שנתיים חלפו מאז לֶכתה של המשוררת פועה שלו תורן מעִמנו (נובמבר 2017). האִם יוצא לכם היום לפגוש אישה הולכת מחזיקה בשִמשיה ובמניפה? אני מתקשֶה לראות מַראות כאלה היום. אבל זו הייתה פועה שלו תורן. צמודה תמיד לשִמשיה ולמניפה. בספרה 'לַחלום אותךָ' היא מתארת דיוקן של עצמה בעקבות ציור של הצייר הצרפתי קְלוד מונֶה, שזכיתי בהיותי בפריז לבקר בסטודיו שלו שהפך למוזאון. וכך היא כותבת:
גבירה בלבן/ פועה שלו תורן אֲנִי גְּבִירָה בְּלָבָן
שֶׁיָּרְדָה מִבַּדָּיו שֶׁל קְלוֹד מוֹנֶה.
אֲנִי יוֹצֵאת מִתּוֹךְ הַתְּמוּנָה
אֶל הַמְּצִיאוּת
בְּשִׂמְלַת מַלְמָלָה וּבְשִׁמְשִׁיָּה לְבָנָה
יוֹצֵאת אֶל הָעִיר וּשְׁאוֹנָהּ
עוֹמֶדֶת תּוֹהָה:
הֵיכָן כָּל הַכִּרְכָּרוֹת
הֵיכָן הָרְגִיעָה
וְהַגְּבִירוֹת הַנָּאווֹת?
לְאָן מְמַהֲרִים כֻּלָּם?
מִתְחָרִים עִם הַזְּמַן, עִם עַצְמָם,
תָּמִיד עֲסוּקִים
וְדַעְתָּם פְּזוּרָה.
אֲנִי יוֹצֵאת בְּשִׂמְלַת מַלְמָלָה
וּבְשִׁמְשִׁיָּה לְבָנָה -
גַּם אֲנִי גְּבִירָה עֲסוּקָה,
עֲסוּקָה מְאוֹד,
שֶׁיָּרְדָה מִן הַתְּמוּנָה
רַק לְשָׁעָה קַלָּה
לְהִתְהַלֵּךְ בָּרְחוֹב.
אֲנִי גְּבִירָה עֲסוּקָה מְאוֹד
עֲסוּקָה בַּשֶּׁקֶט
וְעָלַי לַחֲזֹר אֶל הַתְּמוּנָה
הַתְּלוּיָה בְּבֵית הַנְּכוֹת,
אֶל דֶּשֶׁא יָרֹק וְשִׂמְלַת-נְקֻדּוֹת
אֶל צֵל שִׁמְשִׁיָּה בְּטִיּוּל עֲלֵי חוֹף.
אֲנִי נֶעֱצֶרֶת רַק לִשְׁנִיּוֹת אֲחָדוֹת
וְאֵין לִי פְּנַאי לִמְהִירוּת
עָלַי לַחֲזֹר אֶל הַתְּמוּנָה -
אֶל אַהֲבַת הַזְּמַן הָאָבוּד
אֶל שְׁבוּעַת-אֱמוּנִים
שֶׁל תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם.
מסכת החברוּת שלי עם פועה שלו תורן התנהלה לאורך שנים רבות. כשנכנסתי לשְׂדה הספרות, היא הייתה 'אייקונה' נודעת, כך ראוי להגדיר זאת. שיריהָ הופיעו אז במדורי הספרות של יום שישי, וכן גם תרגומיה לשירי רבינדרנת טאגור.
באירועי הספרות ראיתי אותה תמיד, ולא ניתן היה להתקרב אליה כלל. היא הייתה כה רחוקה מכולם, כאילו חומת מגן הקיפה אותה, נסיכה בלתי מושֶׂגת. היא תמיד ישבה ונופפה על פניה עם המניפה. כמובן, הזכירו תמיד שהיא הייתה מלכת יופי, מִיס ירושלים. זה הסב תשומת לב, כי כמה מלכות יופי יש באגודת הסופרים העברים? היא הייתה הראשונה, ועשרות שנים אחר כך הצטרפה לרשימה לימור שריר. שנתיים חלפו מִמותה, היא אינה עוד עמנו. ואנו שואלים לא פעם: מי הייתה פועה?
בבית קפה עם פועה ועם פו הדֹב
אני זוכר שבשנותיה האחרונות לפני שחלתה ולא הייתה מסוגלת עוד לצאת מביתה, היא הייתה עדיין במיטבה: הייתה מגיעה תמיד ל'אינגליש קייק' במרכז המסחרי של רמת בית הכרם בירושלים. כך ניתן היה לקבוע איתה ולהיפגש שם. אני זוכר מפגש מיוחד, שבו ישבה פועה, שותה שוקו חם ומתוק עם קצף גדול ממלא את שולי הספל.
היא סיפרה לנו שהיא עסוקה כבר שנים בספר שהיא כותבת: "פכים קטנים על אנשים גדולים". שוחחתי בשנתיים האחרונות עם התפאורן רוני תורן, בנה של פועה, והוא אמר שהספר ייצא לאור בעתיד. אנו מייחלים לכך.
ישבנו בבית הקפה הרצל ואני עם פועה. הכיכר הייתה הומה אנשים בבתי הקפה ובחנויות. המשוררת היפה והחכמה ישבה אתנו. שאלתי אותה: למה כל הבוקר לא ניתן להשיג אותך? תמיד מגיעים אל המשיבון, משאירים הודעה, ואחר כך אַת חוזרת ומשוחחת. היא ענתה: אני נחה כל הבוקר, וקמה כשצריך לקום. מובן שזה נשמע משעשע, ואנו צחקנו אתה. על השולחן היה לפניהָ הספר "פו הדֹב", שהיא מאוד אהבה.
היא אמרה: תשמעו קטע יפה, שמתאים לנו עכשיו:
"בוקר אחד שאל חזרזיר את פו: "תגיד, פו, מה הדבר הראשון שאתה חושב עליו כאשר אתה קם בבוקר? עונה לו פו: "הדבר הראשון שאני חושב עליו הוא איך לא לעשות כלום כל היום ולאכול כמויות עצומות של דבש. "ועל מה אתה חושב כשאתה קם בבוקר? שואל פו את חזרזיר. "אני חושב", עונה חזרזיר בגאווה מופגנת, "איזו הרפתקה נפלאה מצפה לי היום". פו חשב קצת בעזרת הנסורת שבמוחו, ולבסוף אמר: "תראה איזה יופי, חזרזיר, שנינו קמים בבוקר וחושבים בדיוק על אותו דבר".
גם כשחשבנו שפועה לא עושה כלום ואחר כך נחה, היא ידעה שכך חושבים עליה, ולקחה זאת בהומור. "יש לי המון מה לתרגם", הייתה אומרת. נודה על האמת, כשהיא תרגמה, תמיד עשתה זאת בחן ובכישרון רב. כך למעשה נחשפנו אליה בצעירותנו: קודם כל, כמתרגמת וירטואוזית של כתבי המשורר ההודי, עטור פרס נובל, רבינדרנת טאגור. כשהכרתי את אשתי תפארת, ידעתי שכנערה היא אספה אליה כל ספר מספרי טאגור שיצא אז לאור.
זו הייתה תקופה שנמכרו מהדורות רבות של טאגור, בהוצאת "יבנה". הספרים יצאו כולם בפורמט זהה, מעוטרים בציוריה של פועה. אחד השירים של טאגור, שהיה אהוב עליי מאוד הוא השיר: המנורה.
למה כבתה המנורה?
סוככתי עליה באדרתי לשמרנה מן הרוחַ, ולכן כבתה המנורה.
למה קָמל הפרח?
אימצתי אותו אל לבי בחמת אהבה, ולכן קמַל הפרח.
למה חָרב המעיָן?
שפכתי עליו סוללה לבעבור היותו רק לי לבדי, ולכן חרַב המעין.
למה ניתקו מיתרי הנֵבל?
התאמצתי למַלט ממנו קול אשר לא היה בו, ולכן ניתקו מיתרי הנֵבל.
לא נשכח לה גם את תרגומיה לשיריה של אמילי דיקינסון, "זו איגרתי לעולם".
פועה ואהבתה לשאול טשרניחובסקי
דמות שמאוד ריתקה את פועה הייתה דמותו של שאול טשרניחובסקי. היא סיפרה שעוד טרם הכירה את חיים תורן, בן זוגה לעתיד, בהיותו בן שלושים הוא היה אחד מהחברים הבכירים של אגודת הסופרים העברים שהגיעו לירושלים למתחם סן סימון, כדי לקחת את גופתו של טשרניחובסקי שהייתה בבית הפטריארך הצמוד למנזר סן סימון, כדי שלא תילָקח לקבורה נוצרית. הסיפור עצמו ריתק אותה, ולימים היא כתבה שיר על מותו של שאול טשרניחובסקי.
שאול בסן סימון/ פועה שלו תורן
בְּלִי בַּיִת, בְּלִי כֹּל,
עַל-כַּנְפֵי הַשִּׁיר
יְרוּשָׁלַיְמָה
בָּא שָׁאוּל בְּאַהֲבָתוֹ.
בִּירוּשָׁלַיִם יָצְאָה נִשְׁמָתוֹ.
אִגְּרוֹתָיו, סְפָרָיו, שֻׁלְחָנוֹ,
כְּלֵי הָרוֹפֵא שֶׁלּוֹ, בַּאֲרוֹנוֹ,
לְבֵית הַסּוֹפֵר בְּתֵל-אָבִיב כֻּנְּסוּ.
בִּירוּשָׁלַיִם יָצְאָה נִשְׁמָתוֹ.
בִּירוּשָׁלַיִם בַּמִּנְזָר יָצְאָה,
עִם "כּוֹכְבֵי שָׁמַיִם רְחוֹקִים".
אֲנִי, שֶׁבְּתֵל-אָבִיב לֵדָתִי,
בִּירוּשָׁלַיִם נוֹלְדָה אָהַבְתִּי.
פֹּה בַּמָּקוֹם בּוֹ שָׁר שָׁאוּל: -
"אֲנִי - לִי מִשֶּׁלִּי אֵין כְּלוּם",
פֹּה הָיָה לִי הַכֹּל,
פֹּה שָׁרוּ לְךָ וְלִי
"כּוֹכְבֵי-שָׁמַיִם רְחוֹקִים,
כּוֹכְבֵי-שָׁמַיִם כֹּה קְרוֹבִים".
בִּירוּשָׁלַיִם, בְּחֻרְשַׁת סָן-סִימוֹן.
השיר עוסק ביום האחרון בחייו של המשורר שאול טשרניחובסקי בסן סימון בירושלים. בחודשים האחרונים לחייו עבר המשורר לגור עם אשתו מלניה בסן סימון. שמה המלא: מלאניה קרלובנה פון גוזיאס גורבצביץ'. אשתו של טשרניחובסקי ובתו עברו לגור בסן סימון עוד ב-1936, והוא נהג להגיע לביקור שם. רק ביוני 1943, כשהוּרע מצבו (מחלת לוקמיה), הוא עבר לגור בירושלים, ובירושלים סיים את חייו כעבור ארבעה חודשים. טשרניחובסקי נקבר בבית קברות טרומפלדור בתל אביב, ואשתו הנוצריה נקברה בבית קברות הנוצרי בחיפה בחלקה היוונית אורתודוקסית.
רָווחה השמועה, כך סיפרה לי פועה, שהוא סיים חייו במנזר סן סימון, עקב היותה נוצריה, אך מתברר שמול המנזר נמצא בית הפטריארך, ושם שָׂכר המשורר חדר לאשתו, שהייתה נוצריה פרבוסלבית ממוצא גרמני-רוסי, והיא טיפלה בו בימיו האחרונים, סמוך למנזר. הוא כתב את שירו "כוכבי שמים רחוקים" בהיותו בבית הפטריארך. אשתו מלניה למדה גם היא בהיידלברג. שם הם הכירו בלימודיהם והוא נשָׂא אותה לאשה. בתם נקראה איזולדה.
הבן היחיד של איזולדה ואברהם וילנסקי הוא ד"ר אלכס וילנסקי, רופא בבי"ח רמב"ם, שאֵֵרחתי אותו לֹא פעם באגודת הסופרים העברים. זכור לי שבהיותי יו"ר אגודת הסופרים העברים אֵרחתי אותו באירוע מיוחד ביום 24.1.2006 למלאת שבעים שנה מאז קיבל טשרניחובסקי תואר אזרח כבוד של העיר תל אביב. האירוע היה במעמד ראש העיר
רון חולדאי, וכן גם
שמעון פרס.
השיר של פועה שלו-תורן על טשרניחובסקי הוא מעניין: פועה מציגה את המשורר כדמות רוחנית: "בלי בית, בלי כֹּל", ברוח שירו של המשורר "אני לי משלי אין לי כלום", ושורה זו מופיעה בהמשך השיר. על-פי השיר הגיע לירושלים להיות עם אשתו באהבתו ("בא שאול באהבתו"), ואולי גם רֶמז לאהבתו הרבָּה לירושלים. היא כתבה את השיר כיד זיכרון למשורר, והיום כשפועה שלו-תורן אינה איתנו, השיר הוא יד זיכרון לה ולאהבתה את שירי המשורר טשרניחובסקי.
אגלֶה כאן סוד קטן הקשור למותה של פועה: כשהייתי בהר המנוחות בהלוויה, נזכרתי שלפני למעלה מעשר שנים זימנה פועה את אחי הרצל ואותי לחתום כשני עֵדים על צוואתה.
חיכיתי עד תום השבעה, וכתבתי לבנה רוני תורן מכתב. שאלתי אותו האם בַּצוואה שבידו העדים הם הרצל ו
בלפור חקק, או שהיא כתבה מאז צוואה אחרת. הוא אישר לי שזו הצוואה שמצויה בידו, והחתומים עליה:
הרצל חקק, בלפור חקק. אני מודה שזה מחמיא לחשוב, שכאשר הייתה צריכה עדים לצוואתה בחרה בנו כעדים למסמך חשוב זה.
ואִם הגעתי לנגיעות אישיות, שמורה עמי מתנה יפה שקיבלתי מפועה: השיר "שימני כחותם". היא כתבה את השיר על מגילה בתוך קופסת גפרורים מעוטרת. השיר מוקדש לתפארת ולי. וזה השיר:
שימני על לבך/ פועה שלו תורן
שִׂימֵנִי עַל לִבְּךָ כְּחוֹתָם
מִתַּחַת לָעוֹר,
בֵּין עוֹרְקִים וּוְרִידִים
אֶזְרֹם בְּךָ כַּדָּם;
מִתַּחַת לָעוֹר, בַּדֹּפֶק הַחַם
שִׂימֵנִי חוֹתָם.
שִׂימֵנִי עִם כָּל הַדְּבָרִים
שֶׁנּוֹטְלָם יוֹם יוֹם הָאָדָם -
הָאֲוִיר וְהַמַּיִם וְהַלֶּחֶם הֶחָם.
עִם כָּל הַמִּלִּים הַקְּטַנּוֹת
לֹא נֵדַע רֵאשִׁיתָן,
עִם כָּל הַתְּשׁוּקוֹת הַגְּדוֹלוֹת
לֹא נֵדַע אַחֲרִיתָן.
מִתַּחַת לָעוֹר, בַּדֹּפֶק הַחַם
שִׂימֵנִי בְּלִבְּךָ חוֹתָם.
אעבור לפרויקט חשוב של פועה בשנותיה האחרונות: העבודה על הספר "פכים קטנים על אנשים גדולים". פועה זכתה לחיים עשירים מאוד, שבהם הכירה דמויות מופת ובעיקר אנשים שהיו אייקונים של תרבות. היא אספה את הסיפורים האישיים שלה, מתוך כוונה לפרסם ספר הנשען כולו על הזיכרונות האישיים שלה. מדי פעם העבירה לי לעיון אנקדוטות כאלה, ואני רוצה להציג אחת מהן:
סיפור משעשע על ש"י עגנון:
"כשקיבל עגנון את הידיעה על הענקת פרס נובל לספרות, באנו לברכו בביתו בתלפיות, ולהרים לכבודו כוס ברכה. בין השאר נתגלגלה השיחה על הנסיעה לשטוקהולם, ועגנון הביע לפנינו את חששותיו ופחדיו מפני הקור העז ששורר שם באותה עונה של השנה, וכדי להסביר את סיבת החשש ומקורו, סיפר לנו מעשה באישה שוודית אחת שהלכה ברחוב, אחזה בה צינה ונתאוותה לקנח את אפה. עמדה וקינחתהו ומרוב קור נשר אפה הקפוא מפניה אל תוך המטפחת! לאמיתו של דבר, הצליח (עגנון) אפילו להבהיל אותנו. ושמא חמד לו לצון"? בהמשך היא מספרת שכאשר היא ובעלה חיים ביקרו בשטוקהולם היא זכרה את הסיפור הזה. מי יודע, אולי חששה שהאף שלה יישאר בתוך המטפחת?
לסיום, פועה הייתה אִשה של חברוּת אמת ושל אהבת אמת. פִּיהָ ולבָּה היו שווים, לבָּה היה נקי, חברוּת איתה הייתה חברוּת של אמת, ולא חברוּת של אינטרס. בשנתיים ללכתך, נאמר לך, פועה:
נִשְׁמֹר זִכְרֵךְ, פּוּעָה
מִתַּחַת לָעוֹר, בַּדֹּפֶק הַחַם
בְּלֵב נָקִי, אוֹהֵב וְתַם.
נָשִׂים אוֹתָךְ כְּחוֹתָם.
עִם כָּל הַמִּלִּים הַיָּפוֹת
שֶׁתָּמִיד יָדַעְתְּ לָתֵת,
נִזְכֹּר אוֹתָךְ בְּחֶסֶד שֶׁל אְמֶת.
(דברים שנשא בלפור חקק באירוע זיכרון שנערך ב'בית העם' באולם כתבי העת לזכרה של פועה שלו תורן, אירוע "שלוש משוררות" - בהנחיית הסופרת שמחה סיאני, שיזמה את האירוע).
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
