"מי ניצח במלחמה"? שאל רפול, מפקד אוגדת רמה"ג במלחמת יום כיפור, את משה דיין, שר הביטחון במלחמה, לאחר שדיין דיבר עם חיילים על הוויתורים שישראל תבצע בכדי לרצות את הסורים, והוסיף; "מדוע ינסה המנצח להפיס את דעת המנוצח ולא להפך"?!
לפני הדיון בשאלה זו יש להדגיש כי הסוגיה העיקרית המתלבנת עד ימינו אלה, ועמדה אף במרכזה של מערכת הבחירות האחרונה, ושממנה נובעת החולשה שאבחן רפול, היא חוסר הפנמת מהות המאבק הערבי נגד ישראל. בנושא זה, ובהקשרה של מלחמת יו"כ, כתב פרופ' הראל פיש כי "המאבק נגד ישראל מעולם לא היה אלא מלחמה קדושה... זוהי מלחמה דתית, הציונים שבאו להתיישב בציון סירבו מאז ומתמיד להכיר בכך, וניסו להרגיע את עצמם ... כי פה יש סכסוך בינלאומי 'נורמלי'. אבל מבחינת הערבים מטרתה של מלחמה זו היא חיסולה של הישות היהודית בארץ ישראל בשם שלמות האיסלאם".
נראה שתשובה מסוימת לשאלתו של רפול, החוזרת מדי שנה ערב התקדש היום, בדיונים על "המחדל", מופיעה בראיון שהעניק לטלוויזיה האלוף בני פלד, מפקד חיל-האוויר במלחמת יו"כ, לאחר המלחמה, שהייתה, יש להזכיר, ניצחון כביר בקנה מידה עולמי: "מדוע הסכיזופרניה הזו?... הגעתי למסקנה שמי שיושב מחוץ, האויבים שלנו,...הוא צריך לנתח את מרכיבי העוצמה שלנו... העוצמה שלנו היא רוחנו, שכלנו,... הוא החליט לתקוף את זה. זה כלי הנשק הכי חזק של עם ישראל... הם הצליחו. הצליחו במערכת החינוך: להטיל ספק בצדקת קיומנו בארץ הזו. הם הצליחו במחזאות. הצליחו בשירה, הצליחו אפילו בסיכומי המלחמה. לאט-לאט להכניס אלמנט של שבר..."
מה השתנה
ייתכן שמענה לשאלתו של רפול, הממחיש את גודל השבר שעליו דיבר פלד, מופיע בביוגרפיות שפרסמו לאחרונה שני מפקדים אמיצים ועטורי קרבות. והכוונה היא ל"ידעתי את ארצי" של סגן הרמטכ"ל האלוף במיל'
מתן וילנאי, ו"להיות אחד מרבים" של איש ה-101 אל"ם במיל' קצ'ה.
"גם לאחר 25 שנה, עמדתי הברורה היא שהסכמי אוסלו היו דבר נכון...", כותב וילנאי. וגאוותו, לצד מבצעים בעורף האויב, היא שכאלוף פיקוד דרום "הג'יפים ממוגני הירי הראשונים היו בפיקוד דרום. בשלב מאוחר יותר, כסגן רמטכ"ל, כבר דאגתי למיגון נרחב בהרבה..."
קצ'ה מתאר את קשריו עם מאיר הר-ציון והמחלוקות ביניהם: "מאיר, שהעריץ את אריק [שרון], לא סלח לו על ההינתקות... אני תמכתי בהינתקות ובאריק... בשנים האחרונות לחייו, מאיר הקצין מאוד את עמדותיו בנושאים פוליטיים וביטחוניים, עד שדבריו הפכו למנטרה קבועה: אי-אפשר להתקיים במדינה כה קטנה ואסור לוותר על-אף שעל אדמה!... לא התווכחתי איתו. ידעתי שאין טעם בכך. נראה לי שהוא לא הפנים את השינויים שחלו במציאות מאז שנות החמישים..."
אל מול הלך רוח זה הנושב מצדם של מפקדים נערצים ונועזים, אשר תרמו רבות לביטחון ישראל, ניצב האזרח "העני ממעש" ושואל; מה השתנה במציאות חיינו, ותוהה; אולי באמת אין ברירה. אולם היו גם מפקדים בכירים שלא "נתפשו לחולשה ולקוצר-רוח", כלשונו של רפול, ושהוא אחד הבולטים שבהם. וזאת כפי שמתבטא בגילוי דעת של "השומר הצעיר" מ-1937, שבו בחר רפול לסיים את הביוגרפיה שלו "סיפורו של חייל": "לא ניתן להפקיר אף שעל אחד של אדמת ארץ ישראל. צרכי העם היהודי בעולם, והיישוב היהודי בארץ-ישראל, מחייבים... לא חלוקת הארץ, אלא הרחבתה..."