הֵמַּבְטִיחַ ונוֹדֵר

הַמַּבְטִיחַ וְנוֹדֵר כְּמִתְקַשֵׁר בְּחוֹזֶה

יְקַיֵּם נִדְרוֹ לְבַל יֵחָשֵׁב כְּמִתְחַזֶּה

אַל יְצַפֶּה כִּי יִמָּצּא תָּם שֶׁיַאֲמִין

לָאָדָם שֶׁצֹאן מַרְעִיתוֹ בְּשֶׁקֶר הֵזִין

אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר חַיָּב הוּא לְקַיֵּם

וּבַל יֵָחֵל¹ דְּבָרוֹ יִפּוֹל וּבְרַע יְסַיֵּם
לֹא בִּכְדִּי זֹאת לַנְּשִׂיאִים אֶזְהָרָה

שֶׁהֵם דֻּגְמָא וּמוֹפֵת וְלֹא כְּיוֹהֲרָה

זֶה הַכְּלָל הַיּוֹצֵא מֵהַפֶּה בַּל יוּפַר

לִא לְהַתִּיר הָאַסּוּר וְלֶאֱסוֹר הַמֻּתָּר

לָשִׂים כֹּל הַיּוֹצֵא מִן הַפֶּה קָדוֹשׁ

לְקַיֵּם כֹּל אֲשֶׁר דִּבֵּר וְאַל יַחֲשׁוֹשׁ

זֶה מִנְהָגֵנוּ עוֹד אָז מִיָּמִים יָמִימָה

מַּדִּיחִים לֹא חַסְרוּ בְּתוֹכֵנוּ פְּנִימָה

שֶׁאַרְבּוּ לִמְעִידָתֶנוּ פֹּה בְּעָיִן צוֹפִיָּה

הָבָה נִתֵּן לַמַּחְלֹקֶת פֹּה רֶגָע דּוּמִיָּה


הנודר נדר חיב לקימו

המבקש לנדור נֶדֶר צריך הוא לדעת כי יכול לקים נדרו. אין מפירים נדר מסיבות שהנודר גרמן. יש ובני אדם נוהגים לנדור נדר, בהיותם נתונים במצוקה או צרה ומקוים בְנָדְרַם הנדר הצרה תעלם, אלא שעל הנודר בכגון זה, צריך לדעת כי הוא יכול לקים נדרו. ברם אם לאחר מכן נוצר מצב שבגינו נודר הנדר לא יכול לקים נדרו, או בלתי אפשרי לקימו או שאסור לקימו. חז"ל הגבילו את האדם שלא יִדּוֹר דבר שמעבר ליכולתו לקימו, או שקיום הנדר כרוך במעשה שאין לעשותו, כגון נדרו של יפתח הגלעדי שנאמר: וידר יפתח נדר לה' ויאמר אם נתון תתן את בני עמון בידי והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון והיה לה' והעליתיהו עולה (שופטים יא' לא'). אלא לרוע מזלו בתו יצאה מדלת ביתו לקבלת פניו בנצחו את בני עמון והוא נאלץ על דעת בתו שהאיצה בו לקים את נדרו שנאמר: וַתֹּאמֶר אֵלָיו, אָבִי פָּצִיתָה אֶת-פִּיךָ אֶל-ה'- עֲשֵׂה לִי, כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ: ...יְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים, וַתָּשָׁב אֶל-אָבִיהָ, וַיַּעַשׂ לָהּ, אֶת-נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר. כיוון שבני אדם אינם נזהרים בנדריהם התקינו רבותינו תקנת התרת נדרים. התרת הנדרים אחת לשנה נעשית ברב עם ערב יום הכפורים, באמירת כל נדרא בצותא חדא ברבים על-ידי המתפללים, וזאת לאחר נטילת רשות שיתפללו עם העברינים. באקט זה כל הנדרים וְהָאֵסָרִים שאסר אדם על עצמו וְהַשְּׁבוּעוֹת שנשבע לקימן אשר איננו מסוגל לקימן יהיו בטלים ומבוטלים, ברם אם הנודר נדר בעלותו לתורה נדר כספי או אחר, דבר זה נהיה להתחיבות חד-צדדית. השאלה אם כל נדרא מבטל התחייבות זו? התשובה: אין לראות באמירת כל נדרא משום היתר גורף להפרת נדרים, לא כל שכן בהפרת התחייבות הדדית של בני אדם שקבלו על עצמם בהסכמה, זו התחייבות חוזית שיש לקימה בכל מצב.

הישיבה בארץ תנאי לקיום עם ישראל כעם

התנחלות בני ראובן ובני גד בעבר הירדן אשר אליהם הצטרפו מחצית שבט מנשה, מהוה כשלון של בני ישראל שיצאו ממצרים כדי להגיע לארץ כנען להלחם עליה ולהתנחל בה, נראתה בעיני משה כמעין "בגידה ברעיון" והפרת מצוות התורה, מכאן מה לא השלים עם זה, באומרו: "תרבות אנשים חטאים" (לב/יד) והוסיף בחימה לומר לבני ראובן ולבני גד ולמחצית שבט מנשה: "האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה" (לב/ו) משה הזכיר לבני ראובן ובני גד ומחצית שבט מנשה, את חטא המרגלים בפרשת "שלח לך" (המכונה פרשת המרגלים) שנשלחו לתור את הארץ ובשובם הפילו אימה על העם להרתיעם מהלחם עליה, על זאת נענש הדור ההוא בנדידה במדבר ארבעים שנה במקום שנתיים שהיו דרושות כדי להגיע לארץ כנען. כי גזר ה' על דור זה למות במדבר ויקום דור חדש נכון להלחם על הארץ המובטחת, פרשה זו היא כמעין "צלצול הפעמונים" באזני "תועי הדרך" (הכונה לאלה שקבלו את הנצרות) ללמדנו כי אין תחליף לישוב הארץ בגופנו, ואין להתישב ב"ארצות נכר" ומשם להטיף ליושבי הארץ מה עליהם לעשות לבטחונם. לפיכך אין אדם מישראל יוצא חובתו אלא אם יושב בארץ בגופו ולא רק באמונתו וברוחו. כבר קרה לעמנו אחרי החורבן, מה קרה ל"מתבדלים" מן העם שהיו בימי משה, הם בני ראובן ובני גד מחצית שבט מנשה וזאת במדרש על אשר התרחש אחרי כשמונה מאות שנה לאחר מכן כשתגלת פלאסר מלך אשור כבש את הארץ וְהִגְלָה יושביה, הוא גרש תחילה שבטי ראובן גד וחצי מנשה, וכאשר שלמנאסר מלך אשור כבש את הארץ, הוא גרש את השבטים האחרים. מדרש זה נועד להזהיר את עם ישראל, כי חִבַּת הַמָּמוֹן שאפשר לעשות בחו"ל היא בעוכרם ולצערנו זה הוכח במהלך מלחמת העולם השנייה ובשנות השלושים, שקדמו לה וזאת על יושבי הגולה לדעת" המשיח מארץ יצמח ולא בברוקלין ולמדנו עוד מדה פסולה שיש להתרחק ממנה וממי שעושה שימוש בה ואומר: "אני ואפסי עוד". במדרש על דברי הנביא ירמיהו שאמר: כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל גבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל: השכל וידע אותי כי אני ה' עֹשֶׂה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה' (ט/כב) לפי המדרש שלוש מתנות ברא הקב"ה בעולם: חכמה וגבורה ועושר, זכה אדם באחת מהן נוטל חכמת כל העולם אימתי, כשהן מתנות שמים וכשהם באים מן המקום (הקב"ה) סופם ליפסק ממנו (עד כאן לשון המדרש).

נקמת ישראל מהמדינים מלחמת מצוה

השאלה על מי הוטל לנקום נקמת ישראל מהמדינים, על ישראל לעשות זאת או שהקב"ה ינקום את נקמת ישראל? כפי שכבר נאמר בפרשת פינחס בדבר ה' אל משה אמר: "צרור את המדינים והכיתם אותם" (פינחס כה/יז) ובמטות מצוה הקב"ה את משה עצמו לנקום במדינים לֵאמֹר: נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך (לא/ב). מכאן שכל עוד ולא נקם משה במדינים הוא לא יֵאָסֵף אֶל עַמָּיו - לא ימות. למרות זאת, משה לא לחם בעצמו במדינים ולא כדי להמשיך לחיות ולא למות, אלא מפני שהוא זכר חסד המדינים עמו כפי שיבואר בהמשך. השאלה מה היה חטא המדינים שבגינו הם מוכים על-ידי ישראל? כי הם הטו את לב ישראל לבעל פעור בעצת בלעם בן בְּעוֹר ובכך שהכשילו את ישראל, בכך שנתנו המדינים בנותיהם הפקר לִזְנוּת במחנה ישראל, לכן המלחמה במדינים היא מלחמת מצוה והוטלה על משה עצמו על סף מותו מחוץ לארץ כנען כי נגזר על משה שלא להכנס עם העם שהנהיג לארץ. מעשה המדינים הביא למות ארבעה ועשרים אלף (פינחס כה/ט) איש מבני ישראל. וכאמור משה שנצטוה לנקום במדינים בעצמו, העביר את הנטל על העם אשר גייס: אלף למטה לצבא (לא/ו). ולא נלחם במדינים בעצמו, וזה למרות שמשה תמיד יצא בראש העם הפעם נראה כמפר דבר השם, לאל שמשה בקש מאלוהים לשחרר אותו מִמְּסִמָּה זו ולשלוח את חליפו יהשוע המכונה איש העדה....אשר יצא לפניהם (כז/טז, יז) הצידוק להתנהגות משה כך, הפעם ודווקא במשימתו האחרונה לפני מותו. מנומק במדרש שאומר: משה נתגדל במדין אמר, אינו בדין (כלומר זה לא הוגן ) שהוא יפגע באלה שעשו לו טובה. משה נהג בכך מנהג המשל העממי האומר: "באר ששתית ממנו או ממנה מים-אל תזרוק בו אבן". על כך כבר אמרנו בפרשת פינחס, כי משה זוכר חסד נעוריו כאשר ברח למדין ובה מצא מפלט ומקלט ואף הקים משפחה, לכן ראה שזה לא הוגן שינקום בעצמו במדינים. אשר לעם שלחם לבדו בשונה מפעמים אחרות, אומר המדרש כי הקב"ה משבח את דור המדבר - יען כי הם נענו לבקשת משה והתגיסו למלחמת מצוה זו שנאמר: וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה שנים עשר אלף חלוצי צבא (לא/ה) למרות שידע העם כי מותו של משה תלוי במילוי אחר מצווה זו, הם קִיְמוּ אותה כנדרש "אלף למטה", ולא עכבו את המלחמה במדין כדי לעכב מותו של משה. למרות זאת מאהבת העם למשה ובכדי לעכב מותו, החלו כאלה להחבא עד שנמסרו על כרחם שנאמר "וימסרו". במלחמה זו, יד ישראל הייתה על העליונה בה הובסו חמשת מלכי מדין ובה גם נהרג בלעם שיעץ לבלק להחטיא את ישראל נאמר: ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב (לא/ח).

תּוֹרָה מוֹרָשָׁה קִבְלָהּ מׁשֶׁה וּנְתָּנָהּ לְיִשְׂרָאֵל בְּסִינָי

וּבָּהּ נֶאֱמַר לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי

וְנִצְטַוָּה יִשְׂרָאֵל לָרֶשֶׁת הָאָרֶץ הַיְּעוּדָה כִּדְבַר מֹשֶׁה

וּלְהִתְיַשֵּׁב בָּהּ קֶבַע לֹא כֶּאֶרֶץ מִפְלָט מִקְלָט וּמַחֲסֶה

וְאִם יֵאוֹת לִחְיוֹת בָּה יִחְיֶה כְּחֶלֶק מְעָם לְבָדַד יִשְׁכּוֹן

יַעַן כִּי רִבּוֹן הָעוֹלָמִים צִוָּה מַלְכוּת יִשְׂרָאֵל בָּהּ תִּכּוֹן

וְכֹה אָמַר לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וּלְיוֹשְׁבֵי נֶכַר לָהֵם לֹא יִיטַב

וְהִזְהִירַם שֶׁבַּגָּלוּת עַמֶּנוּ חֶלְקוֹ יֹאבַד וְחֶלְקוֹ יִסְתָּאַב

מֹשֶׁה כִּוֵּן דְּבָרו אֶל כֹל הָחוֹמְדִים בָּחֹמֶר וְלֹא בָּרוּחַ

"תַרְבּוּת אֲנָשִים חַטָּאִים"הַמְחַפְּשִׂים מִקְלָט"בָּטוּחַ"

קוּמוּ וְהֵחָלְצוּ וְהִלָּחֲמוּ עִם עַמְּכֶם לְמַעַן קַבָּלַת קִנְיָן

כָּכָה דָּרַשׁ מֹשֶׁה מְהָעָם לְהִלָחֵם לְמַעֲנָה בָּעֵת וּבַזְּמָן

זֶה הַמַּחֲזֶה אֲשֶׁר חוֹזֵר בָּאָרֶץ מִדּוֹר דּוֹר וּמֵעִדָּן לְעִדָּן

זֶה חוֹזֵר שׁוּב וָשׁוּב וּבְדִבְרֵי הַיָּמִים זֶה כָּתוּב וּמְשֻׁנָּן