דילמת האסירים בפוליטיקה הישראלית <br>

לפני כ-70 שנים פיתחה האקדמיה האמריקנית אל המונח "דילמת האסירים" כחלק מלימודי תורת המשחקים. זה, לערך, התוכן: קבוצה של עצירים כלואה בבידוד גמור בתאים נפרדים. כל אחד מחבריה יודע כי אם כולם ישמרו על זכות השתיקה לא תימצא ראייה נגדם. אך כל אחד חושש כי חברו יתפתה לשמש עד-מדינה ולהפליל את האחרים כדי לצאת בעונש קל, ואילו על כל שאר חבריו יוטלו עונשים כבדים.

לפיכך כל אחד מהם שואל את עצמו אם לשמור על זכות השתיקה ולצאת כולם יחדיו בלא עונש או לחצות את הקווים ולצאת בעונש קל תוך הרשעת חבריו מפני שמישהו מהם ממילא יפצה את פיו. הוויכוח הזה לא תם מעולם, ולעולם.

במובן מסוים הוא פוקד בבחירות-ב' 2019 גם את הפוליטיקה הישראלית. לנציגי מפלגות האופוזיציה אין מצע משותף. כל אחד ממנהיגי האופוזיציה היה רוצה לראות עצמו בממשלה. אך כולם מבינים כי בנימין נתניהו אינו יכול להמשיך. לא אחרי שהסתיר משר הביטחון והרמטכ"ל כי הסכים לשדרוג הצוללות, וזה שווה חקירה פלילית (לא ההסכמה אלא ההסתרה); ולא נוכח החשדות לשוחד בתיק 4000; ולא לאחר שניסה למכור לנוח מוזס משהו שלא היה שלו - חלק משראל היום של מרים ושלדון אדלסון; ולא לאחר ההתפרצות המטורפת בביתו על ד"ר אדלסון, וביבי שתק; ולא אחרי שהתברר כי הוא מקבץ חליפות יפות חינם ממיליארדר אוסטרלי שרוצה כי הוא ייראה היטב. כן, וגם לא אחר שמעבירים מירושלים לאילת את כיסא ראש הממשלה לישיבה חד-פעמית בעיר הדרומית.

אין זאת אומרת שהימין המאוחד והחרדים וש"ס ואולי גם אחרים אינם יכולים למצוא עצמם בממשלה עם הליכוד. ברור כי הליכוד מייצג ציבור חשוב וגדול, ואין סיבה להותירו מאחרי הגדר הגבוהה של האופוזיציה. אבל לא עם ביבי. לא עם החליפות האלה, ובעיקר הסתרת ההיתר לצוללות המצריות ממשה יעלון ומעמוס גלעד תוך שקר עז מצח כאילו הדברים אינם נכונים.

מאיילת שקד עד איימן עודה, מבני גנץ עד אריה דרעי, מאביגדור ליברמן עד ניצן הורוביץ - איש אינו מבקש מהם לפסוח על הליכוד. אבל שלא יעמוד בראש מדינה אדם שמתעתע בשלטון החוק רק כדי לחמוק מזרועו של החוק. האסירים יכולים להתאחד רק סביב דבר אחד: ליכוד - כן, ביבי - לא ולא.

[פורסם בדף הפייסבוק של דן מרגלית]