דברים אחדים <br>

א וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. ב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. ג וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. ד וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ שֵׁם פֶּן-נָפוּץ עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ. ה וַיֵּרֶד יְהוָה לִרְאֹת אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. ו וַיֹּאמֶר יְהוָה הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. ז הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. ח וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר. ט עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי-שָׁם בָּלַל יְהוָה שְׂפַת כָּל-הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה עַל-פְּנֵי כָּל-הָאָרֶץ.

חוזר אדם עם אחר פעם אצל הכתוב בפרשת דור הפלגה ומבקש להבין מה חטא עווה, ואף גם טיבו של העונש שהושת עליו, ואינו מוצא אלא דברי אגדה. הסיפור הוא סיפורה של האנושות. " וַיְהִי בְּנָסְעָם..." לא כתוב מי, במשתמע, הכל, כל ילודי אישה שבעולם",...מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם" ( בראשית י"א,ב'). בני האדם כולם, יוצאים ממזרחו של עולם, מִקֶּדֶם, במסע של נוודים קדמונים שאין להם לא ישוב ולא עיגון בארץ חסרת גבולות, ומוצאים באקראי "בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר", מרגישים שההרים סביב לה מגינים עליהם מפני רוחות שאין יודע מה הן מי משיב אותן ומה איום הן מאיימות, וקובעים שם מושבם. כולם.

וקשה ליישב. הן למדנו מפי הכתוב כי "בְּנֵי-נֹחַ שֵׁם חָם וָיָפֶת" שהקדימו את דור הפלגה יישבו את הארץ אחר המבול, וכי "מֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ אִיֵּי הַגּוֹיִם בְּאַרְצֹתָם אִישׁ לִלְשֹׁנוֹ לְמִשְׁפְּחֹתָם בְּגוֹיֵהֶם" (שם י', ה'). היכן נתגבשו כולם להמון אחד, מתי זנחו את 'אִיֵּי הַגּוֹיִם בְּאַרְצֹתָם' ונסעו כולם מקדם, איך זה שכחו 'אִישׁ לִלְשֹׁנוֹ לְמִשְׁפְּחֹתָם' והיו ל" ... כָל-הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" (שם, י"א,א')? לו אפשר היה לדרוש בכאן כי אין מוקדם ומאוחר בתורה, היינו מתנחמים, אולם, אי-אפשר כי אין להעלות על הדעת כי דור הפלגה קדם לדור נח שהושמד במבול, ולנו שם חם ויפת ונשותיהם ששרדו וחידשו את האנושות מה עוד שהכתוב עצמו מאומר "וּלְעֵבֶר", צאצא של שם", יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים שֵׁם הָאֶחָד פֶּלֶג כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ וְשֵׁם אָחִיו יָקְטָן" (שם י"א, כ"ה), אם כן בפירוש אין מוקדם ומאוחר בתורה אפשרי כאן מכל וכל. מה הסיפור על כן? בבקעה, בה האנושות כולה חשה ביטחון קיומי, אומרים בני האדם אלה לאלה " הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר" (שם,ג') למה לא? במסע מקדם היו הכל ציידים לקטים, נעים ונדים, לנים במערות ובסככות, ועכשיו בבקעה, כשדומה עליהם כיהם תוקעים יתד של קבע, הם נמנים לבנות. עוון הוא? מרידה בגורלה של נוודות תלושה?

מובן גם כי הם חרדים שמא אורבת להם סכנה של פיזור והם אומרים אלה לאלה, " הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ שֵׁם פֶּן-נָפוּץ עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ" ( שם,ד'). אפשר להבין. מגדל גבוה, הנראה למרחוק, אפילו נידחים לקצה הארץ, הוא נצפה מכל אופק, ויש לאן לחזור, לשוב ולהתכנס, הוא יוצר זהות, מקבץ גלויות, ניצב בלב רדיוס הגולה מן העיר- המולדת. חטא הוא? האגדה רואה בהצבת מגדל מעין עמוד מידות מתריס, בראשו עבודה זרה, או מגדל לעלות בו כדי לנשל את בורא העולם ממעונו בשמים. היא מספרת סיפור של עוון נורא שאינו משתמע מפשטם של הדברים, מפני שפשטם של הדברים אינם משתמעים כחטא. האגדה כמו חושפת אותו.

אך הכתוב אינו מסייע בידה. הוא מדבר באלוהי השמים המביט במרומיו במעשה המשונה של בני האדם. הוא מופתע. לא מאותגר. לא מאוים. הלשון היא לשון של סקרנות, של רצון לראות מקרוב התרחשות בלתי צפויה. "וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם" (שם, ה'). בורא האדם כמו לא העלה על הדעת למה מסוגלים בני האדם. בניין העיר, ובתוכה מגדל, לא היה גורם להשתאות אילו נבנו על-ידי יצורים מכוכב אחר. אבל בני האדם? מה יש בהם שהם לומדים, מה יש בהם שהם מפתחים יכולות שלא נודעו תמול שלשום כששכנו מקדם? מה גבולות היידע השמור להם כשמתברר שבני האדם הוא מין לומד, יוצר מה שהיום ידוע כטכנולוגיות פורצות דרך? אין תרעומת בפסוק הזה. המסר איננו מסר שבני האדם נתגלו כיצורים חוטאים. לשון הפסוק הוא לשון של היוועצות בין האלוהים לבין פמליה שלו, יועצים, מלאכים, מעין שיחה המבקשת לברר מה הוא סוד היכולת של בני האדם לשנות מציאות. עיר ומגדל, ניחא, אין רע, אבל היכולת לשנות מציאות בבניין עלולה להיות לרעה. מי שלמד לבנות עיר, יכול ללמוד גם להרוס עיר, מי שבונה מגדלים המגביהים עד לב השמים, יכול לבנות מפלצות המפילות שמים על הארץ.

זאת הדאגה. לא התרעומת. " "וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת" הפסוק כשלעצמו מתמיה. לכאורה, עם אחד, במקום עמים הרבה הלומים אלה באלה, על מרעה, על לחם, על שטח, על השפעה, על כוח, על שררה, על גדולה יהירה, הוא אידיאל. 'פועלי כל העולם התאחדו', לא הייתה סיסמה שראתה ב" עַם אֶחָד" מקור לדאגה." כִּי בֵיתִי בֵּית-תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל-הָעַמִּים" (ישעיה נ"ו,ז') מה שנאה כנבואה משיחית לעתיד לבא מתקיים בעיר ובמגדל לאלתר. עוון הוא?. הנביאים ישעיה ומיכה מתנבאים כי שלום העולם תלוי מבעם אחד, "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יִהְיֶה הַר בֵּית-ה' נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים...ְשָׁפַט בֵּין עַמִּים רַבִּים וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים עַד-רָחוֹק וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא-יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב וְלֹא-יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה" (מיכה ד',א'-ג'). רבים וטובים השקיעו תעצומות מחקר כדי להציע לאנושות כולה שפה אח, אולי את השפה האחת שיש בתוכה יסודות כל כל הלשונות והאמינו כי אם אך יישאו ויתנו בני האדם כולם, מקצה הארץ ועד קצה בלשון אחד, תרבה ההבנה, יוסרו אי-הבנות, יבינו רחוקים בינת זולתם וירבה שלום בעולם. זמנהוף קרא לשפה מעין זאת \'אספרנטו', שפת התקווה, ולמה זה יראה האלוהים בשפה אחת של דור הפלגה אסון בפוטנציה? למה בלל את שפתם?

יתכן כי המפתח להבנת ההתנגשות המתמיהה הזאת בין בוני העיר והמגדל לבין הקדוש ברוך הוא ופמלייתו מונח בפתיחת הסיפור "וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" (שם, א') שני ערוצי פירושים נפתחים עם הפסוק הפותח הזה. הערוץ האחד רואה מציאות של שפה אחת כמציאות מבורכת אם הדברים אינם אחדים. דברים אחדים מאפיינים חברה בה אין מחלוקת. זאת חברה של "הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים...", יחד, 'הבה' כזירוז הדדי, "הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר", אין חלופה, אין בירור קדימויות, איש לרעהו יאמר חזק, הקולקטיב הוא הכוח המניע, ומי שמדבר דברים שאינם אחדים, פורץ גדר, ואינו לא בן העיר ולא איש המגדל.

לא זאת אף זאת, השפה האחת מגבירה את השליטה על דברים אחדים. הפקודות התובעות לבצע דברים אחדים ניתנות בשפה אחת. אין מקום להבנת "הבה" אלא אחת. כנגד ה"הבה" של בוני העיר והמגדל, אומר האלוהים לפמלייתו גם הוא "הבה", " הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ" ( שם ז') פמליה של מעלה צריכה לאחד כוחות כדי למנוע ששפה אחת תיצור משטר של דברים אחדים. זה לא עונש. זאת מידה של זהירות. זה אמצעי מוקדם למניעת השתלטות עתידית של מעצמה אחת, שתאמר בשפתה האחת לכל העולם כולו כי עליו לבצע דברים אחדים.

ערוץ פרשני אחר, טמון בפסקה קצרה במסכת מגילה בתלמוד הירושלמי (מגילה, פרק א', הלכה ט', תלמוד ירושלמי). על הפסוק " שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" אומרת הגמרא, "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים -ר' לעזר ור' יוחנן, חד אמר שהיו מדברים בשבעים לשון וחורנה (חברו האחר) אמר שהיו מדברין בלשון יחידו של עולם בלשון הקודש" לדידו של רבי לעזר דיברו בשבעים לשון, כל אחד ואחד בשפתו הוא, האנשים שבאו מקדם דיברו בלשון של אייהם, של מחוזותיהם, של המקומות מהם נתקבצו והיו לשיירה אחת גדולה, אבל בשבעים לשון הם אמרו דברים אחדים. הלשון גילגלה את עצמה על-פי מוצאה, אבל מה שאנשים אמרו היו דבר אחד בכל לשון. לא היה צריך לדבר כדי לדעת מה שהשני חושב. לו דיברו לא היו מבינים. העצה הייתה עצה אחת. הרצון היה רצון אחד. החכמים אמרו מה שאמרו הטפשים בלי לדבר. מתוך מה שעשו, מתוך אורח חייהם, מתוך מסכת ערכיהם האחידה והאוניפורמית היה ברור מה הם רוצים. האלוהים לא בלל את שפתם, את המילונים, את ספרי הדקדוק. הוא בלל את תרבות הבינה, הוא מבלל את ההסכמות הלא בדוקות ההופכות את הסיפור האנושי הגדול לקונספירציה גלובלית, לפופוליזם חוצה לשונות.

אי-אפשר לראות בסיפור של דור הפגה פרק ברצף היסטורי. ברצף היסטורי היינו צריכים למצא במגדל בבל גם את בני נוח, ואפילו את אברהם אבינו. מוטב להניח כי הסיפור שכולו תבונות על האדם, גבולות כוחו, ברכתו כאשר הצוותא שלו בונה, קללתו כשהיא צוותא ההופכת לרועץ, והלבישוהו מלבושים של מיתולוגיה, שובץ אחרי המבול, ולפני מעשי האבות שייסדו את עם ישראל, כסיפור על האדם, אז, ובכל דור.