או בית חב"ד לרפואה. חושבים אנו שזה עונש ראוי לעולם שאוהב לשנוא אותנו.

המקום היחיד בו עדיין רגישים לעניין השואה הוא בארופה עצמה, והם פועלים עד עצם היום הזה כשזכרון העבר רשום בחוקי מדינותיהם, דבר בל יעבור. עם זאת, הזמן עושה את שלו גם שם, ולא רק שם.

ראו אצלנו כאן בארה"ב - ההתקפות המשמעותיות ביותר במאה הנוכחית היו ביום שלישי בבוקר, ה-11 בספטמבר, 2001, והנה זכינו שחברת קונגרס מאוד מתוקשרת, שהמפלגה הדמוקרטית כולה רועדת מפניה (למרות שנבחרה על-ידי 16,000 אנשים, מרביתם יהודים ליברלים...) סיכמה את אותו יום נוראי במילים אלו: "מספר אנשים במקום מסוים עשו משהו". אפילו הניו-יורק פוסט לא יכול היה להבליג, אך הדמוקרטים קמו כמעט כאיש אחד להגן על עומר, למרות דברי הבלע שלה.

מאז התקפות ה-11 בספטמבר לא עברו אפילו שני עשורים. מאז סיום מלחמת העולם השנייה 74 שנים. ומאז סיום מלחמת העולם הראשונה 100 שנים.

מדוע חשוב להזכיר את מלחמת העולם הראשונה? בשל רצח העם הארמני בידי הטורקים. שואת הארמנים הוכיחה להיטלר שהעולם לא יעשה כלום, וכך יצא הוא, במסגרת חלומו על הרייך של אלף השנים, להוציא לפועל את תוכנית הפתרון הסופי.

מאה שנים עברו, והארמנים לא שוכחים. ביום הזיכרון שלהם, ב-24 באפריל, כולם ללא יוצא מן הכלל סוגרים את עסקיהם, הילדים לא הולכים לבתי הספר והם יוצאים בהמוניהם, משפחות שלמות, לצעדה שסופה לפני בניין הקונסוליה הטורקית. ראש העיר לוס אנג׳לס, היהודי אריק גרסטי, שלא טורח לבוא לטקס יום השואה של עמו הוא, מגיע לנאום בסיום הצעדה המציינת את יום השנה ה-104 לשואת הארמנים. יהודים טובים, יהודים רחמנים, יהודים שיוצאים לתקן עולם, רק את ההיסטוריה שלהם הם קצת מזניחים.

בין יום השואה הארמנית לבין יום השואה שלנו מספר ימים לא רב. השואה הארמנית בוצעה שני עשורים וקצת לפני השואה שלנו. אך אנחנו הספקנו לשכוח, להתנתק, בעוד אצלם השואה היא פצע חי, מדמם וכואב. הם מתייחסים לכך ברצינות הראויה, בעוד אנו התפננו לעיסוקינו. אין פלא שגרסטי מגיע לדבר אצלם, שם ימצא קהל של אלפים, בעוד אצלנו המאות הולכים ומדלדלים מדי שנה בשנה, ומספר שורות הכסאות הולך ויורד, בכדי לא לבייש את אלו שעוד באים, את הניצולים שעוד אתנו, לפחות יראה המקום "גדוש" ומלא, למרות שלא כך הוא.

לא רק בטקסים. רואה אני את חוסר ההתייחסות לשואה במקומות אחרים. אין אני מאשים, רק עומד וכואב, שכן לא ירחק הזמן וניצולים כבר לא יהיו, ישאר רק הדור שאחריהם, שאולי יזכור את הסיפורים (אם סופרו בכלל) ואת הייסורים שלא עזבו את הניצולים עד יומם האחרון.

בבית כנסת בבית זקנים, כאן בעיר המלאכים, הגיעה משפחה לחגוג את בר המצווה של הבן. היה זה מהלך השבוע, וחברי בית הכנסת התבקשו לבוא במיוחד, כך שיהיה מנין וניתן יהיה להוציא את ספר התורה לעליה. הם, בשנות התשעים שלהם, עשו את המאמץ וכיבדו את המשפחה שאינה קשורה לבית הזקנים או לנמצאים בו. כשהצגנו בפני הקרואים את ניצולי השואה ביניהם, הדבר לא כך כך עניין, כלל לא ריגש וכאילו לא היה קשור למשפחה החוגגת. אכן, המשפחה (ההורים, הילדים ואפילו הדורות מעליהם) הייתה צעירה, אך איך אפשר לפסוח על הזדמנות כזו - ניצולים שהם עוד בחיים - ג׳ו שניצל מחמישה מחנות ריכוז, בהם אושוויץ, ג׳וליוס עם המספר החרוט על ידו, מרתה שגם היה ניצלה מאושוויץ, בני שנולד במחנה DP של אנשים ללא מדינה, אותם ניצולי שואה יהודים טרם עלו ארצה, לסלי שניצל על-ידי ראול וולנברג באחד מהבניינים המוגנים של מדינת שבדיה בהונגריה.

לעומתנו, הפולנים מאוד רגישים לזכר השואה. ראשית, ניקו הם את ארצם מיהודים. ועתה חוגגים הם את התרבות היהודית המפוארת. צר לי מאוד עליהם, שכן יהודים וביחוד ישראלים רבים הגיעו והשתקעו שם, וטייקונים רבים בעולמות העסקים והנכסים הם יהודים (חכו, חכו, שואה נוספת מתקרבת, והיא תבלע אתכם ראשונים). ניחא, סובלים הם עתה, אך עוד רגע קט תתרוקן המדינה מיהודים ומכל זכר ליהדות, ויבוא גואל לפולנים.

לפולנים בעיה נוספת: "הרצחת וגם ירשת" הוא ביטוי התקף עבורם. רצחו, וירשו את הרכוש היהודי, ועד עצם היום הזה מסרבים הם להחזירו לבעליו החוקיים. מפחדים הם שאם יעשו כן, יפתחו את שערי הסכרים ולא ניתן יהיה לעצור את השטף. כך משתפים הם כולם פעולה - בבתי המשפט עד וכולל בית המשפט העליון, במשרד החוץ והפנים, במקומות לרישום הרכוש, באוניברסיטאות, בערים ובכל רקמה של פולין, למנוע מהניצולים את שארית רכושם.

יודעים הפולנים שהניצולים כבר בשנות השמונים והתשעים לחייהם, ואם מי מהם עדיין נלחם ואינו מוכן לוותר, זמנו קצוב והיורשים ירימו ידיהם. דרך החיים היא זו. אם ההורים נלחמו כל חייהם ולא צלח הדבר בידיהם, ילדיהם מרימים ידיהם מראש, מדוע להמשיך להלחם - עבור מה?

חכמים הפולנים עד מאד. ראשית רצחו. באופן פעיל. שיתפו פעולה. היו אכזרים ונלהבים יותר מהנאצים. אחר כך ירשו את מה שגזלו. ועד עצם היום הזה מסרבים להחזיר. שלהם הוא עד עולם.

חכמים אמרתי? גאונים! העבירו חוק שאותי, לדוגמה, ניתן יהיה לאסור על דברים אלו (למרות חופש הדיבור וחופש העיתונות, נכונות העובדות ועוד כהנה וכהנה הגנות). מחנות ההשמדה היו (במקרה או שלא במקרה) בפולין, אך היו אלו מחנות השמדה נאצים. נכון הדבר, אך דיוק בשם ("מחנות השמדה נאצים בפולין הכבושה") אינו פוטר אותם בלא כלום.

זוכרים אתם את השלט "העבודה משחררת" שקיבל את פני היהודים למחנות ההשמדה? הפולנים משחררים עצמם מכל אחריות על-ידי חוק שהעבירו, והיסטוריונים כמו גם ההיסטוריה מודחקים תחת פחד של מאסר ואף גרוע מכך.

הקונסול הכללי הפולני ארח את שמנה וסלטא של הוליווד להקרנת סרט על הטיול המלכותי לפולין, חלק מסדרה בה ראש מדינה משמש כמדריך טיילים למדינתו. פרקים קודמים בסדרה היו בירדן עם המלך עבדאללה השני ובישראל עם ראש הממשלה נתניהו. האורחים הוזמנו לאקדמית הסרטים (המעניקה את פרסי האוסקר) ושם ראש ממשלת פולין וסגנו הגיעו ללוס אנג׳לס במיוחד.

עיקר הסרט הוא של פולין המתחדשת, העצמאית, אחרי מאות שנות כיבוש בהן עברה פולין מיד ליד (זיכרו - הפולנים לא אחראים!). לשואה ולאושוויץ חלק לא מבוטל בסרט. אך הקונסול הכללי הפולני לא הפנים שבאולם ישבו ניצולי שואה מגטו וארשה. הוא ידע, שכן הוא לחץ ידם ודיבר אתם בקבלת הפנים טרם הסרט. אך ה"ידע" לא תורגם לקישור עם הסרט. יש דברים שטוב שישארו באפילה.

בימינו, אנו רואים דבר בסרט ומתרגשים לרגע. הגפרור שנשרף והצית לבבות - ישבו הצופים וביניהם ישבו גם ניצולים, אך מדוע לטרוח לנצל הזדמנות זו - שהיא קרוב לודאי היחידה והאחרונה ללחוץ יד של ניצול שואה, לחבקו, לנשום את אותו אויר כדי שנזכור שפעם פגשנו ניצול שואה בשר ודם?

ניצול שואה ששרד ארבעה מחנות השמדה, בהם מאוטהאוזן, היה בין ראשי הקהילה הישראלית בלוס אנג׳לס ועתה מתקרב לשנתו ה-90. בינואר 2019 סיפרו לו שמלכת אנגליה נפגשה עם מספר ניצולים ובהם ניצול ממחנה מאוטהאוזן. הניצול מלוס אנג׳לס ישב וכתב לה, שינה את הנוסח, קיצר ושיכתב, ובסוף שלח. מדוע טרח לעשות זאת? הוא זכר את מטוסי חיל-האוויר הבריטי עת הפציצו את הבניינים שבהם היו הנאצים, ואת הנאצים שנסו להתחבא בצריפים בהם היו אסיריהם.

"הם טסו מאוד נמוך, ואחרי שהפציצו עלו כמעט בצורה אנכית בכדי להתחמק מאש שנפתחה נגדם", סיפר הניצול. בן 14 היה כשהגיעו המטוסים הבריטים והפציצו את הבניינים בהם היו הנאצים ואלו ברחו והתחבאו בין אסיריהם היהודים.

מייק פופיק היה במחנה מינואר עד מאי, 1945. הוא השתתף בצעדת מוות, בה התחילו 17,000 אנשים וסיימו 2,000.

הוא מספר על המחנה: מחנה השמדה שבתחילתו היה להומוסקסואלים, אח"כ העבירו לשם את היהודים ואת השבויים הרוסים. הוא ריחם על החיילים הרוסים, שכן עם המדים שלעורם, שהפכו לבלויי סחבות הם סבלו מתנאים גרועים יותר משאר יושבי המחנה.

במחנה היו "קצינים נאצים שלמדו להרוג בלי רגש". המחנה נבנה ליד מחצבה: "היו מעבירים אבנים לתוך המחנה וממנו את אותן אבנים חזרה למחצבה". 186 מדרגות צרות היו בדרך, וכה רבים נרצחו שם. מתחתן היה מאגר מים בו רבים טבעו. ממאי, 1945, עד אפריל, 2019, מייק פופיק יודע את המספר המדויק של המדרגות מהמחצבה למחנה: 186.

ישב מייק וכתב למלכה, עד כמה התרגש הוא, ניצול ממאוטהאוזן, על המעשה שעשתה, ולא ממש ציפה לתשובה.

והנה, התשובה בו הגיעה. הזדמנות אחרונה שניתנה בידינו בעצם ימים אלו ממש, להכיר ולהוקיר ניצולי שואה שעוד חיים עמנו, בקרבנו. כל שצריך הוא לעזוב לרגע את הטלפון ה"חכם" שביד ולהסתכל סביב, וכשרואים, להושיט את היד ללחיצה, את את שתי הידים לחיבוק, ולהבין שבפנינו היסטוריה וזכות שלא תחזור על עצמה.

לו רק נדע ...


אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת,
אַשְׁרֵי הַלֶּהָבָה שֶׁבָּעֲרָה בְּסִתְרֵי לְבָבוֹת.
אַשְׁרֵי הַלְבָבוֹת שֶׁיָדְעוּ לַחְדֹל בְּכָבוֹד...
אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת.