עזה צמאה לדם ישראלי

הריטואל כבר מוכר לכולנו. שוב מטחי גראדים משוגרים מעזה אל ישראל, וכתבי ופרשני החדשות נכנסים למוד שידורי "המבצע". הפרצופים מוכרים ואל האולפנים השונים נוהרים יודעי דבר לעדכן את הציבור במתרחש. אני בוהה בעייפות בפרצופו של אבי בניהו מפרשן במרץ את דעתו למתרחש בעזה, בדבריו הוא מתייחס אל ההתקפה התורנית של האויב הזועם. הפעם חיסלנו להם בכיר שבימי חייו הנחותים ענה לשם "בהא אבו אל-עטא" ובתגובה הם לא מפסיקים לשגר מטחי טילים ורקטות אל דרום ומרכז הארץ.

הג'יהאד האיסלאמי צמא לדם והם מייחלים להרוגים בצד הישראלי, שלל מטחי הגראדים נופלים למזלנו בשטחים פתוחים או מיורטים על-ידי כיפת ברזל. נראה כי כל כך התרגלנו לקפריזות של הטרוריסטים הנמרצים עד כי נדמה שחלק מפרשני האולפנים מדווחים בהשלמה רועמת על כך שהמערכה הנוכחית חייבת להסתיים בדם יהודי. אחת השאלות שחוזרות על עצמה בכל דיון סביב המערכה הנוכחית היא "כיצד הגענו למצב הזה"? אף לא אחד מהם מספק תשובה ברורה, כל אחד ודעתו והדיון מוסט תדירות בין הפרשנים השונים לאזעקות צבע אדום.

הפעם הסיטואציה שונה, החמאס ברחמיו החליט לא להתמסר אל המערכה המתגלגלת והשאיר את המלאכה בידם של לוחמי הג'יהאד. נראה כי בצד הישראלי די מרוצים מההתפתחות הדרמטית, בכל זאת חייבים שינוי מרענן, השגרה בדרום המופגז שוחקת... גם אם מדובר במהלך אסטרטגי ישראלי שמטרתו לפצל את הרצועה בין הג'יהאד לחמאס ולקבוע טריז בין הכוחות. המזרח התיכון מלמד אותנו שקבוצות טרור המתפצלות אל תת-קבוצות טרור הן בדרך כלל צרה צרורה.

הג'יהאד האיסלאמי מבקש תמונת ניצחון מגואלת בדם ישראלים, הוא משגר את תקוותו לעבר ריכוזי אוכלוסין בצד הישראלי. תנו לו סבתא בת 90, ילד בן 4, חייל בן 18, אימא השוקדת על מטבוחה לשבת, האמינו לי הוא יסתפק גם במוסלמי שחצה כביש. תנו לו את כל אלה או כל אחד בנפרד והוא יצא אל חגיגות הניצחון המוכרות. סוכריות תוצרת טורקיה יושלכו אל האוויר ועזה תצא ברננה אל חגיגות המוות המקודש שלה.

שעון החול מתהפך

הנה מציאות שקשה לנו לתפוס. בעזה מקדשים את המוות, הטרוריסטים המתים הם גיבורים, ארונות המחבלים נישאים בגאון וכל שהיד מצד הג'יהאד הוא מחט דוקרת בעין החמאס. אם הג'יהאד יצליח להשיג הישג משמעותי במערכה הנוכחית החמאס יתקנא ויפעל בנחישות יתר במערכה הבאה. המציאות הזו חייבת להפסק אחרת אנחנו נגרר אל משחק המוות הנצחי של מקדשי הטרור. אין דרך פשוטה לקטוע הרגלים רעים, אצל טרוריסטים מוסריות מתורגמת מיידית לחולשה.

הם מבקשים פרסים מהמצרים תמורת כל רגיעה. מצריים מתווכת, ישראל נותנת ושעון החול מתהפך, עד הפעם הבאה. די! הגיע הזמן לקבל החלטות אמיצות. כיפת ברזל היא רק פתרון זמני למציאות מחמירה, אומנם מצד אחד הכיפה מנעה את מותם של המוני אזרחים אך מצד שני היא כולאת את כולנו בבועת הגנה זמנית ותושבי הדרום ממשיכים לשאת על גופם הטראומטי את הרצון הקולקטיבי של כולנו להמשיך לחיות בשקט. מכיוון שלמצב הנוכחי יש כל כך הרבה אשמים, אמנע מלהפנות אצבע מאשימה אל האשמים העיקריים (רבין, ביילין, אוסלו וההינתקות).

גורם בכיר במערכת הביטחון תיאר בפניי את האפשרויות הניצבות בפני המערכת, אני חייב לציין שאף אחת מהן לא גרמה לי נחת, בלשון המעטה. כל אפשרות שתוארה בפניי גרמה לי לתחושות קשות. אני בהחלט מבין את נתניהו ומדיניות ההכלה שלו, אבל הצד השני כופה עלינו לקבל את אחת ההחלטות הקשות שניצבות לפתחה של הממשלה החדשה שתקום. ההרתעה היא האוויר שמחייה את כולנו ולאוויר במזרח התיכון יש מחיר כבד. אובדן ההרתעה המתמשך בשתי החזיתות הצפונית והדרומית עלול להוביל את כולנו אל אסון. ישראל חזקה וחפצת חיים.

המערכה בגזרה הדרומית צריכה להיות המערכה הפותחת באופן יזום וקשוח. לא כדאי לדחות יותר את הרגע, אי-אפשר להמשיך למגן את עצמנו לדעת. במקום להמשיך להתגונן צריך ליזום התקפה משמעותית. האויב ימשיך להתחמש ולהתחזק כל עוד נאפשר זאת. אל הקרב הבא צריך לגשת באמונה יוקדת ונחישות, כל טיל שנורה מעזה כתובתו היא דם ישראלי, מי שמבקש את דמנו צריך לשלם בחייו ויפה שעה אחת קודם. "כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה' אלוקיך בידך..." אמן.