להזכיר שהעם הוא הריבון

גורלה של ישראל לא ייחרץ בבחירות. בחירות רק יתברר מה שכבר נחרץ. כמו שקבלת תוצאות בדיקת דם לא קובעת מה הבדיקה הערתה לתוך הדם אלא מה היה בו לפני הבדיקה, כך הקלפי אינה גוזרת מה שיוצא מתוכה אלא מגלה מה נכנס, ומה שנכנס הוא כבר כאן.

חלוקת תשומת הלב הלאומית לתופעות השונות, לטוב ולמוטב, המצריכות קשב, הבנה, רצון לעשות, נכונות לשנות את הטעון שנוי, הסכמה לקיים מה שמבטיח את הקיום הסולידרי- כל זה כבר כאן. תשומת הלב הזאת היא הגורל של העם הזה. הקשב. או ההתעלמות. הבעיות הצריכות פתרון. הפתרונות שאופסנו לבל יחייבו הכרעה כואבת. כל זה ייכנס לקלפי. לא בתוכו ייקבע.

הבחירות הן גם לא יום של חשבון נפש. חשבון נפש זה כל יום. הבחירות זה מאבק על השלטון. לא על הגורל. הגורל כבר כאן. השלטון? סחר מכר. לא בבחירות. יום אחרי.

ועם האמור, מצוות עשה שאין כשיעור חשיבותה בדמוקרטיה היא ללכת אל הקלפיות, לגנוז את הוויכוחים המתלהטים על הבלים, על רעות רוח, על יצרים, על הסחת הדעת מן השאלותהקיומיות העומדות בחדר כמו אותו פיל מטפורי ואין רואים אותו כי העיניים קשורות, ולבחור. לבחור זה להתייצב כחייל מגויס על הגנת המולדת כאזרח מגויס על הגנת הדמוקרטיה. זה לומר אישית בזיהוי מדויק, לשלטון, כי הוא לא הריבון. כי האזרח הוא ריבון. כי מלחמת השלטון על השלטון אינה דמוקרטיה, אלא ניוונה כמצע למפגן של כוחנות.

להצביע זאת קריאת תיגר על המתמודדים על כיבוש השלטון, "אנחנו כאן להזכיר לכם כי עליכם לשרת, לא למשול. להזכיר לכם כי אנחנו כאן כדי להפקיד בידכם את האחריות לשירות העם". לכן, למרות שהגורל כבר כאן, צריך להתייצב כדי להזכיר שהעם הוא כאן, והוא הריבון.