אהרון הכהן - סיפורו של מסע

נתחיל מסוף הסיפור. ביום שישי האחרון פורסמה ידיעה לפיה משרד ההקדשים הירדני הודיע על סגירת קבר אהרון הכהן לאחר שלטענתם "תיירים ישראלים" קיימו שם טקסים דתיים". במשרד הוחלט לפתוח בחקירה מי אפשר כניסה לתיירים. באתר ynet נכתב כי שר הדתות הירדני הורה לסגור את מתחם הקבר ללא הגבלת זמן, זאת לאחר שעל-פי דיווחים בתקשורת הירדנית קבוצה של כ-500 ישראלים הגיעה לתפילה באתר. הוואקף הירדני הודיע "נתחשבן עם מי שהתיר להם כניסה". בפרטי הכתבה ציינו כי זו אינה הפעם הראשונה שהשלטונות הירדנים מתעמרים ביהודים וסוגרים בפניהם את המתחם דווקא ביום ההילולא המציינת את יום פטירתו של אהרון הכהן ב-א' באב. התקשורת הירדנית הסבירה כי הלבוש החרדי והתפילות הפומביות מעוררות חיכוך עם האוכלוסייה המקומית שרובה פלa,ינית (במילים אחרות מפחדים מהם). מישהו אף כינה את הישראלים דאעש.

ועכשיו לתחילת הסיפור. כחלק מהמכונות לחגיגות יום הולדתי הארבעים ואחת הפתיעה אותי מרתי במתנה מיוחדת שרציתי זמן רב. מדי שנה מתארגנת קבוצה עם מדריכים מקסימים שגם הדריכו אותנו בנסיעה לאומן בקיץ שעבר, לקבר אהרון הכהן בהר ההר שבירדן. טיול של יום וחצי לחוויה קשה פיזית אבל גדולה רוחנית. עשרים דקות, תשלום, ואני כבר ברשימת המטיילים. חלפו כמה ימים וממשרדי החברה המארגנת יצרו איתי קשר. ההנחיות היו ברורות אבל לא הבנתי עד כמה הם משמעותיות עד שלא הגעתי לשם. בהנחיות נדרשנו להסרת כל סממן דתי שיש לנו בכניסה לירדן שזה אומר כיפה, ציצית, תפילין סידור. אני מבחינתי חשבתי שיש לנו שלום עם ירדן. אומנם לא שלום ממש אלא יותר שלום שלום אבל אני יודע גם שמגיעים לכאן לא מעט אזרחים ירדנים, אם לביקורים ואם לתפילות במקומות המקודשים להם. לא שמעתי שמדינת ישראל מונעת מהם תפילה בהר-הבית או מונעת מהם להסתובב עם כפייה וגלבייה.

הימים חלפו והיום המיועד הגיע. הדרמתי לכיוון מעבר רבין הסמוך לאילת והגענו לעמדת הבידוק הירדנית. הבידוק היה ספק חובבני ספק מקצועי, אבל מה שכן היה חשוב בבידוק הזה, שכל מטרת הבידוק הייתה רק לאתר דברי דת או סממני קודש. אני אומנם נערכתי מראש אבל ספר תהילים קטן שהיה אצלי בתיק נלקח ממני ואפילו ספרה החדש של יוכי ברנדס "אדל" (ספר מצוין אגב) גם נלקח ממני. ניסיתי להסביר לשוטר שם שמדובר בספר קריאה אבל לא היה עם מי לדבר. אחרי שכלל הקבוצה עברה את הבידוק, הוצמד לנו שוטר ירדני שאמור היה ללוות אותנו למשך כל הטיול ולאבטח אותנו. כך לפחות אומרת ההגדרה הרשמית. למעשה כל תפקידו נהיה למנוע מאתנו כקבוצה להתארגן לתפילות בציבור ואפילו כאנשים פרטיים למנוע מאתנו כל אפשרות להתפלל, לברך או סתם להחזיק ספר ביד. מזכיר לכם ימים אפלים? כן. בדיוק ככה. בבדיחה שרצה אצלנו בקבוצה חשבנו להביא איתנו סביבונים, כך שבכל פעם שהוא מקרב אלינו נתחיל לשחק בסביבון.

שעתיים נסיעה מהגבול והנה אנו מתקרבים לעיר המוגדרת כאחת משבעת פלאי עולם "פטרה". מה אני מתרשם ביומיים הטיול הללו? שירדן הינה מדינה מפגרת ונחשלת. קבוצות של בדווים שולטות בדרכים, תחנות דלק מוזנחות, שלטי המלך עבדאללה בכל מקום, וחוסר הסברת פנים לתיירים. הדבר היחידי שחשבתי לציין לשבח זה, שהכביש הירדני העולה מדרום לצפון המקביל לכביש הערבה אצלנו, הוא כביש דו מסלולי עם שניים ואפילו שלושה נתיבים לכל כיוון. מעבר לזה, מדבר חול וילדים קטנים שרוכבים ממקום למקום על גבי גמלים וחמורים.

לא נחמדות

לאחר ביקור במעיין נובע המיוחס לאותו מעין שיצא מהכאת משה בסלע, העברנו את הלילה במלון מקומי תוך כדי ידיעה שהסיכויים מאוד גבוהים שאתר הקבר ייסגר בפני מטיילים ישראלים. מאחר שההר באזור האתר פטרה הוחלט להתחיל בטיול בפטרה ומשם לפי ההתפתחות להמשיך אל הקבר.

פטרה עצמה היא מקום יפהפה אבל מוזנח. שבטים בדווים חולקים בניהם את מתחמי האתר כך שכל שבט שולט במקום אחר. אם אתה רוצה להשתמש בשירותי התחבורה שלהם הכוללים גמלים חמורים או טנדרים עליך לשלם. כל שבט והתעריף שלו. לא נזכיר מילה על צער בעלי חיים ועל חייו של חמור או גמל במדינת ירדן. מטיילים אחדים נעזרו בשירותי הטנדר שלקח אותם לאזור הר ההר ושם עזב אותנו לאפשרות הבאה - או הליכה רגלית או שירותי חמור. מי שמסרב זוכה למטר של קללות. לא אדיבות ולא נחמדות. מאיך שנראו החמורים והעובדה שמי שיוליך אותו היא ילדה כבת שמונה בסנדלים, ויתרתי על התענוג והלכתי עלייה קשה ומאתגרת של כשעתיים. למעשה בפועל די התרחקתי מהקבוצה שלי - דבר שעמד לטובתי בהמשך. העפלתי עד שהגעתי אל מרגלות המתחם של הקבר. לרגעים אחדים כמעט ויתרתי לעלות למקום. לא קל. אך כשראיתי אנשים מבוגרים עושים זאת לא ויתרתי לעצמי. הגעתי וגילתי מבנה לבן ועגול. בפתח ניצבו בדווים שחייבו אותי להוריד נעליים וכשנכנסתי לקבר גיליתי שהוא נראה יותר מסגד מאשר קבר יהודי. זכיתי להתפלל, לבקש, לברך ולנוח. ואז הוחלט על סגירת האתר. קצת באשמת הקבוצה שהייתה במקום שהתעקשה לקיים תפילת בציבור עם ברכת כוהנים. חלק גדול מהקבוצה שלי לא זכה להיכנס.

את המקום עזבנו שוב בטנדרים ושאר אמצעים כשלקראת הערב כבר עזבנו את ירדן. במעבר הישראלי כבר יכולנו לאפשר לעצמנו להתפלל מנחה בציבור וחלק גדול מציוד הדת שלנו הושאר בצד הישראלי כך שאת הספר שלי מצאתי לבסוף. הסערה התחילה לאחר מכן. לי בכל מקרה זו תהיה כנראה הפעם האחרונה לפחות בשנים הקרובות של ביקור במקום. הרבה תחושות עלו בי במהלך הטיול. למה יום פטירתו של אהרון הכהן אוהב שלום ורודף שלום חל דווקא בתקופת בין המצרים? איך אפשר לבוא בטענה ליהודים שחיו תחת שלטון קומוניסטי ונאלצו לקיים את יהדותם בסתר? השאלה שהעלה מישהו מחברי הקבוצה - אנחנו בוכים שקבר אהרון לא בידינו וכי הר-הבית בידינו?

אני עוזב את ירדן בתחושה שאומנם יש לנו שכנים שלא נלחמים אתנו אבל עם שכנים כאלו - מי צריך אויבים. מדריך הטיול סיכם וכתב לנו "כל סנטימטר בגוף שלנו היה שותף אתמול במסירות נפש של להגיע אל הצדיק אהרון הכהן. נתקלנו בעויינות שמעולם לא נתקלנו בה מצד השלטונות הירדנים. גם המדריך הירדני היה המום ומפוחד פחד מוות מההנחיות המפחידות וההקפדה היתרה עליהם. עם זאת התגלתה בקבוצה מסירות, עזרה הדדית אחווה ואהבה מצד כולם שהייתה מרוממת ומרגשת מאוד. יה"ר שכולם יראו ישועות עצומות בקרוב ממש. יה"ר שזכות אהרון תעמוד לכולם בכל ההתמודדויות. אמן.