ויליאם בלייק ענק החזיונות

מוזאון הטייט בריטן, שבעבר נקרא "טייט גאלרי", עד שהתפצל לשניים, וחלקו החדש העוסק במודרניזם והלאה, נקרא טייט מודרן. בעוד הוותיק, המכיל את האוסף הגדול ביותר של וילחאם טרנר מוצג בו דרך קבע. כל ביקור בו, משאיר חותם בלב הצופה שלא יישכח. כך תערוכתו של ויליאם בלייק מהווה חוליה נוספת לתערוכת הצייר הנרי פיוזלי Fuselli, או לתערוכת המבקר והצייר ג׳ון ראסקין (שטיפח את ויליאם טרנר), שהוצגו בזמנו אף הן בטייט גלרי. עוצמת הזיקה של בלייק לתנ"ך' הבאה לידי ביטוי בציוריו ובשיריו' מהווה גורם חשוב ביצירותיו. כשם שפיוזלי יצר ציורים פנטסטיים, מלאי דמיון על-פי מחזותיו של שייקספיר. המשותף לשניהם - הדגש על היסוד החלומי, ההזוי, הלוקח את הצופה לעולמות אחרים.

ויליאם בלייק נולד בלונדון, וכבר מגיל 10 חדל ללמוד בבית ספר, משום עקשנותו ומרדנותו. אמו לימדה אותו בבית, ועצם ההתמקדות מילדות בתנ"ך, היא שמיצקה את הקשר העמוק שלו אליו, דבר המוכח בתערוכה בשפע ציורים - יוסף ואחיו, הנביאים ישעיהו ויחזקאל, אדם וחווה מגלים את גופתו של הבל, שמשןן ודלילה ועוד שפע של דמויות, במיוחד איוב, לו הקדיש ספר שלם. הוא למד בבית ספר לאמנויות, ומגיל 10 החל ליצור תחריטים על-פי הדפסים של יצירות יווניות קלאסיות שאביו הביא לו, והחל ב-1771 למד ברויאל אקדמי אוף ארטס. הוא זלזל בסגנון "הלא-גמור" של בני דורו כמו רובנס, והעדיף את הקלאסיקה הדייקנית של מיקלאנג׳לו ורפאל. בגיל 15 התקבל כשוליה לסדנה של 7 שנים כמתמחה אצל אמן התחריט ג׳יימס באסייר, שתוצאתה - שעשה ממנו מאייסטר בקנה מידה היסטורי. במסגרת לימודיו נשלח על-ידי מורו לכנסיות ומנזרים, כדי לעשות תחריטים של הציורים התלויים על קירותיהם. דבר שהשפיע עליו בכך שהחל לחזות חזיונות, שרקמו עור וגידים ביצירותיו, ובהמשך היוו בסיס לחלק מהתנגדותו לחוקים ולציווים הדתיים בכלל.

במקביל ללימודי האמנות התעניין בשירה וכתב, אהב את שירתו של ג׳ון מילטון (גן העדן האבוד), ושל דנטה אליגיירי (הקומדיה האלוהית); שתיהן דנות בתופת ובמסע להגיע ממנה לגן העדן; וניסה ליצור הגדרות משלו לגיהינום וגן העדן. בקיאותו והרצון לעקוף את הצנזורה של הכנסיה, הובילו אותו לכתוב ולצייר בעת ובעונה אחת בספרים שהדפיס בעצמו, בעזרת אשתו קתרין, לה נישא ב-1882. מה שמייחד אותו משאר היוצרים והאמנים הן דרכו וגישתו: הגישה הפילוסופית של האנשת האל, או האלהת האדם - היא מורכבת מכפי לפרט במאמר זה. בציוריו, ובתחריטיו הרבים מספור, נראה האל לרוב בגוף אנושי, גם אם פעמים פניו נסתרות. הוא המציא מיתולוגיה משל עצמו, עם שמות לכל אחד מגיבוריו, כמו אורק ORC, המזכיר מעט ברוח האלימה את פרומיתיאוס, או את URISEN כאל הרע. המאבקים הפוליטיים שלו כשראה את עצמו כממשיכו של מילטון במלחמה למען שחרור האנושות מעריצות בתחום הפוליטי והדתי, גרמו לו לחדול מהשירה למשך 15 שנים, אך מ-1797 חל בו שינוי כשההליך היה למאגי-פואטי.

מאז, גרס לדעתו, שהקרב בין ישויות וכוחות דימיוניים מתנהל בנפש המשורר פנימה. זאת, בהתייחס להערצתו לנביאי התנ"ך.

כמה מציוריו הפכו לאבני דרך באמנות האנגלית, כמו "ניוטון" מ-1795-1805, הנראה כמו האל כשבידו המחוגה והוא משרטט את גורל האדם והעולם. או מהסידרה "אירופה" מ-1827, בה נראה דמות אדם המצוי בכעין סערה, ובידו מתווה את מה שיהיה. בעוד דמויות גיבוריו השריריים והחשופים מחצינים ריאליות, פיסיות בדיוק מושלם, הרי הדמויות הרוחניות המיתיות שברא בשירתו כמו "אלביון" מלאות עדינות, רוחניות, והאור המופז מאחוריהם מטביע את חותם הקדושה ואת היחס החיובי שלו אליהם.

השיר הקצר שלו "ירושלים" מ-1808, הולחן בידי הוברט פרי ב-1916, והפך להמנון אנגלי פופולרי כמו גם בארצות אחרות דוברות אנגלית. החזיונות שלו, הכה בלתי רגילים, שקרמו עור וגידים בציוריו ובשירתו, גרמו שיכנוהו מוזר או משוגע. מכאן הסיבה לכך שלא זכה בימי חייו להכרה הראויה לה, בעוד בימינו, ההזדהות שלו עם אהבה חופשית ודמוקרטיה הפכו אותו לגיבור של אמנים מתחומים שונים. הוא היה למושא להערצה, וממשיך להשפיע רבות על אמנים בתחומים רבים. כמו על ג׳ים מוריסון, סולן להקת "הדלתות" שבחר בשם הלהקה מהמשפט "דלתות התודעה" מתוך אחד משיריו. או בקולנוע - השפיע ציורו "הדרקון האדום" על יוצרי הסרט "בלייד ראנר". או במוזיקה שכתב תומאס האריס לציטוטים משיריו.

כל מי שרואה את ציוריו-תחריטיו-רישומיו וצבעי המים כמו "נבוכדנצר", "ניוטון", או "מלאכי הטוב והרע" מ-1795-1805, או "אלוהים שופט את אדם", או "אמריקה", "אירופה" ושאר 300 המוצגים בתערוכה הפנומנלית - זכרם לא יימחה מליבו.

ויליאם בלייק - אמן-פילוסוף ענק שהקדים את זמנו, ששאף להסיר את כבלי החוקים הנוקשים של הדת הפרוטסטנטית והיהדות כאחד, וראה עצמו כעין ישו - הסובל בעבור האנושות בכך שהודר מהערכה ראויה בימי חייו. תערוכתו תוצג בטייט בריטן עד ה-2.2.2020 ומאד מומלצת כחוויה בלתי רגילה, מפתיעה ומעוררת חושים ומחשבה.