הכוריאוגרף התנכ"י הגאוני העלה על במת דברי ימי ישראל מחזה עוצר נשימה של כניסת העם לארץ המובטחת. את 'הליברטו' כתב משה ביום בו נפרד מעל עמו. הוא הגה אירוע משולש, שתכליתו הייתה אחת "שָׁמֹר אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם" (דברים כ"ז, א'). לתכלית זאת נכנסו לארץ. לתכלית זאת נעשו בני חורין.
האירוע האחד, בן שלש המערכות, נועד להתרחש ביום בו יחצו ישראל - כשלושה מיליון איש ואישה וטף וגרים נלווים וצאצאי 'ערב רב', ובראשם כוהנים ולווים נושאי ארון הברית, אחר מות משה וקבורתו במקום לא נודע עד לעצם היום הזה - את הירדן. בו ביום האחד, חצו את הנהר, עקרו מתוכו אבנים וכתבו עליהן את כל התורה כולה, עברו בין הר גריזים - הר הברכה להר עיבל - היפוכו, להתברך, ולהיות מוזהרים בקללה אם לא ישמרו את התורה בארץ, בנו על הר עיבל מזבח אבנים אשר לא הונף עליהן ברזל ממנו עושים כלי מלחמה, וחגגו שם אחרי שהותרו הבמות, ופנו והלכו אל מלון במקום שלא הוזכר אלא כ'מלון', שבעי מעש ומראות ועמוסים חוויות שהתפוצצו אלה על אלה ברצף דוהר ובפומבי גדול. עוד עמדו שנים הרבה של מלחמות כיבוש על הארץ, אבל חגיגות הכניסה לארץ עוד בטרם תיכבש - קדמו, לא כדי לחגוג מה שצריך היה להמתין עוד למאבקי התנחלות ולהתססות, ליישוב על-פי חלוקה צודקת בין השבטים הנוחלים, אלא כדי הקדים ולהטביע בתודעה באמצעות דרמה בליהוק כל איש ואישה בישראל כי תכלית כל המסע מעבדות מצרים לחרות בארץ, היא הקמת מדינת חווק, בניין חברה על אדני הטוב והישר הכתובים בתורה שהואיל משה באר במדבר והציב בראש מכלול כל הסיבות הנכונות למימוש נחלת הארץ המובטחת.
א. המערכה הראשונה כביכול של האירוע המשולב הקדשה לכתיבה בפומבי גדול. "וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת-הַיַּרְדֵּן אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד. וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ" (שם, ב'-ג'). זה היה בליברטו. יש מסורת פרשנית בקרב חז"ל הגורסת כי כתבו את האותיות ועל גבן גיסו האבנים בסיד כדי שהכתוב יישמר מפגעי טבע ולא יימחק, ויש שגרסו שסיידו האבנים בלן ועל הרקע הבהיר בלט הכתוב והיה קריא בכל עת, אבל הכל נשענו על מהות הכתוב, לְמַעַן. אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל-הָאָרֶץ, למען שמירת התורה באים אל הארץ. אבנים גדולות מוצבות בתרבויות שונות ובארצות הרבה על אם הדרך כדי לציין או מרחקים, או שמות של חנייה, או שם הדרך עצמה. לא אבנים אלה. אלה, דרש משה, תהיינה אבן דרכי התורה. לְמַעַן, ה יא קביעת התכלית. תכלית מתן התורה היא שמירתה בארץ. לשם כך ניתנה. הריבונות. היא לא טריטוריאלית. היא ניתנת כדי שהמקבל יהיה בן-חורין, ואין בן-חורין אלא מי שנותן על ידיו ציות לחוקים ולמשפטים לרדיפת התצדק והשלום.
"כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" הוא הד לנאמר בראש הנאום "שָׁמֹר אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם". מכאן סבר רב סעדיה גאון שלא כתבו על האבנים אלא תרי"ג מצוות על דרך רישום כותרת המצווה, ופסחו על סיפורי הבריאה, ועל מעשי האבות, ועל יציאת מצרים וההליכה במדבר. כנגד דעת יחיד זאת הנאחזת בתיבות "שָׁמֹר אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה", דעת הרוב היא על-פי פשטן של התיבות "כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" לפי ששמירת התורה היא לא רק שמירת המצוות המנויות בה - בליווי תורה שבעל פה - אלא גם הכרת הבורא, הבנה אינטימית של יסודות האמונה שיש בעלים לבירה, שזהות נבנית על מעשי אבות - סימן לבנים, שדברי ימי העם בין העמים, ההיסטוריה, מכינה את האומה ליכולת להתבונן בעתיד תוך הבנה כי כשם שמעשי האדם קבעו את העבר, כך תלוי המחר במעשי האדם, במערכת השכר והעונש, הגמול על הטובה ועל התבונה, ועל פירעון שטר החטא ועוון הרוחות של שטות. זה משמע 'התורה כולה'. שמירת המצווה עצמה אינה ערובה להשלטת רוח התורה על החיים במדינה.
מסורת חז"ל היא שעל אבני הדרך הנקובים בדברי משה נכתבה התורה כולה בשבעים לשון, שמפת החיים על-פי תורה היא במהותה מפת דרכים אוניברסלית, כי 'אהבת רע כמוך' איננה אהבת הרע שהוא כמוך - אלא הרע שאפילו הוא שונה ממך- אהוב אותו כפי שאתה אוהב רע שהוא כמוך, שהאיסור להונות את הגר איננו איסור החל על גר בארץ מופשטת בחינת נאה דורש מה שאי-אפשר לקיים, אלא על כל גר שנקלע כזר אל כל ארץ מארצות תבל ובארצך בראש כל הארצות. הארץ איננה סוגרת על עם התורה. הוא יושב בה בין העמים, לא בין החומות. היא פתוחה. הכל רואים הליכותיה. אור השמש המאיר אותה הוא אור המשמש המאיר את העולם כולו, אם אינה מופת לעיני העולם, יידו האשמה ביושביה שאבן הדרכים האוניברסלית שנבחרה לעמוד בארץ שנתן האלוהים לעמו מתבזית במקום בו הופקדה לשמירה, ואם שומריה זונחים אותה, העמים מגלים אותם ממנה.
הפואזיה של אבני דרך בהם כתובה התורה כולה בשבעים לשון, חזקה מן הפרוזה השואלת איך זה נמצא מקום על אותן האבנים לכל מה שנכתב בהן. נמצא. במציאות הרעיונית יש אין סוף מקום למה שצריך להיות לו מקום.
במחזה עצמו שהעלה יהושוע שהביא את ישראל לארץ כנען מפורטים הדברים שעלו על אותה במה הלכה למעשה. "שְׂאוּ-לָכֶם מִזֶּה מִתּוֹךְ הַיַּרְדֵּן מִמַּצַּב רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים הָכִין שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה אֲבָנִים וְהַעֲבַרְתֶּם אוֹתָם עִמָּכֶם וְהִנַּחְתֶּם אוֹתָם בַּמָּלוֹן אֲשֶׁר-תָּלִינוּ בוֹ הַלָּיְלָה" (יהושוע ד',ג') אומר ה' ליהושוע. על-פי ה'ליברטו' שכתב משה, אלה האבנים עליהן כתובה התורה בשבעים לשון. אבל הבמאי כל כמה שהוא נאמן ליוצר, הוא יוצר גם הוא, והדברים משתנים. האבנים הן האבנים שהיו מדרך כף רגלי הכוהנים בעברם את הירדן, לא רק כדי שלא יטבעו בטיט בנושאם את ארון הברית במעבר, אלא כדי לציין שהאבנים עליהן התורה עתידה להיכתב הן היסודות שהניחה ההשגחה העליונה בירדן כדי שיהיו תבנית רעיונית לאידיאה כי הארון נושא את נושאיו, כי כל אידאה סוחפת מהות נושאת את מאמיניה על-כנפיה שלה, לא הם נושאים אותה, היא נושאת אותם, לא האגם יוצק כוח באידאה, האידאה מערה כוחה באדם הנאמן לאמיתה. התורה מונחת בתשתית עליה ייצבו אותה תומכיה, היא תופסת, מחייבת, עם הנחת כף רגלי הכוהנים והלווים הנושאים אותה במי הנהר המפרידים בין מדבר לבין הריבונות. מדינה בדרך היא כבר דרך המדינה.
הכוהנים נושאים את הארון. אבל את האבנים שהיו להם תשתית ועליהן כתובה התורה המונחת בארון, נושאים מעתה, שלא על-פי הליברטו שכתב משה, שנים עשר איש, לא כוהנים, איש אחד לשבט. הכהונה אחראית להביא את הארון בו מונחת התורה. ללמד אותה. העם אחראי לקיים מה שכתוב בה. זה חידוש של יהושוע. משה הלוי מזהה את הרבצת התורה וקיומה בלוויה "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ" (דברים ל"ג, י') אומרת התורה על שבט לוי, ועל כוהניה. יהושוע, איש השבטים מפריד. יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב - הכוהנים הנושאים את הארון. וְתוֹרָתְךָ - לְיִשְׂרָאֵל, מי שמקיים אותה או חלילה, עליו מונחת האחריות לזניחתה ולעקיפתה - זה ישראל.
הלילה הראשון בארץ, לא בישוב, הוא לילה בצילה של התורה שהעבירו הכוהנים והלווים על כתפיהם שנכתבה בשבעים לשון על אבנים מן הירדן שנשאו כל ישראל, "וַיַּעֲשׂוּ-כֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ וַיִּשְׂאוּ שְׁתֵּי-עֶשְׂרֵה אֲבָנִים מִתּוֹךְ הַיַּרְדֵּן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל-יְהוֹשֻׁעַ לְמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲבִרוּם עִמָּם אֶל-הַמָּלוֹן וַיַּנִּחוּם שָׁם" (שם, ח'). לא בישוב שכבשו ולא בישוב שהקימו. במלון. מכאן יצאו לכבוש. מכאן ילכו לבנות. המלון הוא נקודת הארעי ממנה נבנה הקבע. כל זה לא כתב משה. ועוד לא כתב שאחר שיצאו מן הירדן, והשבטים נושאים האבנים, ציווה עליהם יהושוע לשוב אל הירדן ולהניח שם שתים עשרה אבנים אחרות, נוספות, "וַיֹּאמֶר לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ עִבְרוּ לִפְנֵי אֲרוֹן ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶל-תּוֹךְ הַיַּרְדֵּן וְהָרִימוּ לָכֶם אִישׁ אֶבֶן אַחַת עַל-שִׁכְמוֹ לְמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל. לְמַעַן תִּהְיֶה זֹאת אוֹת בְּקִרְבְּכֶם כִּי-יִשְׁאָלוּן בְּנֵיכֶם מָחָר לֵאמֹר מָה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לָכֶם. וַאֲמַרְתֶּם לָהֶם אֲשֶׁר נִכְרְתוּ מֵימֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵי אֲרוֹן בְּרִית-ה' בְּעָבְרוֹ בַּיַּרְדֵּן נִכְרְתוּ מֵי הַיַּרְדֵּן וְהָיוּ הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לְזִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַד-עוֹלָם" (שם, ו'-ז') לא אותן אבנים. לא אותה תכלית.
אבני מדרך אינן אבני זיכרון ואבני זיכרון אינן אבני דרך. יש ביניהן זיקה, אבל הם נבדלים באחריות שהן דורשות ומסמלות. אבני הדרך תובעות אחריות על העתיד. שמירת המצוות, עשיית דין ומשפט, צדק העושה צדק - הם ערובה למדינה מתוקנת שיש לה קיום, שנשענת על המחר, שבוטחת בעתידה. האבנים של זיכרון מבטיחות כי הדור שלא חווה את הפדות ואת ייסורי המדבר הלוהט והצחיח בין העבדות לבין החרות, יידע כי הארץ שהוא מופקד על עתידה ועל הבטחת ביטחונה באמצעות קיום התורה על מצוותיה ועל רוחה, נקנתה בייסורים, שייסורים אלה ממתינים עד עולם למי שיפר את תכלית קיומה של הארץ, כי הזונח בה את דרך הטוב והישר יידון לחצות את הירדן לאחור אל המדבר ממנו לא תהיה לו ברירה אלא להיגאל אחרי ייסורים חדשים כביכול, אהבל לאמת, אותם ייסורים. העבר לא בונה את הזהות . הוא חלק ממנה. הבא לבנות - מסתכן בסיופה. העבר הוא שם מכל מקום, בחדרי הלב, פועם גם אם בשאון גלגלי ההווה אין שומעים אותו. הוא לא יוצר את המודעות. הוא חלק ממנה. הוא יכה אם יתעלמו ממנו. אמנזיה היא מבוא לדמנציה. מי שאינו יודע 'מאין באת' הוא גם בור ב'לאן אתה הולך'. "כִּי-יִשְׁאָלוּן בְּנֵיכֶם מָחָר לֵאמֹר מָה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לָכֶם" אומר הפסוק ומגלה שתי אמיתות. האחת, כִּי-יִשְׁאָלוּן בְּנֵיכֶם, לא 'אם ישאלון', אם במקרה תתעורר סקרנות למראה כגל האבנים. 'כִּי-יִשְׁאָלוּן' משמע - עשו שישאלו, חנכו, הביאו את בניכם לשאול. אם לא תביאו אותם אל הגל, לא יהיה הירדן בעיניהם אלא נהר ככל הנהרות, יתרה מזאת, כצנוע שבנהרות, אבל אם תביאו אותם לשאול - הם ילמדו לגלות כי הירדן הוא הנהר האחד בתבל ומלואה בו "נִכְרְתוּ מֵימֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵי אֲרוֹן בְּרִית-ה'". כוח הבלימה של המים שקול כנגד כוח מפלי הניאגרה.
האמת השנייה היא שתכלית החינוך הוא להפוך מה שבעיני הצעירים הוא של הדור היוצא "מָה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לָכֶם", "וְהָיוּ הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לְזִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל", לכם, לזקנים, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל - לבניהם. החינוך לא בא לספר סיפור. הוא בא לעודד את התלמיד להטמיע אותו, בכוחו, מכוחו, לא מכוח השוטף את מוחו אלא המעודד אותו לחשוב אוטונומית, להפוך אותו, את הסיפור, לרלוונטי לחייו של השומע, של הלומד. "לְמַעַן תִּהְיֶה זֹאת אוֹת בְּקִרְבְּכֶם". תורה איננה מידע, אם כי בלא מידע היא אובדת. היא קיומה, שאם לאו היא אובדת גם אם היא רק מידע. תכלית החינוך איננה לחנך היא להביא את המתחנך להתחנך. "כִּי-יִשְׁאָלוּן בְּנֵיכֶם" היא מצוות עשה המונחת על כל כתפי האבות.
משה לא כלל את המצווה הזאת בצוואתו. האבנים עליהן דיבר הציבו את העתיד. בא יהושוע, הנער שלמד נבואה באוהלו של אדון הנביאים וקובע הלכה, הנביא איננו מי שיודע את העתיד. הוא מי שיודע את העבר ומציב לו זיכרון. באבן.
[הפרק הבא: שער הכניסה בין גריזים לעיבל והחג ברום ההר].
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
