זה היה צפוי - וזה קרה.
אהוד ברק הפך למצורע פוליטי. איש לא רוצה לחבור אליו. סגנון הדיבור שלו דוחה. ההשתלחות שלו בבנימין נתניהו לא משדרת כנות. לכל ברור, שהוא לא ממש חושב על ראש הממשלה את מה שהוא אומר עליו. הם הרי מכירים זה את זה מזה עשרות שנים - עוד מימיהם בסיירת מטכ"ל - ולכן קשה היה להבין על מה ולמה ברק נוהג כפי שהוא נוהג. כששניהם פרצו למטוס סבנה כדי לשחרר את הנוסעים שהיו כלואים בו, איש לא העלה על דעתו שיום אחד ברק יהיה כה בוטה כלפי חברו לנשק. וזה לא נראה טוב.
אבל בכל אלה לא היה מספיק כדי להרחיקו מן הציבור הרחב. מה שגרם לו, לדעתי, להיות כה מאוס על חוגים כה רחבים הייתה הארוגנטיות שלו. כל מי שהאזין לו הבין מיד שהוא מזלזל באינטליגנציה של השומע. משפטים מהירים. חתוכים. לא תמיד מובנים. מלווים בתנועות ידיים שלא תמיד תואמות את קצב הדיבור. גם דוברי עברית מלידה, התקשו לעקוב אחריו. אבל גם מי שהצליח לקלוט פה ושם משפטים שלימים נותר מבולבל.
ועדיין, מה שהכריע את הכף, למיטב שיפוטי, הם הזיכרונות מתקופת כהונתו כראש הממשלה - ולפני זה כרמטכ"ל. הקטסטרופה הייתה רשומה על הקיר. איש לא יכול שלא לזכור את האופן שבו הוא נהג לפני שהוא נבחר ואת הדרך שבה הוא נהג לאחר בחירתו.
מבקר המדינה באותה העת, השופט
אליעזר גולדברג, קבע שברק "קנה שלטון בכסף". וזה היה לגמרי נכון. עשרות עמותות-דמה הוקמו כדי לנווט לקמפיין שלו עשרות מיליונים. המשטרה חקרה - אבל שניים מעדי המפתח שמרו על זכות השתיקה.
אולם גם זה היה יכול להיסלח לו, אלמלא הנסיגה החד-צדדית מדרום לבנון באישון לילה. היא הייתה, למעשה, בריחה מבוהלת שהותירה מאחור בעלי ברית נאמנים, את חיילי צבא דרום לבנון, על משפחותיהם, כלי נשק למכביר וארגון טרור קיקיוני (החיזבאללה) שהפך עד מהרה למפלצת. יאסר עראפת, שראה את הנסיגה הפחדנית של ברק, מיהר לסרב לכל הסכם עימו. גם לאחר שברק הבטיח לו, בשלהי כהונתו, את כל מה שיריבו יכול היה לחלום עליו. ערפאת הבין שמי שבורח מפני המלחמה, המלחמה רודפת אחריו. וזה באמת מה שקרה. האינתיפאדה השנייה פרצה במלוא עוזה. מאות אנשים נהרגו ברחובות. אלפי פצועים דיממו בחדרי המיון.
אריאל שרון, לאחר שהוא הביס את ברק בבחירות המיוחדות, טען שאיפוק זה כוח. וברק, כדרכו, ברח. כמו שהוא עשה בפעמים קודמות בעת שהוא נקלע למצוקה.
ברק לא נטל אף-פעם אחריות למעשיו הנואלים. גם לא בעת שפרצה מלחמת לבנון השנייה שהייתה כולה מפרות הבאושים של הנסיגה הפחדנית של ברק מרצועת הביטחון כמה שנים קודם לכן. עשרות חיילים נהרגו לשווא. ועדת הבדיקה הממשלתית שהוקמה לא הצביעה עליו במפורש - אבל זה היה ברור שהוא האשם, המרכזי במה שקרה. כמה שנים קודם לכן, ועדת חקירה ממלכתית שהוקמה לאחר מהומות אוקטובר 2000 מצאה אותו אשם במה שקרה - אבל באותה העת הוא כבר הפליג אל מעבר לים "כדי לעשות לביתו" ביחד עם טיפוסים מפוקפקים.
זה הוא ברק. חמדן. תאב בצע. אגואיסט. לא מסוגל להתייעץ או להעריך את האחר. ומכאן גם ההסתבכות שלו עם ג'פרי אפשטיין. הוא ידע בדיוק עם מי יש לו עסק - ובכל זאת הוא הסכים לעשות עימו עסקים. על העברות הכספים של קרן וקסנר לחשבונו חתום אפשטיין - ועדיין לא ברור מה טיבן של העברות אלה ומה הוא "המחקר" שבגינו קיבל ברק קרוב לעשרה מיליון שקלים. הרבה מן האירועים מכוסה, עדיין, בערפל - ולכן יש גם סיכוי לא מבוטל שברק יידרש לחקירה בידי ה-FBI.
כך-או-כך, סופו הפוליטי של ברק כבר קרוב. הוא יכול לקרקר על חמשת הצל"שים העלומים שהוא קיבל לפני כמה עשרות שנים - אבל בזה לא די. מאז הוא כשל בכל תפקיד שהוא החזיק בו.
משה ארנס, אז שר הביטחון בממשלתו של
יצחק שמיר, הוזהר מפני מינוי ברק לרמטכ"ל - וחבל שהוא לא שעה למזהירים. אפשר שכבר אז הייתה דרכו של ברק נחסמת - לתמיד.
הרבה דם ודמעות היו נחסכים לעם ישראל.